tag:blogger.com,1999:blog-242145472011-09-14T17:34:32.192+03:00orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.comBlogger1231100tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1159413633542703232006-09-28T06:05:00.000+03:002006-09-28T06:26:35.753+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/D3.0.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/D3.0.jpg" border="0" alt="" /></a><br />:אמנית מאוד מכובדת פנתה אלי ואמרה לי<br /> "הפריע לי שבד הציור התלוי על הקיר המרכזי קרוע ברישול"<br /><br />:עניתי לה<br />יש לי תשובה פילוסופית מתחכמת, לביקורת הזו שלך<br />וגם אם תחשבי שהתשובה לא מחזיקה מים<br />אני עדיין הוגה בה<br />כבתיאוריה<br />ומנסה לשלול ולהשלים ושוב לשלול ולהשלים<br />עם מה שאני חושב בנוגע לפרט זה<br />כפרטים רבים אחרים<br />בעולם<br />ובעולם האמנות במיוחד<br /><br />א' אני חושב שאנחנו כבר דורות רבים אחרי התקופה של הציור <br />הריאליסטי-אידיאליסטי מתקופת הברוק והרנסאנס<br /><br />ב' אני חושב שככל שהאמנות מתפתחת<br />היא מתפתחת<br />על מנת למצוא את הריאליזם האמיתי ביותר לעולם הזה<br />ממש כמחקר מדעי שנעשה על ידי אסטרונומים<br />למצוא את סיבת היותנו כאן<br />רק שאנו האמנים לא מנסים להבין את סיבת היותנו<br />אלא את איך שאנו משתקפים בהתנהגותנו<br />במראנו<br />בסביבה שיצרנו לעצמנו<br /><br />ג' אין אדם שאין לו שגיאות או טעויות, משום שאנו רק בני אדם<br />אנחו רק בני אנוש<br /> <br />:סיכום נקודות אלו<br /><br />כדי להראות את המציאות האמיתית<br />של יצירה אנושית המשקפת את המציאות<br />אנו חייבים להראות<br />גם זויות שאינן מושלמות אידיאליסטיות<br /> <br />הריאליזם האמיתי<br />המשקף אותנו<br />הוא כמו מה שנקרא עולם מושלם<br />של אנשים שחיים במנהטן בקומה שישים ושבע<br />אבל למטה ברחוב<br />ישנם הקבצנים<br />והשיכורים<br />והזונות<br />והכייסים<br />והנרקומנים המכורים לסמים<br /> <br />ואי אפשר לתאר את העולם מושלם<br />בלעדי חוסר השלמות<br />שנמצאת בכל פינה בעולם<br /><br />רק בחוסר שלמות נמצא היוצר - אנושי <br />ובשל חוסר השלמות<br />הוא מביע את המציאות באופן הכי ריאליסטי <br /> <br />כך שרק אם נוכל להשתמש<br />גם בחוסר השלמות<br />לתוך יצירה שלמה<br />זו הדרך היחידה<br />להביע<br />את הריאליזם של מציאות החיים בעידננו<br /><br />ובכדי לא לקרוא תיגר על אלהים שיצר את העולם מושלם<br />אנו יוצרים פגמים<br />לזהות את עצמנו בני אנוש<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115941363354270323?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1159408125775540282006-09-28T04:32:00.000+03:002006-09-28T04:48:45.826+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/71.0.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/71.0.jpg" border="0" alt="" /></a><br />התחלתי את שירותי הצבאי בנחל<br />היינו גרעין, שנקרא צלופחד<br />כשכל חברי הגרעין<br />היו יוצאי בתי ספר תיכון לאמנות<br />היו אז רק שניים בארץ<br />תלמה ילין ואלון רמת השרון<br />מאלון רמ"הש באתי אני לגרעין<br />המגמה שהיוותה את הגרעין הייתה<br />ליצור אינטגרצייה עם תושבי העיירה מצפה רמון<br /> <br />מדהים, ומוזר, וסוריאליסטי, לחלוטין<br />להסתובב בעיירה הזו<br />ולפתח שיחה עם צעיר מקומי, נגיד בן שבע עשרה<br />ולגלות שהוא מעולם לא יצא לראות את ירושליים, או תל אביב<br />שמעולם לא יצא ממתחם העיירה חשוכת האל מצפה רמון<br />ולא יודע מה זה לונה פארק<br /><br />אבל כן יודע להכין לעצמו, מנת הרואין ולהזריק ישר לוריד<br /><br />אני היחיד מהגרעין שנשארתי בארץ<br />הם, כולם, נסעו לכבוש את התפוח הגדול<br /><br />ואני מנסה להוכיח שיש נביא בעירו<br /><br />או אולי<br />הם בניו יורק ורואים עולם<br />ואני כאותו ילד בן שבע עשרה<br />לא יצאתי מגבולות הארץ<br /><br />ואם נראה לי מחפיר שנער בן שבע עשרה לא היה בתל אביב<br />אז זה לבטח נורא<br />שאני לא הייתי מעולם <br />בניו יורק ניו יורק<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115940812577554028?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1159403963204083712006-09-28T03:14:00.000+03:002006-09-28T03:39:23.220+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/54.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/54.jpg" border="0" alt="" /></a><br />שכשעברתי לגור לבד <br />בתל אביב-גפן<br />חבר טוב קנה לי דג זהב<br />ונתן לי אותו בשקית ניילון<br /><br />העיניין הוא שבעצם המתנה שלו לחנוכת ביתי<br />הייתה זו מתנה מחייבת<br />משום שהייתי צריך להאכיל את דג הזהב<br />כל יום<br />וזו כבר בגדר עבודה מבחינתי<br />וכמי שאוהב להיות מהבקר ועד השינה מתנדנד על ערסל<br />זו לא עבודה רגילה<br />אלא עבודת פרך<br />אורגינל<br /><br />על כל פנים נסיתי לאלף את הדג לדבר<br />אבל הדג שלי כנראה מפגר<br /><br />וכשביקשתי ממנו משאלה אחת<br />משאלתי הייתה שהדג ימות<br />ואני אוכל לשוב לערסל<br />להתבטלות<br /><br />אבל הדג המפגר<br />במקום למות<br />הקים לי ארמון מצופה בזהב<br />ומאה מטילי זהב בכספת בבנק<br />ואישה <br />וזה לא יאומן כי הדג דיבר<br />ואמר לי שהאישה שלי בוגדת בי עם אותו חבר<br />זה שכלא אותי בבית עם דג הזהב<br />המזמר<br /><br />אז התעללתי בדג<br />הוצאתי אותו מהמים<br />ולא האכלתי אותו שבועיים<br /><br />והדג על ערש דוואי<br />שאל אותי למה אני עושה לו את זה<br /><br />אז עניתי לו שיש דברים שעדיף שיסתום את הפה<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115940396320408371?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1159402261849514672006-09-28T02:35:00.000+03:002006-09-28T03:11:01.946+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/U6.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/U6.jpg" border="0" alt="" /></a><br />פורטרייט של חנוך לוין מלך הפרוסטטה והערמונית ז"ל<br /><br /><br /><br />"חוץ מכך שאני במיקצועי צייר התפאורה של ההצגה "החיים<br />ששם הבמאי והמחזאי בטח זר לרבים<br />אך מי שמקורב לתחום בטח שמע<br />שלבמאי והמחזאי קוראים אלהים<br />אני בעוונותי גם סופר <br />סופר המראות מטוסים<br />סופר נחיתות מטוסים<br />סופר רמזורים ירוקים<br />סופר ביצים במקרר<br />סופר גולים שסופג השוער<br />סופר עד עשר מאיות השנייה, לפני שבאה ממני תגובה<br />סופר את ימיי ההולכים וקצרים<br />סופר כמה אגורות אני מקבל עבור פילוסופיות בגרוש<br />סופר כמה עיניים יש לכל אדם, למקרה שאספור שלש עיניים ושתיים נוספות על הגב<br />סופר בקבוקי חלב<br />סופר ומחשב<br />כמה כסף אני מוציא על סיגריות כדי לבדוק אם תוך עשר שנים לו לא הייתי מעשן הייתי קונה רכב חדיש<br />סופר מספרים כמה נשים עברו במיטתי ותוך כמה חודשים<br />סופר את כמות טיפות הפנינים שבוכות מחלציי<br />סופר מדרכות<br />סופר עוברים ושבים<br />סופר שאיפות<br />סופר נשיפות<br />סופר נשימות<br />סופר נשמות<br />סופר כמה מילימטר גשמים יורדים כל יום בחורף בצפון הארץ ובדרום<br />סופר כמה פעמים אני מזריק ביום הרואין<br />סופר כמה שורות קוקאין נותרו לי אחרי שישבו אצלי חברים<br />סופר עמודים בספר הספרים<br />סופר את מי אני לא סופר<br />וסופר מי לא סופר אותי<br />סופר<br />אבל לא יודע את לוח הכפל<br />וסופר מעליות רכבלים מיעד ליעד בשלגי האלפים הקפואים<br />וכן, סופר שני ספרים שכתבתי<br /><br />אני נהנה לומר את האמת המוזרה<br />שהבית ספר היסודי בו למדתי<br />שהיה בנהלל<br />יצאו ממנו ארבעה סופרים<br /><br />זה נכון ואמיתי, וזה מצחיק אותי<br />מבית הספר היסודי בנהלל<br />ארבעת הסופרים הם<br />אסי דיין<br />יונתן גפן<br />מאיר שלו<br />והרביעי? מי שמע על הרביעי? אההה הרביעי זה אני, אנוכי<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115940226184951467?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1159399776537421182006-09-28T01:57:00.000+03:002006-09-28T02:29:36.826+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/66.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/66.jpg" border="0" alt="" /></a><br />מחווה למאטיס<br /><br /><br /><br />בעודי בגיל שבע עשרה<br />אדם מאוד ידוע בארץ, ממקימי ההגנה<br />ומפקד אוניית האקסודוס<br />שהשחקן פול ניומן שיחק אותו בסרט אקסודוס<br /><br />ראה את ציוריי הראשוניים<br />והציע לי להראות אותם<br />למוכתר של כפר האמנים עין הוד<br />לראות לאן נושבת הרוח<br /><br />באתי בחיל ורעדה לאיצ'ה ממבוש המוכתר<br />ואני מצוייד עם עשרה בדים<br /><br />הוא הביט בהם חצי שעה בשתיקה ארוכה<br />ואז פנה אליי ואל ליבי הפועם במהירות כפולה ונשמע כאורלוגין<br />המסמן את השעות הנוקפות<br />לא כזמיר<br />אלא שבט אפריקאי על גבי תופים<br /> <br />ואמר: לפני שבאת הנה עם הציורים, חשבתי על משפט לומר לך<br />באופן שלא ישתמע בשום צורה דואלית<br />התכוונתי לומר לך ידידי הצעיר - עזוב אותך מאמנות<br />לך לעבוד באיזה סניף בנק<br /> <br />אבל כעת לנוכח ציורייך<br />אני נאלץ לומר לך<br />!!!כי אתה אמן<br />!!!בכשרון וברוח במוזה ובהשראה אתה אמן<br />ואל תחשוב שזו ברכה גדולה<br />החיים הולכים להיות לך מאוד קשים<br />!!!אבל אתה תגיע עם האמנות רחוק מאוד<br />בקיצור ידידי הצעיר<br />אתה ממש אמן<br />אתה אמן אמיתי<br />אז תתכונן לחיים קשים<br />ומצא חבר שעובד בבנק שיוכל לאפשר לך איזו תוכנית חיסכון<br />כי מה שתאכל ותשתה<br />זה רק<br />לחם ויין<br /><br />וטוב תעשה<br />אילו תמצא קשר לקשר<br />שיקשר אותך<br />לנישואים<br />עם אישה עשירה<br /><br />וראה עצמך מוזמן בכל עת<br />להתייעץ<br />להיעזר<br /><br />והנה שמונה שטרות <br />כל אחת מאה דולרים<br />הנה הם בידי הזהב שלך<br />השאר לי את הציור<br />של הדיוקן עם משקפיים<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115939977653742118?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1159376464666017912006-09-27T18:45:00.000+03:002006-09-27T20:10:11.963+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/33.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/33.jpg" border="0" alt="" /></a><br />אני מבקש אם אפשר, לקבל כמה הרצאות, איך מוח של נשים עובד בפועל<br />כי נראה לי שכבר שכחתי אפילו איך זה אמור להתחיל<br />כשמתחילים עם בחורה צעירה<br /><br />איך לא להרתיע<br />ואיך לצמצם את הצורך שלי להתבטא<br />על חשבון בחורות שרוצות להתבטא בעצמן<br /><br />כי כבר נתקלתי בבחורה שיצאתי איתה ולא סתמתי את הפה<br />אז היא הרגישה שאיני יכול להקשיב<br />ולתת לה את זכות הדיבור והביטוי<br />ובקשה להתרחק<br /> <br />ואז בפעם הבאה שיצאתי עם בחורה שתקתי והקשבתי<br />והיא<br />התלוננה שאני כמו כל הגברים, שותק ולא משתף<br />ובקשה להתרחק<br /><br />זה בהומור, זה לא ברצינות<br />ברצינות, אני למעשה לא מחפש קשר זוגי<br />טוב לי אוראלי, טוב לי לבד לי<br /><br />הלב שלי ישאר כנראה לנצח<br />שבור מרוסק<br />בידיים של האהובה האחת שלי<br /><br />שאין ולא יהיה לה תחליף<br /><br />כמה זמן זה מחזיק<br />אהבה אחת, לאישה אחת, שיצאה מהחיים שלי<br />תעשו חשבון קל, שנפרדנו ב1996 <br /><br />תאמינו לי<br />גם אם זה רק קלישאה או פתגם<br />אהבה אמיתית, זה דבר מסוכן<br />שאכן עלול להימשך<br />מצד אחד מהשניים - באמת לנצח<br /><br />האחת והיחידה יום יום כל בקר ובקר<br />הייתה משאירה לי פתק או מכתב<br />"אוהבת אותך לנצח"<br /><br />ואני עדיין שואל<br />למה ואיך הנצח שלה נמשך רק חמש שנים<br /><br />דבר אחד למדתי באהבה הזו על בשרי<br />לעולם לא להציע להפרד<br />ולחתוך<br />כשאתה לא בטוח באותו רגע<br />אם היא עצמה עדיין אוהבת אותך<br /><br />הפגיעה הגדולה<br />שהובטחה אהבה לנצח נצחים<br />ואתה מגלה שאתה כל כך תמים<br /><br />היא הרגע בו אתה מהרהר וחושב האם היא עדיין אוהבת אותך<br />לעולם אל תצא לבדוק זאת <br /><br />והמעשה שאסור לעשות<br />הוא לבחון כמו במשחק את מידת האהבה<br /><br />בשאלה שהיא משחק עבורך<br />"אז מה, זהו? את רוצה להפרד"<br /><br />במקום להבין שאתה חרד שהיא אינה אוהבת יותר<br />ומכאן מניח שאתה אותה אוהב<br />ועל כן עדיף לשאול<br />" נו, אז מה את אומרת יקירתי, רוצה להתחתן"<br /><br />כי התשובה הראשונה לשאלה הראשונה היא לבטח <br />"כן"<br />והתשובה לשאלה השנייה<br />היא או כן, או אני צריכה עוד זמן, או פשוט לא<br /><br />הדבר היחידי היותר קשה לעיכול ממוות<br />שהוא סוף דבר<br />סוף כל הסופים<br />שאפשר להתרגל אליו<br />ואפשר לבוא לבית עלמין<br />ולהאמין<br />שמתחת לשייש<br />יש את אוזניה להאזין<br /><br />הדבר הקשה יותר<br />זו פרידה<br />מאהובה<br />שהייתה אהבת האמת שלך<br />שאתה היית הראשון לקרוע בתוליה<br />והיא בת מזל בתולה<br />והיא ממשיכה את חייה<br />מטיילת בעולם<br />רוכשת חברים חדשים<br />לומדת לימודים גבוהים<br />ומנהלת מערכת יחסים<br />ואוכלת במסעדות<br />ולוגמת יינות<br />והולכת ברחובות<br />ועושה קניות<br /><br />ואתה לא יכול לראות<br />ולא יכול להאמין<br />שבניגוד אליך<br />היא עדיין חיה את החיים המלאים<br />והחיוך היחודי לה <br />והצחוק המוכר שלה<br />ועינייה <br />עדיין צוחקות<br />פניה עדיין מחיכות<br />והצחוק שלה הצחוק המתוק<br />הוא לא מהומור שלך<br />אלא מהומור של אהובה<br /><br />שכמספר השנים שעברו בין הפרידה ממנה<br />אלו מספר השנים<br />שהיא כותבת לאהובה מכתבים ופתקים<br />"אוהבת אותך לנצח נצחים"<br />והנצח הזה<br />כבר עבר<br />את שנות הנצח<br />שהיא הייתה איתך והבטיחה לך<br />שהיא שלך<br /><br />ועכשיו<br />היא של זר<br />אדם אחר<br />שהיא אוהבת<br />יותר שנים משאהבה אותך<br />והנצח בינהם<br />עקף<br />את מה שהיה לחמש שנים<br />הנצח נצחים<br />של אהבתה אליך<br /><br />וזה כאב אלים<br />ולב מדמם ולא נקרש<br />כבר יותר מידי שנות נצח<br />ואתה עדיין מאוהב<br />וכך תישאר<br />שנים<br />שנים<br />שנים<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115937646466601791?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1158968670041287012006-09-23T02:10:00.000+03:002006-09-23T02:44:30.060+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/A9.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/A9.jpg" border="0" alt="" /></a><br />הבן הקטן שלא יהיה לי לעולם<br /><br />שאל אותי לפני שכיסיתי אותו בשמיכה<br />"?אבא,למה כל הכוכבים בשמיים כל כך רחוקים"<br /><br />עניתי לו, לבני הקטן שלא יהיה לי לעולם<br /><br />"הכוכבים שאתה רואה בשמיים הם כמו בני אדם"<br /><br />"אני לא מבין למה אתה מתכוון אבא, מה דומה בין כוכבים לבני אדם"<br />שאל אותי בני שלא יהיה לי בעולם<br /><br />עניתי לו בזמן שצופפתי ועטפתי את בני הקטן שלא יהיה לי לעולם, בשמיכה <br />בני אדם ככל שהם מזדקנים ועברו את כל השיעורים בחיים"<br />מפסיקים לחבב ולאהוב בני אדם אחרים<br />והם מגיעים למסקנה שהכי טוב להם לבד<br />לחיות לבד עם עצמם<br />והם מבינים שבאמת בסוף הדרך הם מתים לבד<br />"אז כמו הכוכבים הם מתרחקים אחד מהשני<br /><br />אבא, שאל אותי בני שלא יהיה לי לעולם<br />אתה גם כן תתרחק ממני ולא תחבק אותי כשאני עצוב<br />ולא תחמיא לי כשאראה לך ציור חדש שציירתי<br />ולא תספר לי על המלחמות<br />ולא על עולם האומנויות<br />ולא תרצה לראות את הבנות שאני אוהב<br />"?ולא תקנה לי אפילו גלידה על חוף הים או ארטיק על מקל"<br /><br />אז עניתי לו לבני שלא יהיה לי לעולם<br />בני, אהובי<br />העולם הוא גדול<br />ויש בו אינסוף גלאקסיות<br />אבל יש בו המון מערכות שמש<br />ואתה בן יקר שלי שלא תהיה לי לעולם<br />אתה תהיה לי כדור הארץ<br />ואני אהיה לך הירח<br />כל שתשאל אותי כשתביט בי<br />אני אסתובב בגאווה סביבך<br />"ואביט בך כל עת, ואתן לך תמיד תמיד תשובה<br /><br />וכך בני הקטן שלא יהיה לי לעולם<br />לפתע עם חיוך על שפתיו<br />נרדם<br />.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115896867004128701?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1158397480037096632006-09-16T11:43:00.000+03:002006-09-16T12:04:40.053+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/S7.0.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/S7.0.jpg" border="0" alt="" /></a><br />נסעתי לתל אביב <br /><br />נהגתי כל הדרך<br /><br /><br /><br />הבטן שלי הייתה רגישה<br /><br />איזו התקפת שלשול תפסה אותי חזק<br /><br /><br /><br />מרגע שנכנסתי לתל אביב, כל שחיפשתי היו שירותים ציבוריים<br /><br /><br /><br />משום שהייתי מקורב לתיאטרון הקאמרי<br /><br />ידעתי שבאותו הבינין ישנם שירותים ציבוריים<br /><br /><br /><br />כל דקה שחלפה <br /><br />הרגשתי איך אני לא שולט בצרכיי<br /><br />וממש עמדתי לשלשל במיכנסיי<br /><br /><br /><br />בארנק שהיה עליי<br /><br />היה שטר אחד של חמישים ש"ח<br /><br /><br /><br />עצרתי את הרכב על המדרכה של צומת דיזינגוף-פרישמן<br /><br /><br /><br />ירדתי בחדר המדרגות לקומת השירותים<br /><br />בכניסה היה אדם עם מבט מטורף בעיניים<br /><br />שאחז אלה בצורת מחבט בייסבול<br /><br /><br /><br />נכנסתי לתא<br /><br />ולא היה נייר לסיום המשימה<br /><br />יצאתי וביקשתי ממנו נייר טואלט<br /><br /><br /><br />הוא ענה לי בפה חסר שיניים<br /><br /><br /><br />"שני שקלים"<br /><br /><br /><br />בדקתי בארנק<br /><br />ורק השטר של החמישים היה עלי<br /><br /><br /><br />אמרתי לו תוך כדי כיווץ של סף שיחרור<br /><br />קח חמישים<br /><br />ותן לי עודף<br /><br />האיש עם המבט המטורף<br /><br />נעשה אדום כולו מזעם<br /><br /><br /><br />אני הייתי צריך להחזיק משהו שבכל שנייה עמד להתפרץ בסרחון נוראי<br /><br /><br /><br />ביקשתי שוב נייר טואלט<br /><br />והבטחתי לו שאני חונה קרוב עם הרכב<br /><br />ושאשוב עם שני השקלים שמגיעים לו<br /><br />הוא עשה פעולה של החזקה טובה במחבט <br /><br />משך את המחבט אחורה מאחורי גבו<br /><br />ולכיווני נתן תנופה של כדור שהיה מגיע לקהל<br /><br /><br /><br />בבקשה ממך<br /><br />רק נייר טואלט<br /><br />הפצרתי<br /><br />מלא פחד<br /><br /><br /><br />האיש בעל הזקן הלא מטופח<br /><br />בעל האצבעות השחורות<br /><br />בעל העיניים המטורפות<br /><br />וכלי הנשק שלו<br /><br />הביט בי מתכווץ מכאב של סף התפקעות<br /><br /><br /><br />האיש נתן לי<br /><br />ריבוע אחד קטן של נייר טואלט<br /><br /><br /><br />אני לא יודע אם זו רק תכונה שלי<br /><br />ליצור מארבע פיסות נייר<br /><br />בקיפול<br /><br />למלבן אחד<br /><br />ואני גם לא יודע אם יש מישהו<br /><br />שחוזר על פעולת הניגוב <br /><br />עם ארבעה או חמישה ניירות טואלט מקופלים<br /><br /><br /><br />אבל אני נוהג כך<br /><br />אני, אני לבטח לא אהיה מסוגל לנקות את ישבני בריבוע אחד<br /><br /><br /><br />נכנסתי לתא<br /><br />ופשוט פלטתי חמש או שש ארוחות<br /><br />למורד הצנרת<br /><br /><br /><br />כשסיימתי הייתי עדין מלוכלך<br /><br />לא באופן נראה לעין<br /><br />אבל הריח של הצואה<br /><br />שלא נוקתה<br /><br />נותר עומד איתי, לאן שלא הלכתי<br /><br /><br /><br />האיש התחיל לצעוק עליי<br /><br />שני שקל, שני שקל, שני שקל<br /><br />וכשניסיתי להסביר לו שאני חונה ממש בחוץ<br /><br />ואני אביא לו תוך דקה שני שקלים<br /><br />הוא החל לנפנף במחבט<br /><br />בתנועות שפגיעה אחת הייתה הורגת אותי על המקום<br /><br /><br /><br />הוא עמד מנופף במחבט בדיוק על סף המדרגות בין השירותים הציבורים<br /><br />לחופש<br /><br /><br /><br />הצלחתי לברוח<br /><br />גם חשתי הקלה פיזית<br /><br />נכנסתי לאוטו<br /><br />מצאתי שני שקלים<br /><br />וחזרתי להחזיר לו<br /><br /><br /><br />כששמתי את שתי המטבעות<br /><br />בכלי עם עוד מטבעות<br /><br />הוא שוב התעצבן<br /><br />ונופף במחבט בכוח אדיר, מלא תנופה, רצחני<br /><br /><br /><br />ברחתי<br /><br />הוא עוד רודף אותי בחלומות<br /><br /><br /><br />הדבר האחרון שאני רוצה<br /><br />זה לשכב מת <br /><br />בשירותים ציבוריים<br /><br /><br /><br />אני לשם לא חוזר<br /><br />גם אם אחוש בגל הצואה המימית הנובעת ממני<br /><br /><br /><br />לעומת זאת <br /><br />אני אומר תודה לכל גורם עליון ששומר עליי<br /><br />ועל חיי<br /><br />שלא יערב אותי במות עצמי<br /><br />על שני שקלים<br /><br />על ריצפת שירותים ציבוריים<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115839748003709663?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1158379988285597742006-09-16T06:02:00.000+03:002006-09-16T07:26:39.166+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/nude15.1.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/nude15.1.jpg" border="0" alt="" /></a><br />עיניים נוצצות זיק וריסים עם מסקרה זוהרים נפתחים בחיוך לנשיקה<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br /><br />לא כתבו כך בשיר<br />גם לא במזמור<br />אני תר איה החור<br />וחש שעוד רגע תפילי אותי שדוד לתוך תחתיות בור תחתיות ושאול<br />עיניי מחפשות בך אלייך איתך ליחד ייחוד ושיוך ושידוך ללא תיווך<br /><br />עיניים עם ריצוד פרפור פרפרים וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים באור ראשון כזיהורי בראשית נפתחים בחיוך מנשיקה שהבקר החדש ברא<br /><br />רוצה לנשקך בכל נקבובית שבעור<br />עורך הצח הלבן כקור קטיפת שלגים בקוטב, בקרם נגד שיזוף בבוא הקייץ יוגן<br />אך את גברת קורנלייה פוני עקום של זהב שחור כבר לא תהיי כאן<br />וגם ערכת דוקטור פישר כנגד אור שמש צורבת שבקוצים קודחת לא ישאר לי כזכרון ישן נושן<br />אולי אם תלכי לא אלך עוד לחוף הים<br />אולי אם תלכי לא אצא עוד לשאוף קצת נשמות טועות באוויר הבריזה של החוף<br />וחוף ילדותי, חוף זיכרונותיי, חוף החופים של חיי לא יראני יותר<br />המים לא יבשרו לחול עוד את בוא הילד המחפש את הצדפים<br />את הילד המחפש חרסים, אשר בגר<br />את הילד שעשה את נסיונותיו הראשונים בין החול של החוף למים ומהם אל האי<br />בו התקשה המלח בנקבים והילד שבגר בגד במלח כשמצא את מלח נהרות מנהרות הפלאים הסגולות<br />והחוף ואני זה מזה בשתיקה של געש קצף לבן נפרד<br />נשכך אחד את השני<br />לעולמים<br />ולו רק בגלל<br />אישה<br /><br />עם עייניים כהות אפלות שומורות סודות שאינם מוסגרים בעיפעוף וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים נפתחים קלושות בחיוך לנשיקה של סוכר<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />לא כתבו כך בשיר<br />גם לא במזמור<br />וטרם ננטש חוף הילדות והבגרות <br />המלא בחול הזכרונות של הצדפים והדייגים והאיים הקטנים והמלח<br />והארמונות המפוארים<br />בגלל אישה<br /><br />עם עייניים כהות אפלות מלאי סודות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים נפתחים בחיוך לנשיקה עם לובלו ורוד על שפתיים<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />לא כתבו כך בשיר<br />גם לא במזמור<br />שמעי שנית<br /><br />עייניים כהות אפלות מסתירות סודות אופל וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים נפתחים בחיוך לנשיקה שסר טעמה<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />לא כתבו כך בשיר<br />גם לא במזמור<br />את תהי במקום שאינני יודע וגם לא אדע היכן<br />זו לא את קורנלייה זה אני השד הקורבן<br />ולא אדע איך את חשה<br />ולא איך את מרגישה<br />ולא מה את חושבת<br />ולא למה אם בכלל את מתגעגעת<br />ולא לדעת אם חלפתי לרגע קצר במחשבתך<br />או רק חלפתי בחייך כשביט חסר חשיבות ששינה גורלך<br />ויופייך ישאר אניגמה <br />יופייך לעולם לא ידוע ולא יוודע<br />גם אם גבר אחר<br />לא אני<br />כל אחד שתרצי<br />ידעך<br />אך לא ידע לעולם <br />בדיוק כמוני ואני כמותו<br />איך היה לך להיוודע ומתי והיכן<br />ליכולת הקבלה שלך לתוכך במנהרת הנטיפים הסגולה<br />בפעם הכי ראשונה, הראשונה האחרונה<br />אך אין זה משנה ולא יחליש את כאבי ותחושת אובדני<br />כשפיכה של זמן לריק<br />איבר זקור <br />איבר זקור מידי<br />איבר הננער מעל השק בגירוי חזק <br />ומתמלא בדם ומתנפח מעבר ליכולת<br />והמגע של הקטיפה הרכה העדינה הסופגת <br />מורגש ככאב גדול ואין שפיכה<br />ואין גמירה<br />ואין את יין האהבה<br />ויש כאב דוקר <br />כי זו שריטה של שחיקה מתמדת בשיח ערוותך<br />שלא איפשרת לי<br />ולא נתת לי בחירה <br />להחליט בדעתי<br />שלא אבוא בך בפרח לצוף<br />ולא אגע נגיעה בנשמתך<br />וזקור<br />לאור נגוהות הנר<br />של שדיים ושיח עם פרח לא ידוע ומלאי צוף במנהרת הפלאים הסגולה<br />בדימיון<br />שאינו פורק מטען בטרמינל<br />אז <br /><br />עייניים כהות אפלות מסתירות דברים שלא תעזי לחשוף בחיים וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים כניצנוצי טל על רשת עכבישים נפתחים בחיוך לנשיקה<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />שלא כתבו כך בשיר<br />גם לא במזמור<br />אך את זאת לא אוכל שלא לזכור<br />טרמינל<br />קרעיני <br />טרמינל<br />קרעיני בבקשה<br />ליד דוכן סוויסאייר<br /><br />עייניים כהות אפלות מסתירות כל רגש ומחביאות כל סוד הבטחות ואולי שקרים וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים כטל על רשת אלמנה שחורה נפתחים בחיוך לנשיקה בשעת שקיעת שמש כתומה <br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />לא כתבו כך בשיר<br />גם לא במזמור<br />אך את זאת לא אוכל שלא לזכור<br />כי את קשתית שני רימונים <br />שיער שחור עם פוני עקום קצר<br />קונה טיסה מחלקה ראשונה<br />סוויסאייר<br />ואני רוכש לי זמן<br />במחלקה א' סגורה במוסד רחוק מעין ואוזן שפויה וטשטוש סמים וכדורים לבליעה<br />וכמה הזרקות<br />ואלקטרודות חשמל צמודות רכות לכל רכה<br />ופרפור איברים<br />שאחריהם נותר הכלום והוא הישועה<br /><br />עיניים כהות אפלות מסתירות כל רגש ומחביאות כל סוד הבטחות ואולי שקרים ומניפולציות ואינטרסים וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים באור מעלית של מלון בן ארבעים קומות נפתחים בחיוך לזכרון נשיקה שהיתה פעם אמיתית<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />לא כתבו כך בשיר<br />גם לא במזמור <br />אך את זאת לא אוכל שלא לזכור<br />אך לדעת אותך ולו לרגעים שכאלו <br />לאחוז רגע של מציאות לאור עורך העירום וסיפור קצר קולע איך הפכתי אותך לקורנליה ואיך הפכתי את קורנליה שהיית לשדה אדומה<br />מה עשו לך שאין לך רגע<br />להיות אמיתית כל רגע ורגע<br />עושה לי טוב ונעים להיעצב ולדמוע יחד איתך<br />כי את קורנליה ואני השד<br />דימעותינו תגענה אלו באלו <br />יתערבבו באושר שיתוף, יבראו רעיון איזוטרי מוזר<br />ובכאב סירפדים שעשו לך אנשים בדוגוויל<br />כי את חשבת שהם עושים<br />כי את קורנלייה<br />והם חשבו שאת שדה אדומה<br />ואת דיעותייך כדימעותייך אגמע לו אדע שזה יועיל לך לשכוח<br />שעשו לך <br />רע<br />כי הריח שלך שבבושם כליל ואקזוטי המזכיר לי את חוף ים ילדותי<br /> גורם משקל כל גרם וגרם בכף הזכות<br />לטפס בגרם מדרגותייך ונפלאותייך לחפש אצלך את הגן <br />במורד מורדות הרי בטן שטוחה אליי דגדגן<br />שאת הסמוך לו לא אני פערתי לראשונה<br />אך אל אנקתך<br />אוזניי<br />עורגות<br />אל בטנך <br />זו הגדולה<br />המעוברת<br />שתביא את לוציפר עצמו<br />אל אנקה זו אני עורג<br />ולא לזו<br />השטוחה<br />היוצרת חשקים <br />כעינויי שבויים במלחמה לא פוסקת<br />אותי השד את חושפת כשידי את השד שלך מלטפת ריחוף קל<br />אך את רגלייך מצמידה וסוגרת קפוצה ומכווצת כחסודה בתולה<br />שעיניי מתאוות לראות<br />ולחוש להחיש רגשות<br />סלידה<br />מכל צליל רע מליבי שכן אני השד הרשע<br />שבעשרה גרוש ליבי נמדד למכירה לכל מאוהב<br />שיוכל להפיח בו פעימה <br />של אותה התחושה<br />של פעם אחת שהייתה ראשונה<br /><br />עייניים כהות ורעות ואכזריות שבעיפעוף רוצחות במבט חד כחנית עם המון הבטחות שווא וריסים שחורים זוהרים באור לובן גבינת הירח ותפוז שמש וארץ שטוחה נפתחים בחיוך כנשיקה ידועה שיש בה אינטרסים<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />לא כתבו כך בשיר<br />גם לא במזמור<br />דלתך נפתחת ונטרקת<br />או שמא חלושות<br />נסגרת בזהירות גנבים ופורצים מומחים<br />גנבי רגשות<br />פורצי תחושות<br />גנבי אהבות<br />פורצי תשוקות<br />גנבי ערגונות<br />פורצי אביונות<br />גנבי עייניים כהות שהייתה בהן הבטחה וריסים שחורים זוהרים שנפתחו בחיוך נאיבי<br /> כנשיקה גנובה<br />שרצתה בתחבולה לגנוב לי את הנשמה והנשימה<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />לא כתבו כך בשיר<br />גם לא במזמור<br />לכל שבט, לום, שרביט, מקל רועים<br />ארוך ופולשני<br />כצבט ופטיש, כמאכלת<br />כזין לפגוע תומתך וצנעתך <br />של שחור פוני שיערך העקום<br />למקורות שיח שיטים ומים צלולים<br />של מעמקי מדבר<br />של חתולת בר<br />של חיוך הנפתח כשושנת יריחו שיסובבו סביבה מעל שמונה סיבובים והחומה<br />שלך קורנלייה שדה אדומה<br /><br />עייניים כהות אפלות מסתירות סודות שחורים נוראיים וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים מחשבים עיפעוף טרם נפתחים בחיוך לנשיקה עם כוונה לתמורה<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />לא כתבו כך בשיר<br />גם לא במזמור<br />והחומה שלך לא נופלת<br />לא נשברת<br />את אישה יותר מבוצרת<br />מכל טקטיקת מלחמה בכל עידני קיום אנוש<br />ואין לדעת מה<br />מה מסתתר מאחוריי העיניים הללו שלך<br />עד<br />שלא יכול אני לעשות עם זה כלום<br />כי את קורנליה גיליתי זאת כבר<br />את עם פאה שחורה<br />כי דפקו אותך כל כך הרבה<br />כי היית זונה בת זונה<br />ותלשו ממך כל שיערה<br />כי רחב היית<br />ולא קורנלייה נולדת ולא שדה אדומה<br />אלא שושנה<br />כן, יקירתי<br />את שושנת יריחו<br />שמסוגלת להמתין<br />גם שלושים שנים<br />למי אהבה ממעמקים<br />אבל אהבת שהפכתי אותך משדה אדומה לקורנליה ומקורנליה לשדה אדומה וקנית את האשליה מתוך אינטרסים אישיים לומר<br />אני לא אשמה בכלום ואיני יודעת דבר על דבר איני יודעת את שמי זה השד שעשה אותי<br /><br />עייניים כהות ורעות מכל רוע אפשרי וריסים שחורים מלאי תכסיסים זוהרים לאט בחישוב עיפעוף נפתחים בחיוך נשיקה מחושבת אף היא ומתמחרת תמורה<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />לא כתבו כך בשיר<br />גם לא במזמור<br />לא בשלום אך גם לא במלחמה<br />אלא במסדרונות אפלים של סלאמס חשוכים עם בערת ושאיפת קראק והרואין<br />וגופך החם כחמה לעת צהריים<br />כלחם שלם הנבלע אל קיבה של חייל רוסי<br />במלחמת העולם השנייה או ויאטנאם באפוקליפסה אז ועכשיו ולעולם<br />מותיר אותי בלי לחשוב על רצוני פעמיים<br />אני<br />פעמיים אני<br />אני פעמיים<br />אני שם פעמיי<br />למראה הכפולה הקעורה והקמורה<br />המתעתעת <br />לחשוב צעדיי<br />שלא לחשוב<br />שפעם<br />ליבי היה חם כקנה רובה אוטומטי אחרי מחסנית שלושים ושבעה כדורים שהורידו ממסך ציון ומטריקס שלושים ושבעה צורות חיים עם לב דמוי לב אנוש שהיו רק בשר <br />ולו רק לפוני עקום שחור וקצר, שוות נפש ככולם, שוותכל גולגולת היית<br />ולא קרחת שעליה פיאה של ברת תואר אצולה<br />וללא מעמד אריסטוקרטי<br />ובטח לא בתולה מה שאומר שלבטח גם לא תרזה הקדושה<br />באבחנה פסיכולוגית שואפת יותר לפן הפרוידיאני<br />מראה שקורנליה אינה קורנליה<br />ושלא הייתה מעולם שדה אדומה<br />והיא עברה חיים של עולם<br />ציני צר ראייה כפוי טובה<br />שלא בחלקו לחמוד רגשות מציפים<br />את רק אחת תבחרי<br />קורנליה<br />או<br />שדה אדומה<br />מתוך כל בחורות חוזרות כל פרק שעה לרציפים החשוכים מקראק זורם בדמך<br />לשפיכה של מלחים שתויים שיהיה לך כסף לברוח מחיי ההצגה שלך<br />מי את בכלל קורנלייה מי את בכלל שדה אדומה<br /><br />עייניים כהות אפלות שמאחוריהן חיית טרף רצחנית וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים נפתחים בחיוך לנשיקה כשכל צעד כל גיד כל שריר כל איבר מתפקדים כמחושבים<br />של פה שעל שפתיו קצף חוטם מלחים ועטור מצחך זהב פוני עקום שחור רוחש שקרים עטור פיאת שיער שחור עם פוני עקום שחור<br />שיושבת על פיאה של תבנית גולגולת כקרחת בצבע עור, תחבולה, לבחון מתי קורנליה קורנליה ומתי שדה אדומה שדה אדומה<br />וודאי שלא כתבו כך בשיר<br />גם לא במזמור<br />אנשים אוהבים זכות ותמימות<br />ולא סתם זונה בת זונה שמזריקה עוד ושואפת עוד מנה<br />לו רק יכולתי לומר לך <br />יקירתי מגיעה לך הזכות לראות במציאות מלאכים מתפלאים<br /><br />משפתיים מתוקות שבבכי תמרורים נראות מחייכות בעוד סנטרך פורט על כל גיד ושריר כפסנתר נוקטורנים של שופן בחורשה גדולה בפולין<br />מלאכים מתפלאים שנעלמו לעולם בדקות<br />כשלא האזנתי לדקויות שאולי יכולתי להבין שרמזת שאת אבודה<br />שאת עייפה ורצוצה<br />שאת מוכרת את גופך לעוד מנה<br />שאת צריכה עזרה<br />שאת מחפשת תמיכה<br />שאת מסכימה לגמילה<br />שיש בך לפחות טיפת טוהר<br />אבל את<br /><br />עייניים כהות וריסים שחורים נפתחים בכעס וזעף ואין נשיקה<br />ועטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />שיחקת אותה כל הזמן חזקה<br />ואת הדימעה שכל אישה בעולם משירה כל יום ויום<br />לקחת איתך בבקבוק בתוך הנשמה כי את קור נליה <br />לשפוך אל הים בהפלגה ארוכה באוקיינוס כשדה אדומה<br />למקום בו כל יום יגישו לך את הקוקטייל עם קשית וקישוט מטריה<br />ואת כבר יודעת לבטח תימרנתי אותך כל חיי אני יצרתי אותך להיות קור נליה<br />והיית רק ילדה <br />אך החכמת ולמדת <br />אהבה היא כלא ולא דרור<br />אני שב חושב לעצמי <br />את אישה קשה<br />לא תמימה חיה באשליה רוצחת שכירה<br /><br />עייניים כהות אפלות עם מלאי של סודות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים בתכסיסים, נפתחים בחיוך לנשיקה מעבירה ציאניד מקצה לשונך לקיבת הרוגי אהבתם אלייך<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />לא כתבו כך בשיר<br />גם לא במזמור<br /><br />עייניים כהות אפלות עם מלאי של סודות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים בתכסיסים, נפתחים בחיוך לנשיקה עימי השד או עם הנחש או עם תפוח שאחזת<br />או ברנש שלא בא אבל גמר מת בחיוך הציאניד והכספית שלא ניתן לזיהוי<br />כי ארנקו כלוא בישבנך והוא איש שהיה רם דרג אז אסור למוקיריו שידעו שהוא היה איתך ולא בכנס קונגרס בדיון על אישור הפלות לנערות אנוסות שזו דרך אגב מי שתהיי באשר תהיי איך שהגעת לעולם<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />לא כתבו כך בשיר<br />כי לא רצו שתדעי לעולם שאת שדה אדומה<br />ולא קורנלייה<br />ואף אחד לא רצה שתדעי שאת קורנליה <br />כי רצו שתדעי שאת שדה אדומה<br />כדי שתהיה זכות אנושית למרר את חייך<br />וכל גבר זכר שמסוגל להתנער מעל השק ולהזדקר<br />רוצה בך<br />טר מי נה<br />קרעיני קורנליה בבקשה<br />ליד דוכן סוויסאייר<br />בשירותים<br />במסילת המזוודות<br />באוטובוסים למטוסים<br />בדוכני בדיקת הדרכונים<br />בקול רם של רמקול הקראת הטיסות הנכנסות ויוצאות<br />קרעיני בבקשה קורנליה כאן בטרמינל אני ממריא לטריפולי ואת הישר לבגדד<br /><br />עייניים כהות אפלות עם מלאי של סודות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים בתכסיסים, נפתחים בחיוך לנשיקת שקר <br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור, ואת ואני יודעים זו פיאה על פיאה על פיאה<br />לא כתבו כך בשיר<br />כי רוצים את העונג של הקודש במילים<br />ולא עוד זונה מוצצת בולעת<br />ששבה לעוד נשיקה<br />כשעל שפתייה שפיכת חזירים<br />קורנליה<br />קורנליה<br />צר לי על חייך המבוזבזים<br />צר לי שלא ידעת אושר<br />צר לי שאני הוא השד שהזמין אותך לרקוד בשדה הלא נכון<br />הו קורנליה עשיתי אותך שדה אדומה<br />שדה אדומה שדה אדומה יקרה שלי<br />אני בוכה על כתפך המחושלת <br />האמת בפרצוף<br />קורנליה עשיתי אותך קורנליה<br />האמת בפרצוף הביטי במראה את אישה מעולם תחתון ונורא<br /><br />עייניים כהות אפלות עם מלאי של סודות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים בתכסיסים, נפתחים בחיוך לנשיקה ידועה מראש וחד גונית סמלית ותו לא<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור של פיאה על פיאה על פיאה משוק פישפשים<br />לא כתבו כך בשיר<br />בקשו שמשורר ראוי יהיה זהיר ויאדיר את הבריאה<br />אבל נבראת להיות קורנליה<br />ונבראת להיות שדה אדומה<br />זה לא משנה אם את זו או זו<br />כי זה עסק עם אפילה ומפלצות ודרקונים יורקי אש בשדה קוצים וסרפדים<br />אז מה את אז מה את באמת אז מה את באמת רוצה אז מה את באמת באמת רוצה מה את רוצה מה מה מה<br />כסף, קורנלייה ממון, זהב, יהלומים, ענקים זעירים<br />חוף משלך עם ים מים כחולים קורנלייה<br />וקוקטייל קורנלייה של סרפדים לעת שקיעה להזכיר שאת גם שדה אדומה<br />על ספה עם מזרון ונוחות <br />הבריחה ממציאות העולם הזה<br />כאילו תמו שיעורייך קורנלייה שדה<br />ושאין את אשמה שדה העונה לשם קורנליה<br />ואין את מאשימה איש שאת שדה אדומה<br />ואין את מאשימה את עצמך קורנלייה<br />שהלכת איתי השד בשדה הסרפדים<br />ואת סולחת לעצמך שלא בחרת בשדה התותים לנצח אהבה כקודש<br />ואת סולחת לי שהובלתי אותך לשדה הסרפדים<br /><br />עייניים כהות אפלות עם מלאי של סודות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים בתכסיסים, נפתחים בחיוך לנשיקה ידועה מראש<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור של שש שכבות פיאות לכל צבע שיער<br />אבל השחור המקורי עם הפוני היה הכי ראוי להיות כתוב בשיר<br />ואף אני כזבוב מרחף<br />כבר לא אוסיף לך דעת או בינה<br />כששוקעת השמש קורנליה<br />יום אחר יום<br />מאמש לאמש<br />מהיום למחר<br />ממחר למחרתיים, אני אקרא לעבר השקיעה <br />קורנלייה<br />ואת<br />עד שכפרח באגרטל ללא מים תיבלי<br />תיתייבשי<br />ושיערך עם הפוני הקצר העקום שהיה שחור <br />יכסיף וילבין ויוטל עמך אל מנוחת עולמים<br />ללא עוד תענוגות<br />ללא קוקטיילים<br />ללא חשקים <br />ללא לחוש מה הם חיים אמיתיים<br />ללא שום תאוות בשרים<br />ללא ערגונות<br />לימים שהיו<br /><br />עייניים כהות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים נפתחים בחיוך לנשיקה סתמית<br />ואת חשה אהבה<br />ועטור מצחך זהב פוני עקום שחור ואת כל כך כל כך יפה וענוגה ורכה וטובה<br /> ולא תזכרי שהיית<br /><br />עייניים כהות אפלות עם מלאי של סודות חיסולים בסכיני מטבח וריסים שחורים עם מסקרה ועיניים כבויות מתכסיסים מניפולציות שקרים אינטריגות קונספירציות רצח זנות סמים, נפתחים בחיוך מזוייף לנשיקה עם אנשים שהיית איתם באיזו חתיכת מיטה באיזה חתיכת מוטל מפוקפק באיזה פרבר נדכא בטיזדינאבי<br />והעברת להם איידס וסיפיליס וזיווה ומנדבושקס ועגבת והרפס<br />ועטור מצחך זהב פוני עקום שחור והוא רק פיאה משיער זנבות חמורים<br />ושילחת את כולם במשפט אחד <br />לכו קיבינימאט כולירות<br />כשאספת את החמישים דולר לסמיקי פיקס <br />קורנליה<br /><br />עייניים כהות אקזוטיות עם מלאי של אהבה בלב וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים כזיהורי בראשית, הנפתחים בחיוך לנשיקה מתוקה עם הבטחות שתחכי להם עד נצח נצחים<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />לא כתבו כך בשיר, ואף אני מתנער אם כך הצגתי אותך לעולם <br />כי אני הסרסור שלך<br />ואת הארספואטיקה שלי<br />כי זה עסק עם אפילה ומפלצות ודרקונים יורקי אש בשדה קוצים וסרפדים<br />קורנליה<br />למה את הלכת בנתיב הזה של החיים<br />ולמה את מבכה אותם כעת<br />כי היו כה רעים<br />ששיערך היה עם פוני קצר ושחור<br />וחיוכך עוד התאווה לעוד נשיקה<br />ולנשיקה לאחר נשיקה<br />ולעוד נשיקה לאחר נשיקה<br />לאחר נשיקה<br />לאחר נשיקה<br />לאחר נשיקה<br />ומאהבך הוא העולם הגדול<br />מאהבך הוא הים הגדול<br />מאהבך הם שמיים כחולים<br />מאהבך אור כוכבים שביטים<br />מאהבך לילה שחור<br />כשחור שיערך<br />וכעונג שפתייך שהיו פעם בשרניות<br />לעוד ועוד נשיקה ונשיקה עד שהפכו משורבבות<br /><br />עייניים כהות אקזוטיות עם מלאי של אהבה בלב וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים כזיהורי בראשית, הנפתחים בחיוך לנשיקה מתוקה עם הבטחות שתחכי להם עד נצח נצחים<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />אני רוצה את החיוך<br />אני דורש אותו<br />יא חתיכת מילים על מצבה<br />החיוך המתוק שלאחר נשיקה<br />נראה אותך מזייפת אותו עכשיו<br />נראה איך את מזייפת את האורגזמות שלך כשדופקים אותך בתחת<br />נראה את החיוך שלך של פעם<br />הנותר רך וברור עד כמה ענוגה<br />החמצמצות האולטרה סגולה של פירך<br />את הצבע הסגלגל ורדרד של פירחך הזך<br />שאת הרע הנזרע כדבש ליבי הנפתח לאיטו בלחישת<br />רוח פרצים מדמם יסוריי לשניית עונג<br />שאת זולגת כבכי משכך<br />את התפרצות הפנינים הנשטפים ממך<br />רק תיבת נח בנוח תשכון בסהר כוכב<br />כירח מלא<br />מתחנן להתחלק<br />את ששלי בך<br />חלק בשלך<br />העשוי להתחלק בזוגות פנינים מוכפלים<br />להיות אנוש ונפש ונשמה<br />עשוי משנינו<br />אני ואת<br />את ואני<br />משתלבים לאחד<br />עשוי<br />מגע<br />אושר אוהב<br />של שד וזונה רוצחת גומרת בתחת<br />חיות שונות ומשונות שאת הטבע באות להרגיע<br />להציל כים סגור<br />כחוף בלי מציל<br /> כשדה <br />שיפון ללא דחליל<br />אומר לך<br />אוהב <br /><br />עייניים כהות אקזוטיות עם מלאי של אהבה בלב וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים כזיהורי בראשית, הנפתחים בחיוך לנשיקה מתוקה עם הבטחות שתחכי להם עד נצח נצחים<br />עטור מצחך זהב פוני עקום שחור<br />אני רוצה את החיוך<br />בשלווה בלי להניד עפעף<br />ובביטחון<br />שמעולם לא היה בך לומר<br />אני עוד אוהבת, עונה<br />עונה סתיו<br />עונה סתם<br />עונה חורף<br />את השלג גורף<br />עונה אביב פורח ואיזה ריח של נוסטלגייה לתמימות<br />עונה קייץ<br />עונה קייץ<br />עונה קייץ שהשמש בקוצים קודחת<br />עונה קייץ<br />עונה<br />קץ<br />עינייך פוזלות לקופיד<br />קורצות אליו<br />בלב ללא דופק רוגש<br />בשאלה<br />מי יבוא <br />אותך לרגש<br />כי קופידון <br />הוא קשת מתלמד<br />ואת ליבך הוא פיגשש<br />את ליבך עבורי הוא החטיא<br />ובנשימתך לתוך לילה עמוק<br />ממלמלת ללא ידיעה<br />בי החץ לא פגע<br />אני רגשית לגמרי פנוייה<br />ובעבור גל סחף וגעש<br />ישתתק לי השכל<br />לא אשמע רחש חשד<br />אך גם לא מילה <br />עם ערך<br />כאהבה<br />אך באהבתי אל ליבך הגדול אין כחש. על כן לפעמים אין מוצא מפי רק רגש משוגר אל<br />שיערותייך השחורות מבין אצבעותיי וניצוצות חשמל שאת מציתה בי<br />את הצורך הנזקק רק לך לתמיד<br />אני צריך את <br />שכלי כאומר - לא לומר. לא לגלגל בה <br />הדברים המתוקים, לא לחשוב בה על יד גדר <br />שעשו אותה מעץ להיות גדר אשר אומר <br />אין מעבר וגם הרבה מוקשים פה - נסה מחר<br />אולי אז אש האהבה תבער. לכל כיוון <br />שאפנה את עומדת. לאן שמביט את ניצבת. כל <br />ביניין שנבנה את בנית כבר, מה <br />תחדשי לי בבוא הימים? את סודך הגדול - את טעם <br />המין לאור חלושות הקמין <br />שהתקנת בפתח בית בכפר אל עדר פרים משקיף הוא, אל <br />סטייק אנטריקוט ברוטב <br />חרדל. חדל להציק אלוהים - אתה דל. סבלנות במבט לעתיד<br />אומר הקדוש, העולה <br />לו באש על שאמר את הקוד והקוד הוא אש שוב עולה לו קדוש אל <br />האש והאש היא <br />הקוד<br /> שוב עולה לו כבוד מכובד אל המוקד כי הודה הקוד הוא האש שבלב האוהב, ואני <br />עלול לעלות <br />אל שמיים להיות מרומה בין מרומים במרומים, האהבה היא לכבוש את <br />הכבוד ממציא <br />קדוש אחר ושוב עולה לו בלהבות אהבה אין לצפות לעתיד, כי הקוד <br />משתנה בכל רגע <br />שנוגעים בו כמו שיפון ברוח נע לכל כיוון מתבדר, בזהוב, משולהב <br />בלהבות הבשן <br />שם בעמק בית שאן? היכן שהיה המקום להיכן להציב המוזיאון על שם <br />האמן. אך אם <br />כבר עתיד ולא בהיכל מוזיאון מפואר אז עומד לידך, ואת מול חלון עם <br />ספל תה <br />חם, לך עומדת, ניצבת כך בתוך חלומי, על גן אדן חלוני ואני מי ומה אני<br /> האם <br />אני לה את חיכית כך<br />או שמא אני עודי מחכה ואת כבר בשער על שביל טרקוטה עברת <br />גם את מפתן הדלת. ואת <br />על לפתן חולמת...ועליי, בעתיד, את את ילדיי <br />מגדלת<br />שומע עצמי בריחוף התנתקות מסם דקינט, אני חש מתפוצץ בעורקיי מקנא לך בדיכדוך <br />דילדול דקינט, על כל גבר שעושה לך עיניים בבית הקפה מתיז את <br />זרעיי. אך לא <br />לעיניך<br />בתוך ביטנך הבוטן גדל. אהבה לבוטנים ומין טוב <br />זה רע? או זרע פורענות של הדור <br />הבא<br />יבקע מבין רגליים חשופות היישר מהפות<br />כי בוטנים בהיפוך זה מין טוב<br />טוב ברור<br /> הוא שוב משחק, מילים מילים<br />מילים ואין בו רגשות<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115837998828559774?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1158372747568276052006-09-16T04:01:00.000+03:002006-09-16T13:26:50.053+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/I5.1.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/I5.1.jpg" border="0" alt="" /></a><br />הייתי מאוהב<br />אפשר לומר שמי שלא היה מאוהב בחייו<br />לעולם לא יידע איזה רגשות שוטפים את דעתו<br /><br />זכותי הייתה לקבל את הרגש הזה שנקרא מאוהבות<br />הייתי מאוהב באופן רציני בין בית ספר תיכון לצבא<br />וזה נמשך לאורך הצבא<br /><br />אני לא מכיר אף אחד שהיה מאוהב<br />אני לא מתכוון לאוהב<br />אלא מאוהב<br />זמן כה רב כמוני<br /><br />הייתי מאוהב שמונה חודשים<br /><br />האמת שהאהבה הזו החלה ביום הראשון בתיכון<br />אבל היא הגיע למימוש כמה חודשים לפני הגיוס<br /><br />סגדתי לבחורה<br /><br />על יופי כשלה לא כתבו מעולם בשיר<br /><br />רק חודשיים מאז ההכרות<br />מצאתי את הדרך הנסתרת<br />לפתוח מהצד של תחתוניה<br />פתח מספיק רחב<br />כדי שאוכל לחדור<br /><br />וחדרתי<br />וזה היה אושר<br /><br />אושר המאוהבות המתממשת<br /><br />אבל הייתה בעייה<br />היא מעולם לא הסירה את החולצה שלה<br /><br />שמונה חודשים <br />בעודי שוכב איתה<br />לא ראיתי את שדיה<br /><br />היום בו נפרדנו<br />אני בצד אחד של הכביש דרומה לסיני<br />היא בצד שחוזר לתחנת האוטובוס המרכזית של אילת<br /><br />היא עלתה על אוטובוס ראשונה<br />אחרי דקותיים עברה מונית דרומה והמשכתי לסיני<br /><br />לא יודע למה<br />אבל כששיחזרתי בראשי את גופה<br />לא הצלחתי לזכור<br />ואיני זוכר עד היום <br />איך נראו השדיים שלה<br /><br />ביום בו הפסקתי להיות מאוהב<br />היה היום שבו החלטתי שאני לא מחפש אהבה שגרתית<br />אלא את התחושה הכמעט מזוכיסטית<br />שבמאוהבות<br />ונפרדנו<br /><br />היא שחקנית תיאטרון מובילה<br />אני צייר<br />ואנחנו ידידים עד היום<br />אבל<br />איך לעזאזל נראו שדיה<br />???<br />לאחרונה היא סיפרה לי<br />שביום הראשון בתיכון<br />כפי שאני ראיתי אותה<br />ותאהבתי<br />היא עצמה באותו היום<br />התאהבה בי<br /><br />אני בדרכי<br />היא בדרכה<br />סמים<br />זיונים<br />רוק'נול<br />ויצרת אמנות<br /><br />רק משום שהיא הייתה מצטטת לי בטון הכי כנה שאפשר<br />שלא יכולתי להבחין<br />מתי זו היא<br />ומתי זה טכסט ממחזה<br /><br />הלכתי בעצמי ללמוד את עולמה<br />את עולם התיאטרון<br /><br />לזכותה אזכור<br />שהידע הרחב שלי <br />על פילוסופייה<br />קומדיות<br />טרגדיות<br /><br />ומחזות כמו<br />אדיפוס המלך<br /><br />אייסכילוס<br />האנטיגוניזם של אנטיגונה<br />שאגב פיתחתי מחשבה שאנטיגונה<br />שאהבה את שני אחייה המתים<br />רצתה במותה עצמה<br />וזו הסיבה שהיא הניע מהלכים<br />עד גזר דינה למוות<br />זה היה האנטיגוניזם שלה<br />במקום להתאבד<br />לההרג<br /><br />אוריפידס<br />עם מדיאה רוצחת ילדיה<br />בהתקלות עם אייגאוס<br />"שלום גם לך אייגאוס בן פנדיון החכם"<br /><br />אגממנון<br /><br />המיטב של צ'כוב<br />רובה תלוי במערכה ראשונה יורה במערכה האחרונה<br /><br />העומק של בקט<br />אני עדיין מחכה לגודו שיופיע אליי בצורה של איש יחסי ציבור, משווק, ומוכר ציורים שלי<br /><br />הגאונות של שייקספיר<br /><br />עם הלילה השתיים עשר<br /><br />מקבת<br /><br />המלט<br />הביטי בתמונות <br />בזו וגם בזו<br />בן צלם שני אחים חרוט ביד אומן<br />הביטי בדמותו של זה<br />קבוצות של אפיריון<br />מצחו של יופיטר<br />מבט עיניו אומר ממשל ופחד<br />קומת מרקורי לו<br />שליחם של האלים כהר נושק שמיים<br />צירוף הוא של סגולות <br />שכל אחת מהן<br />לעשותו ביקום <br />מופת של בן אנוש<br />היה זה בעלך<br />זה בעלך עכשיו<br />הוא כגבעול שדוף שדף את הבריא<br />האם הינך פרה עיוורת<br />עד מתי תמשיכי כך להתבוסס בבוץ<br />שכן שכל לך<br />שאם לא כן<br />חסרת כל רגש<br />האם הינך פרה עיוורת<br /><br />שיבחו את אוצר המילים שלי<br />ושיבחו את ידיעותיי<br />ושיבחו את דרכי ביטוי שלי<br /><br />עד לעת צאת ספר שירה פרי עטי<br /><br />אני מודה לשחקנית הזו שחלפה בחיי<br />תודה גדולה<br />ותודה יותר גדולה שאיפשרה לי להיות פרק מחייה<br />והצליחה בדרכיה הנסתרות<br />לא לתת לי ליפול לרגשות של אהבה<br />אלא <br />מאוהבות<br />.<br />תקוותי לה שתעשה עוד הרבה תפקידים<br />ושתמצה את החיים<br />עד תום<br />.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115837274756827605?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1158367917458147042006-09-15T23:10:00.000+03:002006-09-16T13:31:51.950+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/H9.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/H9.jpg" border="0" alt="" /></a><br />אחד המנהגים המוזרים ביותר בציויליזצייה של העולם המערבי<br /><br />ג'נטלמן אמיתי תמיד יושיט את היד עם ממחטה לאישה דומעת ובוכה<br /><br />זו מסורת של נמוסים<br /><br />אבל<br /><br />המנהג נוצר עוד בשנים שלא היו ממחטות נייר שזורקים לפח<br />היו רק ממחטות בד<br /><br />בממחטות הבד הגברים היו מקנחים את אפם<br />דברים שיוצאים מהאף<br />נזלת, או סמרקים<br />ושאריות אבק<br />והרבה הרבה חיידקים<br /><br />אז מה כל כך אצילי <br />בהעברת מטפחת<br />מלאה חיידקים<br />לאישה בוכה ומנוזלת<br />?<br />לעורר בה מחלות נוספות<br />???<br />האם יש רמז<br />בנוזל הכמעט שקוף של נזלת<br />הדומה עד מאוד<br />לנוזל השפיכה של הגבר<br />בעיניי אישה המוכנה לחלוק בטוב וברע את חייה עם הג'נטלמן<br />שהיה קשוב לבכייה<br />???<br /><br />האם אם אישה נוטלת את המטפחת<br />כאילו אומרת<br />אני מוכנה להתערות איתך, או יש לך אור ירוק להמשיך לחזר אחריי<br />אני אחרי המעשה האצילי שלך"<br />לנצח נצחים שלך<br />"ומוכנה לקלוט לתוכי את השפיכה<br /><br />וממשיכה - "אני רוצה את הילדים שלי ממך<br />!!!<br />"!!!ואני אטול את בגדיך ואת מטפחתך לעשות כביסה<br /><br />אבל כדי לחשוב על זה, צריך שני פרטים נסתרים<br /><br />האחד הוא <br />את מטפחת הבד ניתן לשטוף, לכבס, ליטלות בשמש עד התייבשות<br />והשני הוא<br />כמה יערות של עצים המעניקים לנו חמצן<br />אנו כורתים<br />לתעשיית הנייר<br />???<br />ואם כבר<br />למה לא בכל רחוב ועיר בארץ<br />אין פח גדול לזרוק ניירות למיחזור<br />כמו בעולם המערבי<br />???<br /><br />ועוד דבר פחות חשיבות<br />אצל כל פסיכולוג או פסיכיאטר<br />ישנה בדרך כלל על השולחן חפיסת ניירות מוכנה לבכי ונזלת<br /><br />ומה שמטריד אותי<br />למה אף פעם לא הגעתי למצב בו שיתפתי פסיכולוגים על חיי<br />עד בכי<br />האם אני חריג<br />משאר החיות<br />שזקוקות להקשבה<br />אך לא פותחות את המעיים או הלב<br />לבכות ולבכות<br />להוציא רעלים מהגוף<br />???<br />ובכלל, עוד שאלה עקרונית אחת<br />למה הצליל הנוראי כתקיעת שופר לקינוח האף<br />הוא לגיטימי<br />לקנח אף בפרהסיה<br />ולא לקנח בשירותים<br />למה יש לכך זכות גם אם זה במטבח או בארוחת ערב רומנטית<br />???<br /><br />שמעתי פעם על איש הבוחן את הנייר או הבד<br />לאחר קינוח אפו<br />כאילו איזה מכרה זהב או ציור הוא ימצא שם<br /><br />אבל גם מצאתי אמן שהחזיק בקערות את צואתו עם תאריכים מדוייקים כתובים על נייר לקצב הסדר שלו<br /><br />בל היה אמן נוסף שחתך את איבר מינו ושם בפורמלין<br />כשבכל מאודו רצה להיות אמן מצליח<br />אבל כולם זוכרים<br />את האמן שחתך את הזיין<br />אבל לא זוכים את שמו<br /><br />הייתה לי פעם מורה לאמנות<br />ששלש שנות הלימודים<br />בשיעורייה<br />קינחה את אפה בנייר או מטפחת<br />וטענה שכבר חמש שנים היא מצוננת וחייבת לקנח את האף<br /><br />וכבר חשבתי מתוך המגולומניות שלי<br />שיושבת בסמוך לאגו<br />שיושב סמוך לביטחון העצמי נמוך<br />שיושב ליד הפראנויות<br />שאני הגורם למורה לקנח את אפה, כי אני המייצר בה <br />את המחלה הפסיכוסומאטית<br /><br />שמעתי פעם על אישה אומרת לחברתה<br />"מחר יהיה לחם וגבינה שעועית ופטרוזילהה"<br />והבנתי שהיא מדברת על היציאות מאחוריה <br />שמתעכלות היום, של הלחם והגבינה השעועית והפטרוזילה<br />שהן מה שייצא מאחוריה לאחר עיכול<br />את מה שייצא מחר מישבנה<br /><br />שמעתי על אישה<br />שכשנכנסים לה לישבן<br />היא מזייפת אורגזמה<br />אמיתית או מה שלמדה בסרטים כחולים<br /><br /><br />שמעתי על ילדה קטנה<br />שהיה לה בד שהיא קראה לו נני<br />אשר הייתה מניחה אותו על איבר מינה<br />ומאוננת <br />ולאחר מכן מניחה את הנני על האף שלה<br />להריח את ניחוך עצמה<br /><br />שמעתי פעם על אמן<br />שעשה עם בד הציור שלו אהבה מלאה תשוקה<br />ושפך את אונו על הבד<br /><br />שמעתי על גברים רבים<br />שאוננו בהביטם על חוברות מין<br /><br />שמעתי בדיחה על גברים<br />שהניחו על פני בת זוגם<br />עיתון של מין<br /><br />שמעתי על גברים חוזרים בתשובה<br />שזה לא צחוק <br />אלא אמת לקיים אהבה<br />מבעד לחור בשמיכה<br /><br />שמעתי על קבוצות צעירים במסע של ארבעה ימים<br />שנטלו עימם <br />נייר טואלט ומצית או גפרורים<br />לשרוף את נייר הטואלט<br />כדי לכבד את הטבע<br />ולהעניק לטיילים אחרים<br />את שמורת הטבע<br />כפי שקבוצת הצעירים במסע של ארבעה ימים<br />לא השאירו תזכורות של לכלוך במקום <br />ויכבדו את הגילויים<br />של הטיילים האחרים שיבואו למקום גם אחרי שנים<br /><br />כמובן ששמעתי שאת המת עוטפים בבד<br />לפני הקבורה<br />ושאם ימאי מת באוקיינס עוטפים את גופו בבד עם כמה כיכרות לחם<br />והדגים שאנו אוכלים יום יום<br />הם דגים שאכלו מלחים שמתו ונזרקו למים<br />האם זו יוהרה<br />להקבר<br />על הגבעה מול נהלל<br />יחד עם אסי דיין יונתן גפן, או מאיר שלו <br />שאני מתוכם הסופר הרביעי<br />שיצא מאותו בית ספר יסודי<br /><br />שמעתי על פמפרס <br />שהחליפו את החיתולים מהבד <br /><br />ולמה פיסת בד של צייר מפורסם שווה מיליונים<br />(ופיסת הבד (החיתול של פעם<br />לא שווה אפילו כמה שקלים, לא יותר<br /><br />שמעתי על אישה שיש לה בידה<br /><br />שמעתי על אישה שיש לה חור עמוק באדמה לצקת<br /><br />שמעתי על אישה שמסתובבת תמידית עם רוקט-פוקט מרטיט<br />והיא גומרת עשרות פמים ביום<br />על כן היא לא מחפשת ממש מין זמין<br /> <br />שמעתי שבימי היותנו בני אדם שהתפתחו מאדם קדמון<br />לא היה לאדם הקדמון<br />בידה<br />או בור להטלה כשירותים צבאיים<br />לא מטפחות, ולא בדים<br />והם השתמשו בעלים<br /><br />שמעתי על אישה<br />רבויית מין <br />שמנקה עצמה במטפחת<br />ספוגת זרע<br />לאחר מעשה שיגולים<br /><br />שמעתי על אישה נשואה<br />שבנה הוא צאצא<br />שלה<br />שדומה שתי טיפות מים<br />של השכן הנשוי בבית ממול<br /><br />שמעתי על אישה<br />בחוף נודיסטים<br />ששום בד או ממחטה<br />לא מסתירים את איבריה המיניים<br /><br />שמעתי על אישה נשואה<br />שחשה אי נוחות<br />על כן היא שולחת את בעלה<br />לקנות נייר טואלט<br />כי זה מביש שגם היא בן אדם ומחרבנת<br /><br />שמעתי על אישה לא בתולה<br />שבערב יום החתונה, לאחר המיזוג<br />הציגה מהחלון את הסדין האדום<br />אך הסדין היה כחול<br />וכל הצדיקים צועקים<br />שתי מילים ברצף<br />"עד המרה, עד המרה, עד המרה" <br /><br />הזדהתי עם דמות בספר של קושינסקי<br />על קנאת נשים בכפר רחוק<br />שהגברים שלהן<br />נמשכו רק אליה<br />אל האישה האחת היפה מכל<br />אז הן סתמו את פיה בבד והחדירו לה בקבוק זכוכית<br />ודרכו ולחצו על ביטנה<br />עד שהזכוכית של הבקבוק נשברה לרסיסים בתוכה<br /><br />שמעתי על אישה<br />ועל עוצמת ההרגשה<br />ברגע בו ילדה את בנה<br /><br />שמעתי על אישה<br />שאחרי ארבע לגימות של וודקא <br />תעשה הכל כדי למצוא בן זוג<br />אז היא מוצצת באיכות גבוהה<br />לכל מי ששיכר אותה<br /><br />שמעתי על אוריגמי<br />דברים שניתן לכנות בשמות<br />שעשויים רק נייר<br />או מטפחות מנייר<br /><br />שמעתי עוד רבות<br />על בדים ומטפחות<br /><br />כמו סידור נייר של מפיות בכל אחת מהמסעדות הנחשבות<br />ובכל מלון של שלש ארוחות<br />סידור בין בוקר לערב<br />בגיוון צבעים וקיפולי הממחטות<br /><br />ואני יודע מאמא שישבה בכסית<br />איך רשמו דמויות על נייר מפיות<br />שכיום שוות ערך כספי לאספנים<br />בנכונות שלהם למכור את הרכב העתיק ממועדון החמש של רכבי אספנות<br /><br />ומחיי אני יודע לגלגל מריחואנה וחשיש<br />בנייר של ריזלה<br />בפשטות<br />כמו להניח מטפחת על ברכיים<br />לפני הסעודות<br />או לגלול קצת ג'ארס מתחת לשולחן בלי תשומת לב של יושבי השולחנות ליד<br /><br />ואם נחזור אחורה בזמן<br />בסוף שנות החמישים<br />לא דיברו מעולם בין אם ובת<br />על רגע בו בפעם הראשונה<br />שהגיע המחזור<br />ובנות צעירות השתמשו בתחבושות<br />ולא בטמפונים<br />ולא בפדים עם כנפיים או לא<br /><br />ובכל זאת ככל שהעולם מתפתח ונפרצים בו גבולות<br />וכבר קיימות בעולמנו גלולות נגד הריון<br />עדיין הנשים סופרות את ימי הנידה<br />ואת הרגעים של ביוץ<br />ועדיין משתדלים לסמוך על ימי הנידה כימים בטוחים לחדירה<br /><br />אז, האם תספגו את העובדה שאתם מקנחים דמעות ונזלת<br />בממחטה משומשת<br />???<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115836791745814704?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1157899492493869332006-09-10T17:20:00.000+03:002006-09-10T17:44:52.516+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/11.0.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/11.0.jpg" border="0" alt="" /></a><br />משחק מילים קטן : "את מוצאת חן בעיני" - זו הרי עברית קלוקלת<br /><br />המשמעות האמיתית היא בסימן שאלה <br />?האם את מוצאת חן או יופי בעיניים שלי<br /><br />ולא מה שאנחנו הגברים, אומרים כל הזמן בהפוכה<br />העיניים<br />הפנים<br />החזה<br />הרגליים הארוכות שלך<br />הפה עם השפתיים הבשרניות שלך<br />השיער שלך<br />התסרוקת שלך<br />העפעפים שלך<br />הטבור שלך<br />יפים בעיני<br /><br />לעומת הנורמה<br />את מוצאת חן בעיני<br /><br />כמו ציווי כלפי מישהי לחפש ולמצוא <br />את החן<br />או היופי של זוג העיניים שלנו<br /> <br />או סימן השאלה<br />האם את מוצאת בעיניים שלי את היופי והחן<br /><br />המקבילה האנגלית לזה היא<br />I LIKE YOU<br />אני כמוך<br />את דומה לי<br />אני דומה לך<br />את כמוני<br /><br />אבל למען השרדות המין האנושי<br />לא משנה כמה השפה שלנו עושה עבורנו תרגילים<br />להגיע עד יעד הפרייה<br />והקמת דור חדש <br />שכמו ב<br />I LIKE YOU<br />כך הצאצאים<br />דומים<br />לשני ההורים<br /><br />באחד הקיבוצים בארץ<br />התקיימה מערכת יחסים של בגידה <br />בין אישה נשואה<br />לגבר נשוי<br />שבעבור זמן<br />נולד צאצא<br />שאין צל של ספק שהוא כל כך דומה לאביו<br />עד כי אי אפשר שלא להודות ברומן הסוער<br />שיצא ממנו ממזר<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115789949249386933?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1157897804623668492006-09-10T17:04:00.000+03:002006-09-10T17:16:44.646+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/26.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/26.jpg" border="0" alt="" /></a><br />תמיד חשבתי על חרקים כאילו הם בעצם מצלמות של המילה האחרונה בטכנולוגייה<br />בשירות <br />C.I.A<br />או<br />F.B.I<br />להפוך חרקים בננו-טכנולוגייה <br />למרגלים זעירים<br />או ממש מכונות צילום או הקלטה או ממש צורה של אמצעים טכנולוגיים זעירים<br />כמו נגיד חרק ננוטכנולוגי המסוגל לשגר מחט מהולה ברעל<br />כמו שניסו להרוג ללא ראיות את חאלד משעל<br />להרוג אויבים בלי להשאיר סימנים<br /><br />ויש לי זכרון חד וכואב<br />על יומהולדת של בת כיתתי בבית הספר היסודי<br />שיומההולדת והחגיגה הייתה בביתה<br />שהיה בשכונת מצוקה<br />אני לא יודע מה ילדים אחרים ראו או קלטו<br />אבל אני שמתי עין במקרה על חרק שהסתובב בביתה<br />והמבט שלה בי, כרואה את ביתה כמוזנח<br />היה מבט מצמרר של בושה גדולה<br /><br /><br /><br />באותו האופן מזווית אחרת מאסכולה אחרת ודיסיפלינה אחרת<br />אין לי צל של ספק<br />שהאמן אנדי וורהול<br />סגר דיל לחיים טובים ונהנתנים<br />עם<br />C.I.A<br />שהבטיחו לו מעמד גבוה וחשיפה עצומה שתשאר לעד<br />בעוד חלקו בהסכם<br />ליצור את האמנות שלו באופן שמוזיל את העשייה והיצירה<br />לרמה רדודה ככל שתהיה<br />כדי לרדד את האינטיליגנצייה של האוכלוסיה<br />באר"הב<br />להמשיך להקנות לאוכלוסייה באר"הב<br />את החלום<br />של שתי מכוניות, מוסך, דשא, מרתף, ובית מעץ בפרברים<br />כשבכל צומת מרכזית יהיה מק-דונלד<br />שלא גבה פחות מתים מהאוכל השומני ומלא הכולסטרול<br />לעומת מיתה מעישון סיגריות<br />שעד לאחרונה<br />חברות טבק עדיין יוצרים לסיגריות פרסומות<br /><br />ושוב מזווית אחרת<br />C.I.A ה<br />יזם את הסרט המצוייר פופאי<br />שהטיף לאכילה בריאה של תרד<br />שנותן לפופאי כוחות עליונים<br />וכל זה למה<br />משום שתרד זה הירק שהכי נוח לחקלאים באר"הב לגדל<br />בהוצאות הכי מינימליות<br />לתפוקה מכסימלית<br />כי התרד מותאם לתנאים ולמזג האוויר<br />ולאקלים המצוי באר"הב<br />שמזוית ערכית - שבטית<br />מקנה לאוכלוסייה של אר"הב מכנה משותף<br />או במילים אחרות<br />מציאות קולקטיבית בה כל מי שאכל את המאכל הקולקטיבי<br />מתחבר לדרך וצורת התנהלות קולקטיבית<br />בה כולם חושבים ומתנהגים זהה וקל יותר לאכוף אותם<br />כשצורת החשיבה ודפוסי החשיבה שלהם הופכת להיות ידועה מראש<br /><br />מקרה נוסף<br />מטוס של<br />C.I.A ה<br />שהמריא מניו יורק<br />היישר לאפגניסטן עמוס נשק<br />תמורת<br />חזרת המטוס של<br />C.I.A ה<br />מלא בהרואין<br />המופץ באר"הב<br />וגורם לחוסר איכפתיות ואפטיה<br />של הציבור העצום המשתמש בהרואין<br />ולא איכפת לציבור זה<br />מה קורה חוקתית <br />ומדינית<br />ושכלתנית<br />וכלכלית<br />חוץ מהיכולת לארגן לעצמו את הסמיקי פיקס<br />(המנה)<br />של היום<br /><br />עוד כיוון <br />למי שצופה בסדרות פשע וחוק<br />כמו המגן<br />בו מייקל צ'יאקליס השחקן של הדמות של ויק<br />כשוטר העוסק במומחיות עם כנופיות פשע גדולות<br />שבשם היותו אוכף החוק<br />דהיינו שוטר<br />הוא נראה ההיפך מטייפ-קאסטין של שוטר הגון<br />והוא עצמו באמת לא שוטר הגון<br />אלא עושה עסקאות סמים, כסף, רצח שוטרים<br />למען מטרותיו האישיות<br />הוא בעצם הדמות בסדרה שהקהל אוהב אותו יותר ויותר חרף פשעיו<br />והקהל חש כלפיו אמפטיה<br />ורצון שהוא יצא נקי ומרויח<br />מכל צעד חוקי ולא חוקי<br /><br />לעומת זאת<br />ברוב סדרות הפשע והחוק<br />הפושעים כמעט תמיד הם אמריקאים שחורים<br />היוצרים במוחנו הרגשה שאומנם הפשע היותר מאורגן בין כנופיות פשע וסמים<br />זו עבודה של השחורים<br />או כנופיות זרים אחרים<br />כמו היספאנים<br />או סינים מצ'איינה טאון<br />או מקסיכנים<br />או ערבים מהמזרח התיכון<br /><br />דבר הגורם להתנקרות וסלידה וזעם וכעס ופחד ושנאה וגזענות לשמה<br />שהטלויזיה האמריקאיות מטפטפת לצופים יום יום<br /><br />וזה מקביל לקונפליקט הישראלי פלשתינאי<br />שאחרי שלושים שנים של כיבוש<br />של מעצרים<br />של פריצות לבתי פלשתינאים בשלש בלילה<br />של הסינון הגדול במעברי הפועלים הבונים את ביתנו<br />או מתחזקות את חקלאותנו<br />בזמן שהם אזרחים סוג ב<br />החיים במחנות פליטים<br />ללא צנרת<br />ללא תשתית כבישים<br />ללא היתרי בנייה<br />ללא יכולת לעבוד במטעי הזיתים שלהם<br />של צעירים שלא לומדים בבתי ספר כי הם סגורים<br />והטנקים והרגלים שלנו במצור עליהם<br />והצבא הישראלי עושה להם עוצר בלילות<br />ועוצר בימים שאפילו לא יהיה להם זמן לרכוש מזון <br />איך הם לא יפתחו במלחמת השחרור שלהם<br />באינטיפאדה הראשונה<br />באינטיפאדה השנייה<br />ובמצב מדוכא זה<br />יש להם את כל האומץ כי אין להם מה להפסיד<br />בלהיות שהידים שמתפוצצים ומפוצצים אוטובוסים בירושליים ותל אביב<br />ואנחנו המורמים מכל העמים כי אנו עם סגולה<br />דופקים להם לתוך בניין של שש קומות<br />פצצה של טון חומר נפץ<br /><br />אני מאמין שמידת השנאה והדיכוי שאנו עושים להם בלי לחשוב שמדובר בבני אדם<br />שהעולם אמור להציע להם הכל, בדיוק כמו שהעולם מציע לישראלים והיהודים הכל<br />לא יכולה שלא להימשך עד קבלת זכויות שוות<br />וגם אם נשיב את השטחים הכבושים כולם לידיהם<br />הם חייבים להוציא קיטור של השנאה והדיכוי והפגיעה בכבודם<br />למשך לפחות עוד דור שלם שמתעב אותנו ובצדק<br />ואם יערכו שיחות שלום או הפסקת לחימה חמש או שש שנים מקבלת השטחים<br />שלהם חזרה אליהם<br />רק אם עדיין הם לא ירגעו ויבינו שקיבלו את המקסימום שניתן לתת להם<br />אפשר וזכותנו תהיה לצאת למתקפה ולמלחמה כנגדם<br />כשהם יגדירו לעצמם מדינה וצבא<br />ואם הם יגדירו צבא משלהם שאמור לשמור על השקט היחסי<br />ועדיין יפגעו בנו<br />נוכל להשיב מלחמה הוגנת<br />עד רמת חוקי ג'נבה להתנהגות במלחמה<br />על כל פנים<br />שווה שעה אחת קודם<br />מאף פעם לא<br /><br />ובאשר אלינו הישראלים היהודים העברים<br />שאנו רואים בעצמנו עם סגולה<br />גם אם ספר התורה הוא דוקומנט שהארץ שייכת לנו<br />בל נשכח שכשמשה רבנו שלח אותנו לארץ זבת חלב ודבש<br />היא הייתה מאוכלסת<br />ואנו נלחמנו, הרגנו, רצחנו, העפנו, את כל יושבי הארץ שהיו כאן לפנינו<br />חלקם פלישתים<br />חלקם נשארו כאן<br />חלקם הם יוצרי הנצרים המכונים כיום פלשתינאים<br />ושהיד פלשתינאי שמפוצץ אוטובוס על יושביו<br />הוא כשמשון שסיים את חייו <br />בתמות נפשי עם פלישתים<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115789780462366849?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1157845842016230482006-09-10T02:15:00.000+03:002006-09-10T02:50:42.033+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/nude18.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/nude18.jpg" border="0" alt="" /></a><br />אם איני טועה זה היה עזר וייצמן שטבע את הביטוי<br />הטובים לטייס<br /> <br />והוא היה ידוע בשובניזם והאליטיזם שלו, מפתיע שהביטוי הזה תפס, כי הגישה הזאת פסולה לדעתי<br />הוא קרא לטייסת הראשונה מיידלע. אני משוכנע שיש גם רבים מבין הטייסים שלא הסכימו עם ההתבטאויות שלו ועם הגישה האליטיסטית שאופפת את חייל האוויר עד היום<br /><br />כן, זה היה עזר ויצמן<br />ואני לא חושב שהיו הרבה טייסים או בני משפחות של טייסים שלא נהנו ולא הסכימו עם הביטוי והגישה האליטיסטית, אבל זה מחולק לשני נושאים<br />הראשון הוא שזה כמו הסרט או הספר הנחשול <br /><br />אוספים קבוצת אנשים ומרימים אותם מעם, והם נהנים וחשים בעליונות<br />זה טבעי לחלוטין באותה טבעיות מחרידה של נערי הרייך השלישי<br />והסיבה השנייה היא<br />שאין מה לעשות תפקיד וביצוע חייל האוויר הוא<br />להוריד מיכשולים כבדים - בונקרים מבוצרים עוצבות שלמות של טנקים עויינים, והפגזות מדוייקות בגזרה מדוייקת ע"פ נ.צ על המפה<br />כנגד חיילות רגלים של האוייב המתפרצים בהתקפה<br />כנגד פלוגת רגלים צה"לית קטנה <br /><br />אין לכוחות רגלים יכולת להוריד איום של כור גרעיני בעירק<br />לעומת העשייה הזו שכבר נעשתה על ידי חייל האוויר<br />לטוס בשמיים לעומק האוייב ולהיות כמו מטרה קלה לטילי קרקע-אוויר מתוחכמים המזהים את חום המנועים של המטוסים<br /> <br />האפשרות לפגיעה היא כמעט בלתי נמנעת. והטייס - אין לו חובש, ואין לו איש שירים את הסטיק במצב של ג'י שלילי רציני <br />לטייסים יש קשר ישיר עם מודיעין, ובשל כך נפילה בשבי היא אסון, שכן יש לטייסים מידע עצום על קודים וצורות פעולה של הצבא (גם הירוק), ועל כן העינויים בשבי קשים יותר<br /><br />ואני אישית מכיר טייסים שנפלו מטוסיהם בשטח האוייב ונלקחו בשבי - ומשחזרו בהחלפות שבויים לארץ - כבר לא היו אותם בני אדם כשם שהיו קודם (אומנם גם ירוקים חזרו חיוורים ומופנמים לכל ימיהם מחוויות השבי). אני לצערי קצת יודע יותר על פעילות חיל האוויר <br />ויכולותיו מכדי להסכים שהוא זרוע נוספת של הצבא, ולא גוף בפני עצמו שפועל עם שאר הצבא ואליטיסטי <br />אני חושב שאני עצמי עד היום שבוי בסטיגמה של אבא טייס. זו תמיד הייתה זכות עבורי בשאלונים <br />מה עושה האבא<br /><br />אבא שלי עצמו, חטף במטוסו בשני מקרים טילים, והוא היה מאלו שלא ינטשו מטוס בשווי של חמישים מיליון דולר, ודוגמא אחת לכך: הוא חטף טיל במטוס באיזור דמשק, שהוריד לו את הזנב של המטוס, הוא איבד את יכולת הקשר עם שאר המטוסים מסביב ועם מגדלי הפיקוח, ומשום שמטוסו נחתך באופן כל כך מסויים, הוא זוהה כמטוס אוייב, וכמעט כמעט <br />הנ.מ שילח בו טיל, טיל ישראלי - בכל אופן אבי הנחית את המטוס על המסלול. וכמובן שאחרי עבודה ארוכה וחלקי חילוף, הוא הוזמן לגשת לראות את המטוס בנוי מחדש בערך כספי דל מחמישים מיליון הדולר שהיה עולה אחד חדש לצבא<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115784584201623048?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1157843664620211882006-09-10T01:58:00.000+03:002006-09-10T02:14:24.633+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/3.1.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/3.0.jpg" border="0" alt="" /></a><br />האמנות הכי גדולה וחשובה ונערצת היא האמנות לחיות את החיים<br /><br />כשאתה קוצץ פטרוזיליה תחשוב על כך שאתה קוצץ פטרוזיליה<br /><br />כשאתה חותך מלפפון תחשוב על כך שאתה חותך מלפפון<br /><br />תחשוב איך אתה קוצץ את הפטרוזיליה<br /><br />תחשוב איך לשפר את חיתוך המלפפון<br /><br />כשאתה נוגס בנתח בשר אדום תתעמק בטעם של הבשר<br />ובהרגשת הלעיסה והבליעה<br />זה בא מתורת הזן<br /><br />כשאתה יורה חץ בקשת<br />תדמיין את המעשה בכיוון המחשבה שאתה קולע<br />ותוך כדי כך תשחרר את החץ מהמיתר<br />רק כך תקלע<br /> <br />לחיות טוב זה לחיות את ההווה<br />אתה יכול תמיד להזכר בעבר<br />אתה יכול להשתמש בעבר בכל הווה למען העתיד<br /> <br />כשאתה חושב על העתיד אתה יכול לשים לעצמך מטרות בדרך<br />אבל אל תשכח את הכלניות<br />או הרקפות<br />או הנרקיסים<br />או את ריח ההדרים<br />או את ריח הרפת והחציר<br />או את הסלע שבמבט חטוף היה נדמה לך כמשהו אחר<br />אל תשכח את הדרך<br /> <br />כשאתה נמצא במקום<br />או בזמן<br />או בתחושה<br />או במחשבה<br />או בהגייה<br /> <br />תאמץ את כל החושים לחוות את זה כמשהו<br />שלא יחזור על עצמו לעולם<br />!!! <br />גם אם אתה צועד בחושך בלילה<br />ויש לך בעייה מתמטית עם שני נעלמים<br />זכור שיש לך תמיד בנמצא נעלם אחד נוסף<br />שאתה יכול להיאחז בו<br />בדיוק כמו - עבר הווה עתיד : אם אין לך את העתיד ואת העבר <br />תשתמש בירח<br />כסימן למציאות בהווה<br />אם תבחין שהוא עם סהר<br />לכאן או לכאן<br />תדע שאתה במקום די מדוייק <br />במהלך של חודש אחד<br />והחודש הזה יתחלק לשני חצאי חודש<br />שאחד מהם הוא העתיד ואחד העבר<br />ואם ההווה שלך כל כך מטושטש<br />הרחק הרחק כמעט בלתי נראה כוכב הצפון אותך ינחה<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115784366462021188?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1157489272958950632006-09-05T21:31:00.000+03:002006-09-05T23:47:53.080+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/38.0.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/38.0.jpg" border="0" alt="" /></a><br />עיתון משקיע כסף, שכר, לעובדי הדפוס, לעורכים, לגרפיקאים, לכתבים שלו, שצריכים לכסות נושא, שיהיה מעניין לקריאה וסיבה לקנות את העיתון<br /> <br />הכסף הנכנס לעיתון, הוא מפרסומות שנמצאות בין עמודי כתבות<br />לעיתים קרובות מספר הפרסומות רב מסך הכתבות בעיתון<br /> <br />העיתון לא ישלם לכתב ולא יעסיק כתב שכתיבתו, או לא רלוונטית לזמן, או למציאות, או משעממת, או לא מספיק עמוקה ברמת העמך<br />כיוון שכתב שכזה, לא ימשוך קהל לקנות את העיתון, וכדי שמספר רב ככל הניתן של קוראים ייחשפו לפרסומות שבעיתון, מהם העיתון מרוויח את רוב הכסף<br />העיתון חייב להחזיק בכתבים שמוכרים סיפור מעניין<br /> <br />יש לעיתון על מנת להתקיים, צורך לספק סקופים, או כתבות על אנשים מוכרים לציבור, כי העם מחפש את הצהוב, את החדירה לפרטיות, של דמויות שמסקרנות את הקוראים <br /> <br />וככל שסלבריטים יאשרו כתבה עליהם<br />כך תגדל תחושת העיניין באותם סלבס, ויותר אנשים יקנו את העיתון, וזה ביחסי גומלין עם הסלבס, כי הם זוכים לחשיפות רבות יותר, שיביאו להם קהל גדול יותר, וזה כבר מעגל הקסמים שבו מראיין מראיין מרואיין שמראיין את המראיין שראיין אותו וחוזר חלילה<br /> <br />כך גם מתקיימים במערכות עיתונים צלמי פפרצי, שמחפשים את החשיפה המכסימלית של ידועים בציבור, ושל ידועים בציבור שלאו דווקא רצו להיחשף בפרטיותם, אך כשהם נחשפו בפרטיותם הם חוזרים לשיחות היום, של חשיפתם בעיתון, והופכים יותר ויותר ידועים, וכך הופכים להיות חלק מהקונזוס, או מודעות הציבור כלפיהם, או כמו שאני תמיד כותב, הם הופכים לחלק מהמציאות הקולקטיבית, הם קלפים ידועים מראש, של משחקי טריוויה, שעושה להם פרסום שמקרב אותם או משאיר אותם בהצלחה שלהם, והפרסום אודותם כמעט שווה ערך לפרסומות באשר תהיינה בעיתון. וכולם יוצאים נשכרים<br /><br />הסלבס הם עוד שמן לגלגלי השיניים של המכונה המכונה עיתון<br />והעיתון הוא החומר המבעיר ומאיר את קיומם והתוודעות הציבור לקיומם של הסלבס<br /> <br />כך גם העיתון שולח כתבים, במסווה, למצוא את הסקופים, או את המידע המפליל אנשים, כדי לעורר סנסציות, שיגבירו את כמות האזרחים לקנות את העיתון, ולקרוא מי נתפס לאחרונה מחזיק מריחואנה, מי בגדה במי, מי מהידועים מכור להימורים, מי התחתן או התגרש, מי מחזיק שלש תאילנדיות ללא אישור עבודה, מי רצח את מי, מי מכור לקוקאין...העיתון מפרסם כל מה שרק מוכר טוב יותר את העיתון<br /><br />אם נשוב רגע לסלבריטאים שמוזכרים שנים על גבי שנים בעיתון<br />התענינות הציבור בחיים הפרטיים של הסלבריטאים<br />גדלה עם השנים<br />האם העיתון צריך לשלם לסלבריטאי על איזכורו בעיתון<br />או הסלבריטאי צריך לשלם לעיתון שבונה את פרסומו של הסלבריטאי<br /><br />התשובה<br />אלו הם יחסי גומלין<br />העיתון מרוויח את עיניין הציבור בסלבריטאי ועל כן ימכור יותר עותקים<br />והסלבריטאי יוכל לפרסם בעיתון ולהגיע לציבור בידיעה שהוא הוציא דיסק חדש, או ספר חדש, או מופע חדש<br /><br />סלבריטאי איקס שיודע לכתוב<br />יכול לכתוב ברצף של שש כתבות, אחת בכל סופ"ש<br />בעיתון<br />ומשום שהעיתון מזהה אותו כסלבריטאי שיביא יותר קוראים<br />ישלם כסף טוב<br />לסלבריטאי<br />שבעצם גם רוקד על חתונה שנייה<br />של עצם פרסומו<br />וזכותו הלגיטימית לפתוח נושאים אישיים רגשיים<br />למלא את הצורך שלו כאקסהביציוניסט <br /><br />וכך גם באותה מסגרת סיפורים מופלאים, על אנשים ידועים יותר או פחות ידועים, שנחלצו ממחלה קשה, או תמודדים עם מחלה קשה, או הקיפו את העולם בשמונים יום, או צללו לעומק של עשרים מייל מתחת למים, או יצאו ללא פגע מתאונת דרכים, או חזרו בתשובה, או חזרו בשאלה, או יוצאים קבוע עם איזה סלבריטאי<br /> <br />כתבות בנות עמודים מספר על פרשיות שונות, שהעיתונים בתחרות עם עיתונים אחרים ומתחרים, מי יפרסם קודם, וכך איזה עיתון, ירוויח קהל קוראים גדול יותר, שיקפיץ את מחיר דפי הפרסום, אך גם יזכה ביותר בקשות של פרסומאים, לפרסם בו את מה שהם רוצים לפרסם<br /> <br />לכל כתבה בעיתון, העיתון משלם לכתב על פי מספר מילים לכתבה<br />ככל שהעיתון יפרסם סנסציות, או פרופיל בדמות אדם שיש בסיפורו עיניין, יגיעו לעיתון יותר קהל קוראים. וכך יותר אנשים הנחשפים לפרסומות<br /> <br />לכל עיתון יש את ההזדהות עם עמדתו הפוליטית גם אם היא במרכז<br />או נוטה שמאלה או ימינה, גם אם כל עיתון מתיימר להיות אובייקטיבי<br /> <br />העיתון שולח כתבים אחרי אנשים מעניינים או סקופים, כדי שתהה סיבה לקנות את העיתון<br /> <br />כל עיתון על פי דעת העורך הראשי, מאפשר דף אחד קטן, לתת לציבור להביע עמדה, בנוגע לכתבות שהתפרסמו. זו דרכו הדמגוגית של העיתון להראות בזעיר ענפין שאנו מדינה דמוקראטית<br />שזכות הציבור להביע עמדה וחופש הדיבור<br />מסמלים את הדמוקראטייה<br />שהיא שוב<br />דמגוגיה של העיתון<br />באם לכל מיליוני האזרחים במדינה<br />יש רק דף אחד להביע את דעתם<br />והעורכים בעיתון מנפים אותם באופן מחושב<br /> <br />כל עיתון מאפשר בתשלום, לפרסם כל דבר שאנשים רוצים לקנות או למכור. ממכונית ועד מצלמה דיגיטלית או מכון עיסוי או קורקינט<br /> <br />האנשים הקטנים, משלמים לעיתון, ובדרך כלל לעיתון נחשב, המופץ בתפוצה גדולה, הרבה כסף, כדי שיהיו להם יותר הזדמנויות, של יותר קוראים, או מחפשים למיניהם, של קנייה/מכירה. כולם יוצאים נשכרים, העיתון גבה את סכום גודל המודעה מהאזרח הקטן, האזרח הקטן מרוויח יותר פניות של מה שרצה לקנות או למכור. ומשרדי הפרסום זוכים לפניות גדולות יותר, מחברות ותאגידים שזקוקים לפרסומות, ומחיר הפעלת מפעל פרסום, עולה יותר כשהפרסומות זוכות לשיווק המוצרים המפורסמים, בקנה מידה גדול יותר, כתוצאה מפרסום בעיתון<br /> <br />העיתון, גם אם הוא חי על פרסומות בלבד, מרוויח את הכסף של האדם הקטן על מודעות<br /> <br />בכל עיתון, מדור מודעות, של קנייה ומכירה, כמכוניות ועד מכוני עיסוי על קורקינט על רכבת הרים שעל קרוסלה בתשלום, רווחי יותר, ככל שהעיתון הוא גדול יותר, ומספר הפונים לפרסם מודעה, של מכירה או קנייה, רבים יותר, ככל שהעיתון גדול יותר<br />והעיתון גדול יותר ככל שהוא<br />לא <br />אי טון<br />דהיינו שותק ללא עמדה<br />אלא מכונת פרסום מלאת תכסיסים ומניפולציות אישיות ומדיניות ועסקיות<br /> <br />בכל עיתון כיום, יש את הסוג של המודעות או הפרסומות, הנראים סמויים יותר, באופן של פרסום מוצר, הערוך וכתוב ככתבה בעיתון, הממליצה על מוצרים. אבל לא, העיתון לא לוקח אחריות, על פרסומות שכאלו, הוא תמיד כותב באותיות קטנות, בראש עמוד פרסום מסוג זה, שזו מודעה, או שזו מודעת פרסומת, או מדור פרסומי. וכן, כמובן שעמוד פרסום מסוג זה עולה יותר, מפרסומות שלא מסתתרות מהיותן פרסומות<br /> <br />הסיבה שהעיתון דורש כסף מהאזרח הקטן, זה כדי לבטא, שלא כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה בעיתון<br /><br />העיתון מגדיר את עצמו כאוטונומייה שלהכנס לתוכה משלמים כסף<br />וכאוטונומייה, לשים לעצמו את הקווים האדומים, שלא העיתון ולא האזרח הקטן, ישברו את ההגדרות והקווים האדומים<br /> <br />דוגמא לכך, כמה כסף שיש בכלל בעולם, לא יקנה בשום אופן מקום בעיתון, של עצומה רבת כוח, ורבת אנשים וממון, לדבר בשבחים כלפי רוצח ראש הממשלה, ובקשה לתת לו חנינה, או זכות להתייחדות והבאת צאצא<br /><br />ובכל זאת במקרה בו עורב מזמר לכתב שבניגוד להחלטת בתי המשפט רוצח ראש הממשלה נמצא בתהליך של הפרייה<br />בין אם בהתייחדות עם אישה ובין אם אוננות לכלי פלסטיק להעברת זרע להפרייה<br />העיתון ישלם לכתב שכזה משכורת כפולה<br />כי העיתון הזה עושה עם כתבה כזו הכפלה אם לא שילוש של מספר העותקים של העיתון<br /> <br />העיתון כן ישלם כסף לכתב, שייצא למחקר, ויחזור עם כתבה ראוייה, של סיקור מימדי התופעה, של צידוד רב מצודדים, ברוצח ראש הממשלה<br />כי דבר כזה הוא הבערת אש בשדה קוצים, שתוביל למכירות גדולות יותר של העיתון<br /> <br />?מה קורה במדור הנפטרים בעיתון<br />כל אדם יכול בתשלום, לקנות שטח בעמוד הנפטרים, ולמשל המשפחה עצמה במדור זה, משלמת כסף, בכדי להודיע וליידע את כל המכרים שמישהו שהם מכירים נפטר <br /> <br />זו אף סוג של נחמה, להנציח את המת היקר לנו, על עמוד העיתון ביום פטירתו <br /> <br />זה זורק אותי לחשוב, האם כל בני האדם זקוקים להכרה ארצית, או רוצים הכרה ארצית, או רוצים להיות ידועים? ואם זה לא הסתדר בחיים, מנת חלקם בפרסום כלל ארצי, זו הגשמה לשניית מודעות, של קוראי העיתונים. שהם זוכים לה, יום אחד מאוחר מידי, אבל עדיף מאוחר מאף פעם לא<br />?לא<br /> <br />יחד עם זה, ישנם מקרים שאדם רב פעלים, נפטר. אדם שהחזיק באיזה מונופול של עסקים, או היה מוכר בציבור, או היה מוכר על ידי האנשים שיושבים בחלונות הגבוהים<br />במקרה זה, קולגות, או זוטרים, או מכרים, קונים גודל הודעה המנוסחת כמשתתפת בצער המשפחה<br /> <br />אין כאן סיבות אחרות, חוץ מאנשים שמציינים את שם העסק שלהם, בתום דברי ניחומים, וזה בעצם פרסומת בפני עצמה. ככל שגודל המודעה<br />יותר גדול, ועל כן יותר יקר, אומר <br />אני עשיר, אני רווחי, אני קיים, אני משגשג, תקנו אותי, תקנו ממני<br />וההוכחה היא גודל השטח הפרסומי שאדם כזה קונה<br />ושוב אני אומר<br />מציין בתחתית ההשתתפות בצער, את הלוגו ושם העסק שלו<br /><br />ככל שאדם יכול להשקיע סכום יותר גדול במודעת אבל והשתתפות בצער המשפחה<br />הוא אומר אני <br />X <br />בהודעת השתתפות בצער זו, על פני חצי עמוד, שזה אומר אני<br />X <br />עשיר, רווחי, וזו דרכי לחלוק כבוד<br />על כן אני מכובד<br />על כן אני משגשג<br />על כן אני אמין בתחום עיסוקי<br />על כן <br />קנו אותי ואת המוצר שלי<br />כי אני הטוב ביותר <br />כי אני מכבד כבוד, ומכבדים אותי בגלל שיש לי כבוד למכובדים המכבדים אותי<br /> <br />אין כאן שום דבר חוץ מניצול סרקסטי, היפוקריטיות וצביעות <br />שכנראה נובע, מהספק כבוד, להשיג פרוטקציות, או הטבות, או יכולת להמשיך לשבת סביב שולחן המלך<br /> <br />כל הסיבות הללו, מצביעות על נכונות האנשים לשלם עבור כל הסיבות הללו<br /> <br />והעיתון, הגוף מהנייר, שעוטף את הדגים של מחר, גם יודע לגבות יפה כסף, מאותם היפוקריטים<br /> <br />בנוגע לפרסומים, למדור פרסומי, ולא פרסומות או כתבות, על מנת לצאת להגנה על בכיר כזה או אחר, ברמה של רמט"כל או שר ביטחון, מערכת העיתון עדיין חייבת להראות לנו אובייקטיבית. גם אם העורך מצדד ברמט"כל, שלעומתו רבבות דורשים את פיטורי הרמט"כל בשל סיבות שונות<br />כניהול לא תקין של הצבא, או כתוצאה מתאונת אימונים מלאת אבדות<br />או ניצוח על מלחמה רבויית מחדלים <br /> <br />העיתון נמנע מלשלוח כתב שיראיין לאחר עשיית תחקיר ארוך, את ראשון החיילים ועד אחרון החיילים, כי תוצאות ריאיון כזה עלולות בשל סיבות שונות כחוסר בעובדות, או תחקיר של אנשים שמטרתם לקדם ולזרז את המערכת הצבאית על מנת להתקדם לתפקידים בכירים יותר<br />על ידי הורדת בכירים מהם מהצמרת מהר יותר<br /> <br />(ומסוגלים להטות את הכף בדיוק לצד הנגדי של עמדת העיתון (מאחורי הקלעים<br />או יצירת מצב שכתבה שכזו תראה כמוזמנת על ידי הרמט"כל, להוכיח את עצמו, וצדקת דרכו<br />על כן, הרמט"כל מנוע ומונע מעצמו לתת דין וחשבון היוצא להגנת עצמו באופן גורף, בכתבה עיתונאית. העיתון עצמו רוצה להראות נאמן לאובייקטיביות, אז גם הוא נמנע מכתבה שכזו <br />???אז מה נשאר<br /><br />נשאר לתת לקבוצה של אזרחים או מילואימניקים, לצדד ברמט"כל<br />ולשלם לעיתון על המילים היוצאות להגנת הרמט"כל, במדור פרסומי, שמציין שהוא מדור פרסומי באותיות קטנטנות, כאשר באותיות ענקיות המושכות יותר את העין, יהיה כתוב משהו מפתה לקרוא, ולבלי שים עין שאכן זהו מדור פרסומי. ככה כולם יוצאים <br />טוב בתמונה הזו<br /> <br />ואין מה לעשות הרבה אנשים נופלים בפח כשאינם קוראים בבירור את ראש הדף עם ההודאה שזו מודעה <br />או מודעה פרסומית<br />או מדור פרסומי<br /><br />אך למען האמת, לדעתי האישית, כאשר שמים לב שנושא כבד משקל <br />כפיטורי הרמט"כל נמצא בגוף ותוכן של "מודעה פרסומית" מוריד את הערך של אמיתות הדברים, ומעורר איזה אנטיגוניזם כלפי הרמט"כל<br /> <br />כשרואים שאנשים שלמו כסף ל"מודעה" שכזו, זה מצמצם את הקבלה שהעובדות נכונות ולא סוטות מהאמת של התרחשויות הדברים<br />וגם הרמט"כל נחשב פחות אמין<br /> <br />ועוד יותר מכל זה, אדם בדרגת רמט"כל, יכול לכנס כנס עיתונאים ואנשי תקשורת אחרים באיזו שעה ביום או בלילה, מתי שהוא רק חפץ בכך, ולייצג את עצמו, ולצאת הרבה יותר אמין<br /> <br />אם הרמט"כל היה מתראיין לעיתון גדול, ומרום דרגתו לזמן לכנס כל עיתונאי שהוא בוחר - כל עיתונאי היה רץ על הסקופ הזה, והרמט"כל ותומכיו לא היו צריכים להוציא שקל על פרסומים<br /> <br />אחרית דבר<br />התאגדות כמה אנשים עם כסף לצודד ברמט"כל במדור פירסומי<br />רק מוביל הפוך את דעת הקהל<br /><br />אם לעיתון היה שווה לראיין את הרמט"כל כסקופ או יציאה מגבולות האובייקטיביות, העיתון היה עושה זאת מזמן<br /> <br />אז למי שלא קולט<br />עדיף לתת לרמט"כל את הזכות להגן על עצמו, בכל רגע שיבחר לעשות כנס עיתונאים<br />מאשר להוסיף חשד במדור פרסומי<br /> <br />אז, היש טעם בכלל להשאיר לעיתון שטח של מדור פרסומי, כשזה לא נוגע <br />בקרסולי האמת בשטח, או בקרסולי האמון של הציבור<br /><br />במקום להתראיין בכתבה ולהוכיח את עצמך, באיכות שפרסומת לכל דבר<br />לא תגיע לקרסוליים, של סקופ על התנהגות וניהול מלחמה באופן שדין וצדק הציבור יטו לטובת הצהרות ועובדות שהרמט"כל יכול לזרות להוסיף ולתבל את האמת שלו עצמו<br /> <br />והאם זה נקרא צדק שבזכות כסף אפשר לרכוש את הטוב בעורכי הדין המפולפלים, או בכסף לרכוש אמון של העם, במודעה במדור פרסומי<br /> <br />האם מדור פרסומי עושה יותר טוב מפרסומת גלויה<br /> <br />האם השימוש במדור פרסומי הוא בכלל לגיטימי או צעד נבון, כשקונים את השטח שלו בכסף לעיתון, וחותמים על עצומה לטובת הרמט"כל<br /> <br />האם זה בכלל דמוקראטי ליצור דמגוגיה שמעוותת את המציאות<br />במדור פרסומי<br /> <br />האם דעת הקהל, או עצומה של קהל, במדור פרסומי היא קבילה כשמדובר <br />בהוצאת כסף עבור דף בעיתון, בו אין גבולות בין אמיתות ושקרים<br />כשקבוצת מיעוט אחרת במדינה הדמוקראטית שלנו כיום, לא יכולה להרשות לעצמה להביע את מה שנוגע וכואב לה - בעוד אין לקבוצה הזו את הכסף להשקיע במדור פרסומי<br /> <br />הדמוקראטיה אוכלת את הדמוקראטיה, כדינוזאור בעל שני ראשים שמנסים לנגוס זה בזה<br /><br />הדמוקראטיה גוססת מול עינינו בקניית הבעת דיעות אישיות במדור פרסומי בעיתון. או בהפגנה אזרחית לטובת משהו כלשהו, כשמספר המפגינים הוא מאה מפגינים, שבצילום ממסוק מעל הכיכר בו ההפגנה מתקיימת, ניתן ליצור על ידי מאה המפגינים שבאו, בצעד פשוט של תוכנת פוטושופ להראות כעצרת שהגיעו אליה ארבע מאות אלף איש<br /> <br />הצעדים קדימה לעתיד עוד ישיבו אותנו לעידני חושך וחושך על פני תהום<br />גם אם נתנהל בהלכות נימוסים בריטיים על כוס תה של שעה ארבע עם ביסקוויט<br />ועלעול במדור האסטרולוגייה או התשבצים<br /> <br />וקניית דף בעיתון תסתיים באותו היום בו הסרטים יהפכו לפרסומות והפרסומות לסרטים<br /> <br />בשני העיתונים הגדולים בארץ שני שליש מהדפים הם פרסומות<br /> <br />ושליש אחרון מתחלק על מרואיין שמתראיין למראיין שרואיין על ידי המרואיין שראיין את המראיין שריאיין את המרואיין<br /> <br />אז איך אלך בגיא צלמוות ולא אירא רע<br />???????<br />נשאר רק לעטוף את הדגים בעיתון ולשלוח לראש המאפייה<br />ואם התיישבתם עם עיתון ליציאה בשירותים<br />והנייר נגמר<br />לא ממש צריך להיות לכם צר<br />להשתמש בעיתון שלא תופס את המים של מחר<br /><br />האם יש בין קוראיי עורך עיתון שמעוניין בי ככתב<br />???<br />אם כן, אני בא, כבר עכשיו<br />על המשכורת נדבר מחר<br />כשמכתב זה נשמר בכל מיני מחשבים באינטרנט<br />והעיתון של היום לא רלוונטי<br />או רלוונטי בדיוק כמו העיתון<br />של שבוע שעבר<br />ושל שבוע<br />לפני השבוע שעבר<br />ובאותו האופן<br />אותו ערך<br />לכל עיתון שהבעיר מדורות<br /><br />אשרי העיתון המבעיר מדורות ל"ג בעומר<br />כעיתון המבעיר סקנדלים בשדה הקוצים של מרפקנים סלבריטאים מתחכחים עם פוליטיקאים שמנים<br />שלא עשו אותם באצבע<br />אבל עשו אותם בטעות בעבור שני גרוש<br />שקיבלה רחב ברוחב לב <br />וברוחב איברים שנאה השתיקה להם<br /><br />כמה עולה עיתון בכלל<br />???<br />צריך לשאול את אורנה בנאי<br />או את לימור<br />או את ג'ודי<br />שלום<br />ניר<br />מוזס<br />...<br />...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115748927295895063?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1157478864945041312006-09-05T20:06:00.000+03:002006-09-05T20:54:25.023+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/IMG_0172.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/IMG_0172.jpg" border="0" alt="" /></a><br />אמרתי לה שישנתי כל היום<br /><br />הזמן היה שלהי המלחמה בצפון<br /><br />היא אמרה/שאלה: אז אתה אסקפיסט<br /><br />אמרתי לה, חלמתי במהלך היום חלום<br />:וכך סיפרתי לה על החלום<br /><br />הייתי בפארק רחב ידיים<br />עצים שיחים פרחים<br />שבילים<br />ומלאי אנשים<br /><br />ניגש אליי אדם<br />מדוע, איני יודע<br /><br />מה אתה עושה בחייך<br />שאל האדם ממוצע הקומה ולבוש הבגדים הספורטיבים<br /><br />אמן<br />עניתי<br /><br />הוא החל להתעניין ברצף שאלות<br />מה הקונספציות שלך<br />באיזה חומרים אתה יוצר<br />באיזה סגנון אתה יוצר<br />לאיזו אסכולה אתה משייך את עצמך<br />מה מחירי הציורים<br />באיזה כלים אתה משתמש<br />האם הצגת תערוכה<br /><br />עניתי לאיש זה, בתשובות לקוניות<br />קצרות<br />מתומצתות<br />בפסיביות<br />בחוסר עינין<br />בהרגשה שזה מטרד עבורי<br />לא חייכתי ליצירת אמפטייה<br />ולא חיפשתי את הסימפטיה<br />התנהגתי כמיזנטרופ<br /><br />האיש הלך ממני הלאה<br /><br />אתה אידיוט גמור, אתה דפוק בראש! אמרו לי ידידי שהיו עימי<br /><br />מדוע? שאלתי<br /><br />מפני שהאיש הזה הוא מר איקס<br />אספן האמנות הגדול בארץ<br /><br />התעוררתי<br /><br />אז מה? שאלתי את ידידתי<br />את עדיין חושבת שאני אסקפיסט<br />אם אני לא סופר את הקטיושות והקאסמים<br />הנופלים יותר ויותר לכיוון מרכז הארץ<br />בזמן שבחלומותיי אני מתאכזב כל כך מעצמי<br />מאיך שאני הורס לעצמי את החיים<br />ועושה את השגיאות החמורות ביותר<br />ומכך<br />מתעורר<br /><br />זה מזכיר לי היא אמרה את הסגנון של חנוך לוין<br />ישנה את הבדיחה הידועה<br /><br />אדם וזוגתו הולכים לסרט קולנוע<br />שניהם עוסקים בתיאטרון<br />האדם במשחק<br />האישה באיסוף ריקוויזיטים<br /><br />האדם הולך להטיל את מימיו<br />חוזר אחרי עשר דקות<br /><br />מה הפסדתי? הוא שואל<br /><br />:אישתו עונה<br />איך שיצאת מהאולם<br />נכנס מהצד השני של האולם <br />הבמאי המפורסם הכי אהוב עליך<br />הוא אמר שהוא מחפש אותך בנרות<br />שיש לך תפקיד מרכזי וחשוב לקריירה שלך<br />בסרט הבא שלו<br />הוא נורא מיהר<br />לתפוס טיסה לאתר הצילומים באוסטרלייה<br />ומשום שלא מצא אותך<br />בחר במועמד השני שלו לתפקיד<br />.<br />האין זה אירוני<br />???<br /><br />אני לא בא להלוויה של מי שלא יבוא להלוויה שלי<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115747886494504131?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1154840273538392592006-08-06T04:31:00.000+03:002006-08-06T08:47:22.706+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/M3.0.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/M3.0.jpg" border="0" alt="" /></a><br />פירוש מקוצר אבל ארוך על הרעיון שמאחורי ספורט הכדורגל<br />לא, לא סתם אחד עשר אימבצילים שרצים אחרי כדור<br />אלא הבקעת שער וגינלי מבוייץ שלא היה תחת שמירה <br /><br />שני זוגות נשואים<br />נפגשים בבית מלון<br />מתידדים ומתחברים בינהם על הבר של בית מלון<br />אחרי כמה בירות וויסקי וודקה<br /><br />היצר החייתי של הגברים מקדם בראשית <br />להרבות בזרעם מה שיותר נשים<br />חובר לאגו המתפרץ שלהם<br /><br />כל אחד בתורו מנסה להראות לשני שהוא נעלה ממנו<br /><br />האינטלקטואל מצטט חכמים מיוון הקלאסית<br /><br />המאצ'ו מפגין רשימה ארוכה של מדליות על אומץ ליבו בעת מלחמה<br /><br />האינטלקטואל מפגין את יכולותיו לצטט ספרי היסטורייה<br /><br />המאצ'ו מספר על האורגזמות הכפולות של נשים שהיו איתו במיטה<br /><br />האינטלקטואל מספר על שיטה שהמציא של הפקת אנרגייה ביוטכנולוגית מדגי חשמל<br /><br /><br />המאצ'ו מתגאה בגודל איבר מינו בזיקפה<br /><br />האינטלקטואל קובע שהגודל לא קובע במיוחד כשהוא מצטט את סירנו דה ברג'רק<br /><br />המאצ'ו מספר על למעלה משלוש מאות נשים שהוא שכב איתן<br /><br />האינטלקטואל מצטט את חליל ג'ובראן חליל בטענה שמילים חרוזיות מרגשות נשים יותר מסקס<br /><br />המאצ'ו מספר שהיה נשוי לחמש נשים שעזב כשהכניס אותן להריון<br /><br />האינטלקטואל ממציא מחדש את המנטרה שלו - אורגזמה רוחנית מתקיימת רק כשהחומר מהיר מהאור<br /><br />המאצ'ו טוען שכשהוא שוכב עם אישה הוא יכול לא לגמור גם אחרי חמש שעות<br /><br />האינטלקטואל קולט ראשון מה הטעם להתרברבות ולהפגנות הללו<br /><br />המאצ'ו עוד לא תופס מה מתכוון האינטלקטואל כי הוא עצמו מתנהג כך כל חייו<br /><br />הנשים שלהם מביטות ומואסות בקרב התרנגולים הזה<br /><br />המאצ'ו מסתודד לרגע עם האינטלקטואל ואומר לו<br />שהוא יכול להוכיח שתוך רגעים ספורים הוא מסוגל לכבוש ולשכב עם אשת האינטלקטואל<br /><br />האינטלקטואל משיב לו מלחמה שהוא בפחות זמן יכול להשכיב את אשת המאצ'ו<br /><br />המאצ'ו מתרברב שהיה הספורטאי מספר אחד בימי הקולג' וראש נבחרת הכדורגל<br /><br />האינטלקטואל פונה ראשון לאשת המאצ'ו ומחמיא לה על יופייה במילים שייקספיריות<br /><br />המאצ'ו לא יוצא להגנה ולא בונה חומה על מקומו להגן על השער הפרטי שלו, במקום זה הוא פונה לאשת האינטלקטואל כחלוץ מרכזי בבעיטת בננה ומתרברב ואומר לה שהוא מסוגל לענג אותה כפי שהאינטלקטואל לא עינג אותה ככה מעולם<br /><br />האינטלקטואל פונה לשער של אישתו ובסוד אומר לה שתשחק אותה נופלת בקסמו של המאצ'ו אבל שלא תיעתר לו כשזה יגיע למיטה<br /><br />המאצ'ו פונה לשער של אישתו ומבקש ממנה שתתאר לאשת האינטלקטואל מה הוא מסוגל לעשות במיטה<br />ושתדגיש לו כמה האינטלקטואל אפס לעומתו, כשזה נוגע לסקס<br /><br />שתי הנשים מסתודדות ששני הגברים שלהן חזירים שוביניסטים ושהן חייבות להראות להם מה כוחה של רוח פמיניסטית והן מנשקות זו את זו נשיקה צרפתית מלאת תאווה ותשוקה<br /><br />האינטלקטואל פונה לאשת המאצ'ו ומציע לה לבוא לחדרו להשמיע לה מוסיקה קלאסית ולנתח עבורה את המסרים העמוקים של המוסיקה<br /><br />המאצ'ו רוצה להגן על השער של אישתו ואומר לה שאם היא התנשקה עם אשת האינטלקטואל<br />היא שתוייה כהוגן וכדאי שתפרוש לספסל<br /><br />האינטלקטואל עדיין בהתקפה מספר על הרעיון שמאחורי הדיאלוגים המתרמזים מהמוסיקה של שופן<br />אבל הוא נבעט החוצה <br />המאצ'ו בועט מהקרן תופס שהאינטלקטואל מסוגל להבקיע ראשון בעוד אישתו מרווחת את השער שלה עבור האינטלקטואל<br /><br />אשת האינטלקטואל מציעה למאצ'ו לבוא לחדרו שם היא מוכנה לחוות אורגזמות כפולות<br /><br />האינטלקטואל ואשת המאצ'ו קמים והולכים לשמוע את שופן<br /><br />המאצ'ו ואשת האינטלקטואל פורשים לחדרו של המאצ'ו<br /><br />המאצ'ו והאינטלקטואל מבינים שהם הולכים לחטוף גול<br />בעוד שתי הנשים מבייצות<br />ושריקת המחצית נשמעת<br /><br />האינטלקטואל בטוח שאישתו לא תאפשר למאצ'ו להבקיע<br /><br />המאצ'ו חש מאויים<br /><br />האינטלקטואל נזכר שהוא בגד באישתו לפני שנתיים אז היא כנראה בכל זאת תנקום בו<br />וגם החוזה שלה איתו עלה כמעט על שרטון כך שיש מצב לדאבונו שהיא תקבל הצעה טובה יותר עם חוזה יותר שמן מבחינת רווחים<br /><br />המאצ'ו חוטף פחד ביצוע חרף כל הרעש והצילצולים שדיבר על אורגזמות כפולות<br /><br />הבר מלא האנשים שהיו לקהל כשנכחו כעדים<br />מתחילים להמר מי יבקיע ראשון<br />אלו שנתפסו על חוכמת האינטלקטואל ואלו שהתרשמו מהאורגזמות הכפולות של המאצ'ו מתפלגים לשתי קבוצות אוהדים<br /><br />המשחק גם אם רק מתחיל הוא מסתים בסמוך לדקה התשעים<br /><br />שתי הנשים שבות ראשונות לבר<br />הן מתלחששות ומגיעות יחד להסכמה <br /><br />המאצ'ו והאינטלקטואל חוזרים אף הם <br />לאחר והושעו לספסל לכמה רגעים<br /><br />והקהל הצופה במשחק עובר להימורים <br />על בעיטות הפנדלים<br /><br />אשת האינטלקטואל פונה לאינטלקטואל<br />ואומרת לו שהשער שהיה רק שלו הובקע בשתי אורגזמות כפולות<br /><br />התוצאה אחד אפס לטובת המאצ'ו<br /><br />אשת המאצ'ו פונה למאצ'ו<br />ואומרת לו שיחד עם היות האינטלקטואל באמת אינטלקטואל<br />וגם אם באמת הוא הסביר לה על הנוקטורנים של שופן<br />זה גלש לסקס<br />ולמרבית ההפתעה<br />איבר המין של האינטלקטואל יותר גדול מאיבר המין של המאצ'ו<br />ושהשער של המאצ'ו הובקע אף הוא<br /><br />התוצאה אחד אחד<br /><br />שני הגברים הרכינו ראש על הבר הזמינו יחד בקבוק טקילה<br />השתכרו לחלוטין<br />ושתי הנשים שלהם <br />שבעצם חטפו גול עצמי<br />פרשו לאחד החדרים הריקים<br />ובצחוק גדול ומטורף שכבו זו עם זו<br />השופט הוציא כרטיס אדום למאצ'ו ולאינטלקטואל המושפלים בין כה וכו<br /><br />ושתי קבוצות האוהדים עוברים לשיר<br />אחות לנו קטנה, ויש לה יש לה יש לה"<br />וכל אחד בכפר רוצה לראות מה יש לה<br />"על כן יומם וליל נשמורנה על פיתחה<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115484027353839259?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153940137815851352006-07-26T21:15:00.000+03:002006-07-26T21:55:37.833+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/F1.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/F1.jpg" border="0" alt="" /></a><br />בחורה שמאוד חיבבתי שפנתה אליי מקיבוץ משמרות<br />"העירה לי שבאחד מהמקומות טעיתי וכתבתי "אקליפטוס אוג<br />"במקום לכתוב אקליפטוס עוג"<br />היא כתבה<br />כותבים אקליפטוס עוג ולא אוג" <br />"עוג כמו מלך הבשן, שהיה ידוע כענק, אקליפט ענק<br /><br />עניתי לה<br />אני גדלתי במקום שרק אקליפטוסים היו הצמחיה"<br />יש לי רגש מיוחד לאקליפטוסים<br />גם בגלל שגדלתי לצידם<br />וגם כיוון שהמקור של משפחתי נמצא באוסטרלייה<br />ארץ האקליפטוסים והקואלות האוכלות רק עלי אקליפטוסים<br />עץ אקליפטוס באנגלית וגם עץ אקליפטוס עוג באנגלית<br />נשמעים זהים לעברית<br />על כן, אני חשבתי לתומי שניתן לתרגם בסגנון חופשי<br />ואין טעויות כתיב כי המקור לא בא מעברית<br />בטח ידוע לך שבתחילת ההתיישבות בארץ<br />ייבאו מאוסטרליה אקליפטוסים לייבש ביצות<br />לא עלה בדעתי שמדובר על עוג מלך הבשן וזה מתמיהה אותי<br />יותר מזה כתבתי "אקליפטוס אוג" בתור ציטוט של מאיר אריאל<br />מהשיר - ארול אחד<br />ומעבר לכך, כמה שזה מפתיע גם האוג או העוג כזן של אקליפטוס<br />נמצאים דומים לעברית<br />ונמצאים בהגדרה של עצים ספציפיים גם באנגלית במיצלול<br />כמעט זהה לעברית<br />מוזר לי שלקחו לאנגלית את <br />האוג-עוג, מעבר לים<br />לאור העובדה שהעצים הללו נבראו מעבר לים<br />ומעבר למקורות הכתובים<br />אז מוזר לי שהשם לקוח מהמקורות<br />כזן של אקליפטוס שלא היה קיים במקורות<br />זה מצחיק אותי כי זה נראה כמשהו סוגר מעגל<br />שם של עץ מהיבשת הכי רחוקה מכאן<br />שנקרא על שם עוג מהמקורות<br />עוג מהמקורות לבטח לא שמע על עץ אקליפטוס<br />ונותני השמות לעצים ולצמחייה באוסטרלייה<br />מקורם כשמות שניתנו על ידי השבטים האבוריג'ינים<br />"שלבטח לא שמעו על עוג מלך הבשן <br /><br />הבחורה ממשמרות השיבה לי<br />ברור שאקליפטוס עוג זה מתוך ארול אחד, לכן תיקנתי" <br />לא ידעתי שיש זן אקליפטוס שנקרא אוג, חשבתי שאוג זה סוג צמח רעיל<br />כמו שאני מכירה את הכתיבה של מאיר אריאל<br />הוא הכיר את השם במקור - אקליפטוס אוג<br />ותרגם אותו לעברית כאקליפטוס עוג<br />כדי להנות גם מהפרשנות הכפולה<br />התנכית<br />תוך שמירה על המצלול<br />"כך שאתה צדקת, אבל לא רק אתה, גם אני, קצת<br /><br />לקח לי קצת זמן להביא חיוך ולהשיב<br />ברגע ראשון נפל לי האסימון"<br />וכבר עמדתי מבלי לקרוא עד הסוף לכתוב לך תגובה<br />האמת היא שהמשכתי לקרוא ובכל זאת<br />יחד עם ההסכמה לדעתך מצאתי עוד ניצוץ גאוני של מאיר אריאל<br />כתבת כמו שאני עמדתי לכתוב לך <br />ובכל זאת לא שמת לב לתפנית המדהימה <br />כשכתבת<br />עד כה - לא ידעתי שיש זן אקליפטוס שנקרא אוג<br />חשבתי שאוג זה סוג צמח רעיל<br /> <br />הבנתי את הגאונות של מאיר<br />שהרי ביום בו מצאו את ארול תחת אקליפטוס עוג/אוג<br />זו הייתה הפעם האחרונה<br />שהוא נפל מעץ<br />זה היה הבית בו ארול נפל מהעץ ומת<br />האוג היה לא רק אוג או עוג <br />"אלא הרעל הממית<br /><br />בכל מקרה הבחורה מקיבוץ משמרות<br />כתבה לי<br />להפסיק להאכיל את הקוראים בכפית<br />ומשהתברר לי שהיא נתנה לי שם בדוי<br />ושהיא לא מקיבוץ משמרות<br />הערכתי אותה הרבה פחות<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115394013781585135?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153880673169048602006-07-26T05:19:00.000+03:002006-07-26T05:24:33.196+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/ESH3.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/ESH3.jpg" border="0" alt="" /></a><br />כששיקספיר כתב את המלט<br />הוא כתב את כל המחזה כאילו התרחש בדנמרק<br />הוא כתב על דנמרק ועל בית המלוכה הדני<br /><br />כדי להכהות מעט את ההבנה<br />שהוא כותב על מדינתו בריטנייה<br />וכתב את המשפט<br /><br />משהו מסריח בממלכת דנמרק<br /><br />כשבעצם התכוון לכתוב<br />על מה שמסריח בבית המלוכה הבריטי<br /><br />וכשאני מציין זאת <br />אני מתכוון<br />שמשהו מסריח בשלטון הדמוקרטי בישראל<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115388067316904860?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153879345764037562006-07-26T04:37:00.000+03:002006-07-26T05:02:25.776+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/ESH1.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/ESH1.jpg" border="0" alt="" /></a><br /><br />!חבר טוב אמר לי: המדינה הזו הפכה למדינה של גפרורים שרופים <br />:תשובתי אליו הייתה<br />המדינה הזו<br />לא הפכה למדינה של גפרורים שרופים<br />המדינה היא מאפרה מזוהמת<br />פשוט<br />מאפרה של מפנה זבל גרוזיני<br />עם שן זהב<br />שאין לו כסף לקנות לחם<br /><br />כי הוא מוציא את המשכורת על הרואין<br /><br />המדינה הזו היא המאפרה, עם אפר, ליכלוך, בדלי סיגריות<br />מסטיקים, ומחטים עם שאריות דם של חולי איידס<br />וחוץ מכל אלו<br />גפרורים שרופים<br /><br />שמפנה הזבל לא זורק את תכולת המאפרה לפח<br />או אם תרצה, לא לפח, אלא לקבר אחים<br />כי אם הוא מפנה הזבל שלנו<br />מי יהיה מפנה הזבל שלו<br />???<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115387934576403756?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153876361728537152006-07-26T04:06:00.000+03:002006-07-26T04:12:41.730+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/B3.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/B3.jpg" border="0" alt="" /></a><br />דווקא במדינות השקט המערביות <br />והזכות של הציבור לאינדיוידואליות<br />הן המדינות בהן יש יותר מקרי התאבדות<br />מכל ארץ אחרת על פי מחקר סטטיסטי<br />כנראה שהסיבה היא שיעמום<br />כי שום דבר אינו קורה תחת עץ התות בכפר<br />רק יושבים ומדברים<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115387636172853715?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153875507023856562006-07-26T03:47:00.000+03:002006-07-26T04:05:29.003+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/73.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/73.jpg" border="0" alt="" /></a><br />אני בבחירות לכנסת האחרונה<br />הצבעתי למפלגה קטנה<br />שכל מטרתה <br />לנקות את הסירחון והרקב במשרדי הממשלה והכנסת<br /><br />לפעמים עושים צעד כגון זה<br />כדי שבקורות העיתים יהיה ברור<br />שלפחות היה נסיון לנקות את הכנסת מהרקבון<br />כצעד חיוני וחשוב<br /><br />אולי החיוני והחשוב יותר מכל מצע של כל מפלגה אחרת<br />שניסתה להכנס לכנסת<br /><br />ולדעת שהייתי מאלו שניסו להשפיע על צורת ניהול המדינה שלנו<br />לדעת<br />שעשיתי הכל כדי לתקן את המעוות בארץ הזו<br /><br />זה היה צעד יותר חשוב עבורי<br />בטוח שיותר חשוב מלצאת למילואים<br />ולהיהרג<br />לפני שהספקתי לתרום את מה שיש ביכולתי<br />למען הארץ, לא כלוחם<br />אלא כדעתן<br />וכאמן<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115387550702385656?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153874498285033952006-07-26T03:32:00.000+03:002006-07-26T03:46:50.586+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/M7.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/M7.jpg" border="0" alt="" /></a><br />אף אחד הוא לא סופר-מן<br />וכשחושבים על זה לעומק<br />השחקן ששיחק את סופר-מן<br />ונפל מסוס<br />ומשותק בכל איבריו<br />נותר סופר-מן<br />על הבחירה בחיים<br />בלא יכולת להניע איבר כלשהו של גופו<br /><br />זו הסיבה שסופר-מן נחשב במציאות למתמודד<br /><br />בקנה המידה של סופר-מן<br />שחי כנגד כל התיסכולים<br /><br />ובכל זאת אם חושבים<br />הוא לבטח עבר הרבה תיסכולים<br />כשהבין שאין לו דרך<br />להושיט יד לאקדח<br />ולהתאבד בירייה<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115387449828503395?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153872040923606642006-07-26T00:50:00.000+03:002006-07-26T03:00:41.010+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/D8.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/D8.jpg" border="0" alt="" /></a><br />ברור שבארץ ישראל, יותר קשה להתמודד<br />למצוא שלווה או להתחבר, או לקיים קשר<br />או לחשוב לעומקם של דברים<br />או לגלות פינות נפש שנמצאות בתוכנו <br />בלי צילצול של הסלולרי כל חמש דקות<br /><br />לחיות בארץ תחת הצפת מידע ואקטואלייה<br />של כל שעה חדשות ברדיו<br />וכל ערב חמש או שש מהדורות חדשות<br /><br />מאשר החיים הנוחים והנינוחים שניתן לחיות <br />בהודו או בשוויצרייה או איסלנד או אלסקה<br /> <br />אבל אף אחד לא כופה על אף אחד שום חוב <br />לחיות בארץ<br />ולהיות מודע לכל מה שקורה<br /> <br />אם מישהו היה רוצה לחיות את חייו <br />בהודו, שוויצריה, איסלנד או אלסקה<br />כי שם מרגיש לו טוב יותר<br />אז<br />שיעבוד כמה שעות נוספות כל יום כמה שנים<br />יחסוך כסף<br />וייסע לשארית חייו <br />להודו, אלסקה, שוויצרייה או איסלנד<br /><br />אני רציני לגמרי ואני לא ציני<br />לגביי ההמלצה הזו<br />אני כן ציני לגבי הערך הספק מקודש של הארץ הזו<br /> <br />מזמן כבר הרעיון להיות ציוני<br />ולחיות בארץ<br />זה משהו שעבר זמנו<br />פג תוקפו<br /> <br />פעם על כל מי שעבר לגור בארץ אחרת<br />היו קוראים לו בלעג<br />יורד<br /> <br />היום אף אחד לא שם קצוץ<br />אם ישראלי חי כאן או בלפלנד<br /> <br />מזמן כבר אנשים שהחליטו לגדל את ילדיהם <br />במדינה אחרת בה אין את טירוף המלחמה<br />הם מקובלים וכולם רואים את צעד הירידה מהארץ<br />כלגיטימי<br /> <br />אין יותר מקום או סיבה להיות ציוני<br />ולבטח אין מקום היום למות במלחמה <br />בצעד של חירוף נפש<br />לטובת המדינה<br />שכבר מזמן יכלה להביא לשלום עם כל ארבעת שכננו<br /> <br />למי יהיה איכפת מי ומה היינו<br />חוץ מלהורים השכולים שלנו<br />אם נמות בקרב מוות הרואי<br />ונקפח את חיינו למען המדינה הזו<br /> <br />במיוחד כשאנו מבינים ורואים<br />את המדינה שלנו<br />עם הנהגה מושחתת<br />ועם סירחון וריקבון מהיסוד<br /> <br />אז מה<br />קצין במילואים שמריח את הסרחון המבעבע בהנהגה<br />יצא להוביל מחלקת חיילים בשדות מוקשים ומארבים<br />בזמן שאינו מצדיק את המדינה<br />ואינו מצדיק את מותו בקרב<br />למען המדינה הרקובה הזו<br /> <br />צריך להביא לארץ<br />את הנפש, והרוח, והשקט הנפשי שכנראה נמצאים רק<br />בהודו עם קצת ג'ארס<br />או איסלנד עם גייזרים והרי געש<br />או אלסקה עם קרחונים וגליישרים<br />או שוויצרייה עם שעוני קוקייה מקוורץ<br />וגלישת סקי שלג צח וריח הרים צלול <br /><br />ויש מקום, לחיות בארץ כפי שנוח לכל אדם<br /> <br />אף אחד לא חייב להיות מחויב לכלום בארץ<br />כמו שבטיול לכמה שנים<br />לאיסלנד או אלסקה או להודו<br />הבן אדם לא מחוייב לכלום<br /> <br />צריך להביא את הרוגע של<br />הריחות הצלילים הטעמים המראות של <br />הודו או איסלנד או שוויצריה או אלסקה<br />לבועה של כל אדם כאן בארץ<br />ולהתמודד רק עם מה שרוצים<br />להתמודד<br /> <br />זה בכלל לא משנה אם מישהו מפקד בסיירת<br />וגילה עולם שלם של שקט<br />בהודו או איסלנד או אלסקה או שוויצרייה<br />שמשכיח את הזכרון<br />ומשכך את הכאב<br />או את היכולות של בן אדם לתפקד כחייל<br /> <br />העובדה שמישהו מפקד בסיירת בארץ<br />לא אומרת שלהיות מפקד בסיירת בארץ<br />זה שפיות<br /> <br />האירונייה כאן היא<br />שאדם ישראלי רואה עצמו<br />מחויב להיות לוחם<br />ולהיות מחוייב להיות לוחם<br />זה בעצם חוסר השפיות<br />הרי להיות חייל ולוחם<br />זה אומר לשפוך הרבה דם חינם<br /> <br />לעומת הרבה עמים בעולם<br />או לעומת השקט שנמצא <br />בהודו שוויצריה איסלנד או אלסקה<br /><br />שם ישראלי בחופשה לא חש במחוייבות הזו<br />לשמר את יכולות הלחימה שלו<br />ולא היה נאלץ לשפוך דם<br />של טירוף המלחמה<br /> <br />יותר נכון ההיפך<br />שהשפיות היא השקט והזמן שתמיד יש<br />בהודו<br />שוויצריה<br />אלסקה<br />או איסלנד <br /><br />אז אם ישראלי חוזר לארץ המטורפת הזו<br />מארצות השקט הנינוחות<br />אם לא למד שהעולם הגדול<br />רגוע יותר, ואין מחוייבויות<br />ואין דרך אחת לחיות את החיים<br />וההבנה שכל אדם שולט בגורלו<br />ומתפקד בקצב השעון ביולוגי של עצמו<br />אז<br />מה היה הטעם להיות בארצות השקט והשלווה<br /> <br />הרי לו לא למדנו דברים אלו<br />כל ארצות השקט<br />הן כאצות ירקרקות דביקות שאין טעם בהן<br />והן אשליה<br /> <br />והבן אדם בעצם לא למד את השיעור<br /> <br />כששוב האירונייה כאן היא<br />שארצות השקט הן אינה אשליה<br /><br />אלא המקום האמיתי של מיליארד בני אדם<br />לחיות בשקט יחסי<br /><br />בזמן שבארץ כולנו חשים מחוייבים <br />להשאר עם ידע אקטואלי<br />ולהיות בהמתנה להקפצה <br />לכשיגיע אלינו צו 8<br /> <br />אז תרגיעו בני אדם<br />תרגיעו<br />אתם יכולים בשקט להיות יוצאים מן הכלל<br />ולהתנדנד כל יום כל היום על ערסל<br /> <br />אנחנו לא נפסיד במלחמה או ננצח במלחמה<br />אם חייל אחד ספציפי<br />או אם אזרח על ערסל<br />יפעל בשמוש בנשק<br />או ימשיך להתנדנד על הערסל<br /><br />המלחמה הזו יכולה בשקט להתקיים ולהתרחש<br />בלעדי בדידים החשים מחויבות להלחם<br />ולהקריב חייהם<br />בגלל שני חיילים חטופים <br /><br />למען האמת<br />המלחמה הזו הייתה פורצת<br />ומתחוללת<br />גם אם הבן אדם נמצא <br />בהודו, איסלנד, אלסקה או שוויצרייה<br /> <br />אף אחד הוא לא סופר-מן<br />וכשחושבים על זה לעומק<br />השחקן ששיחק את סופר-מן<br />ונפל מסוס<br />ומשותק בכל איבריו<br />נותר סופר-מן<br />על הבחירה בחיים<br /><br />בלא יכולת להניע איבר כלשהו של גופו<br />זו הסיבה שסופר-מן נחשב במציאות למתמודד<br /><br />בקנה המידה של סופר-מן<br />שחי כנגד כל התיסכולים<br /><br />ובכל זאת אם חושבים<br />הוא לבטח עבר הרבה תיסכולים<br />כשהבין שאין לו דרך<br />להושיט יד לאקדח<br />ולהתאבד בירייה<br /><br />וגם אם נהיה לוחמים<br />המלחמה לא תגיע להכרעה<br />רק כי אחד מאיתנו מוביל את הצוות שלו<br />בין השיחים הממולכדים <br />של לבנון<br />לפרק מטעני חבלה <br /><br />עיזבו אותכם עכשיו מהמלחמה הזו<br /><br />וכן צו 8<br />או לא צו 8<br />תגישו ולת"ם<br />ושבו בים בקייץ <br />ותאפשרו לעצמכם להיות קצת מנומנמים<br /> <br />הרי המלחמה הזו בצפון<br />היא לא כמו ההפתעה שהארץ ספגה<br />במלחמת יום כיפור<br /> <br />ובמלחמת יום כיפור אזרחים ישראלים<br />שחיו בארצות הנכר<br />לקחו עם עצמם<br />כלי גילוח<br />וכמה זוגות תחתונים<br />ועלו על שיירת טיסות<br />של מטוסים שהביאו אותם מארצות הנכר<br />היישר לחזית <br />לקרבות קוי האש בצפון ובדרום<br /> <br />אבל זה לא ככה היום<br />מה גם שהפוליטיקאים<br />בארץ כיום<br />הם לא אותה רמת איכות<br />של בני אדם<br />שאמורים להנהיג את הארץ<br />ולנווט את עצמנו לשלום עם שכננו<br /> <br />צר לי<br />אבל אני לא הייתי נלחם בשום מלחמה<br />עבור הפוליטיקאים של היום<br />לבטח לא הייתי מת <br />עבורם<br /> <br />וזה שהכל פה רקוב מהיסוד<br />זה ידוע וברור<br />אז עדיף שלא תצאו לקרב בלבנון<br />אלא תשבו ותחשבו<br />איך להרוס את הארץ הרקובה מהיסוד<br />ולבנות אותה שוב<br />צחה, זכה, תמימה, חזקה, וישרה עם תושביה<br />ושואפת לשלום<br />למען מזרח תיכון חדש <br /> <br />כששיקספיר כתב את המלט<br />הוא כתב את כל המחזה כאילו התרחש בדנמרק<br />הוא כתב על דנמרק ועל בית המלוכה הדני<br />כדי להכהות מעט את ההבנה<br />שהוא כותב על מדינתו בריטנייה<br />וכתב את המשפט<br />משהו מסריח בממלכת דנמרק<br /> <br />כשבעצם התכוון לכתוב<br />על מה שמסריח בבית המלוכה הבריטי<br /><br />אני בבחירות לכנסת האחרונה<br />הצבעתי למפלגה קטנה<br />שכל מטרתה <br />לנקות את הסירחון והרקב במשרדי הממשלה והכנסת<br /> <br />לפעמים עושים צעד כגון זה<br />כדי שבקורות העיתים יהיה ברור<br />שלפחות היה נסיון לנקות את הכנסת מהרקבון<br />כצעד חיוני וחשוב<br /> <br />אולי החיוני והחשוב יותר מכל מצע של כל מפלגה אחרת<br />שניסתה להכנס לכנסת<br /> <br />ולדעת שהייתי מאלו שניסו להשפיע על צורת ניהול המדינה שלנו<br />לדעת<br />שעשיתי הכל כדי לתקן את המעוות בארץ הזו<br /> <br />זה היה צעד יותר חשוב עבורי<br />בטוח שיותר חשוב מלצאת למילואים<br />ולהיהרג<br />לפני שהספקתי לתרום את מה שיש ביכולתי<br />למען הארץ, לא כלוחם<br />אלא כדעתן<br />וכאמן<br />ובכל זאת<br />דווקא במדינות השקט המערביות <br />והזכות שלהם לאינדיוידואליות<br />הן המדינות בהן יש יותר מקרי התאבדות<br />מכל ארץ אחרת<br />כנראה שהסיבה היא שיעמום<br />כי שום דבר אינו קורה תחת עץ התות בכפר<br />רק יושבים ומדברים<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115387204092360664?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153860234215855242006-07-25T23:13:00.000+03:002006-07-28T21:18:02.843+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/SANY0018.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/SANY0018.jpg" border="0" alt="" /></a><br />צילום: עמית קורן<br /><br /><br />כשאני יוצר אמנות<br />אני בעצם מצהיר שאפשר לחיות בארץ הזו ובכלל בעולם<br />בלי מלחמות<br /><br />אני בעצם מצהיר שיש דרך אחרת לחיות את החיים<br /><br />אני בעצם מצהיר שניתן ליצור יופי<br />כי בעולם הזה יש גם יופי<br /> <br />לתאר יופי שנובע ממלחמות<br />שניתן לתאר אותו כיופי<br />גם אם לא המלחמות היו יוצרות את היופי הזה<br /><br />כמו תיאור של מראה ויזואלי יפה<br />שנוצר בגלל מזג האוויר כמו היופי שנוצר <br />בגלל צונמי<br />אבל יתכן שיופי כזה היה נוצר לאו דווקא בגלל צונמי<br /><br />אני בעצם מצהיר, ששאר בני האדם יכולים<br />לחיות בשקט יחסי עם שכניהם<br />ובמקום ליצור טנק חדש<br />אפשר לצייר פרחים או לשחק שח-מט<br />מבלי להתיז דם<br /> <br />ושיש ערכים חשובים יותר לחיים מאשר גבולות<br />או ייצור נשק<br />ושיש אפשרות להתפתח בעולם<br />לא כתוצאה מייצור נשק חדש<br />או מהריגת בני אדם<br /> <br />אין במלחמות צד צודק<br />ובמלחמות כל הצדדים יוצאים מפסידים<br /> <br />ושיש בעולם משהו חשוב יותר<br />מיצירת חומות וגדרות של שדות מוקשים<br />וירי תותחים<br /> <br />ושניתן להרגיש רגשות<br />כרגש של שכול או אובדן<br />או רגש של שמחה ואהבה<br />מיצירת אמנות<br />ולא מיצירת שדות קרב אדומים מדם<br /> <br />ההתרכזות שלי באמנות<br />בכתיבה או בציור<br />היא הניסיון להיות ספציפי, נקודתי <br />לקחת מכל החיים דיסיפלינה אחת <br />ולהתרכז בה<br /> <br />נכון, יהיו כאלו שיכנו אותי אסקפיסט<br />אם אני יוצר אמנות בזמן שברדיו שומעים דיווחים<br />על נפגעים<br />הרוגים<br />פצועים<br />כשאני מצייר עץ זית<br /> <br />שיבושם להם<br /><br />אני מעדיף להקרא אסקפיסט<br />או לא מציאותי<br />להתחמק מצו 8 ומילואים<br />ולצייר אישה שופעת שדיים<br />מאשר להיות שם ברשימה<br />של פושעי מלחמה בבלגייה ואירופה בכללה<br />בשל העובדה המצערת שנולדתי למדינה<br />המחפשת את שדות הקטל<br />ומקפחת ופוגעת ומענישה וכובשת עם אחר<br />עם מריר שאין לו סיבה לשמוח<br />שאין לו אמצעים לתענוגות<br />ומחפש בדיוק כמונו ולצידנו<br />את החופש להוות את עצמו<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115386023421585524?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153853707022369652006-07-25T21:47:00.000+03:002006-07-25T21:55:07.036+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/nude17.0.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/nude17.0.jpg" border="0" alt="" /></a><br />הייתי חייל בתקופת האינתיפאדה הראשונה<br />ראיתי את עוולות הצבא שלנו<br />ועוולות המדינאים שלנו<br />חשתי חמלה ורחמים גדולים כלפי העם הכבוש<br />ועשיתי צעד<br />בו הצהרתי שאני לא מוכן להיות חלק מהמערכת המשומנת של <br />הצבא של המדינה שיצרה את הדיכוי של הפלשתינאים, והסיבה<br />שהם משתוללים ושונאים אותנו<br />ופשוט<br />השתחררתי<br /> <br />השתחררתי כדי להפגין את עמדתי<br />גם אם הייתי מיעוט<br />הייתי שב על הצעד להשתחרר<br />ללא טיפת חרטה<br />בשל הנסיבות<br />שהביאו את הפלשתינאים<br />להגיד - עד כאן<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115385370702236965?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153851815757128092006-07-25T21:12:00.000+03:002006-07-25T21:23:35.790+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/B8.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/B8.jpg" border="0" alt="" /></a><br />אני חושב שמקום עבודה<br />בו כל בן אדם נורמלי נמצא בו שליש מהחיים<br />צריך<br />להיות מקום עבודה בו אדם נהנה מהעבודה<br />ויותר מזה<br />אני ממליץ לכל בן אדם לעבוד רק במה שהוא אוהב<br />ועוד יותר מזה<br />אני ממליץ לכל בן אדם לעבוד במקום שלא רק שהוא אוהב את העבודה<br />אלא גם שהוא ממצה את הכשרון שלו בעבודה<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115385181575712809?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153851107010045912006-07-25T20:56:00.000+03:002006-07-25T21:11:47.030+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/60.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/60.jpg" border="0" alt="" /></a><br />אני מבחינתי החלטתי לעצמי<br /><br />להפסיק לראות כל יום חדשות<br />להפסיק לקרוא כל יום עיתון<br />להפסיק להקשיב כל יום לרדיו<br />להפסיק להיות מחוייב לענות לכל טלפון שמצלצל<br />ולהתרכז בעצמי בלבד<br />לחיות את השאנטי כאן בארץ<br />ולא להיות מחוייב <br />להיות מעודכן כל יום על מה שקרה מחוץ לבועה שלי<br /><br />אני ממליץ לקרוא פעם בשבוע עיתון<br />ורק מה שאקטואלי בעיתון של שבוע שעבר<br />זה מה שכדאי לקרוא<br />כי בסך הכל<br />עם העיתון או שמנגבים<br />או שעוטפים דגים<br /> <br />אין מה לעשות<br />או להשתגע מיותר מידי מידע<br />ויותר מידי דברים שקורים בו זמנית<br /> <br />או להסגר בבועה<br />ולנטרל את העודף<br />המכביד של דברים ומידע שמשפיעים חזק מידי<br />על יכולת התימרון<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115385110701004591?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153570300163995172006-07-22T13:46:00.000+03:002006-07-22T15:11:40.193+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/59.0.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/59.0.jpg" border="0" alt="" /></a><br />.אתמול קראתי שיר ששמו - שמחה<br /><br />:בשיר מופיעה שורה<br /><br />"שמלתך הלבנה כנשמה מרחפת"<br /><br />המילים נגעו בי <br />כמחט הרואין, הננעצת בפצע<br />באותו המקום באותו הוריד<br />שננעצו בו זה מכבר<br />מאות מחטי הרואין<br />.וזרקו אותי לזיכרון, עמוק, כואב, רחוק<br /><br />.בת דודה שלי מאוסטרליה התחתנה בישראל. בירושלים<br /><br />.לחתונה הגענו כולנו מקצוות הארץ. מהצפון ומהדרום<br />.כעליה מקודשת לירושליים באחד משלושת הרגלים<br /><br />.הייתי אז בן שמונה. אחותי הייתה בת שש<br />.לחתונה הגיעו גם שתי בנות דודתי בנות התשע והחמש <br /><br />.מהחתונה אני זוכר בעיקר את המעלית של בית המלון<br /><br />במהלך הערב גילינו לראשונה את המעלית<br />שהייתה המעלית הראשונה שראינו בחיינו<br /><br />למטה, באולם הגדול והמפואר<br />התחתנו להם<br />ושברו כוס<br />וענדו טבעות<br />ואכלו ושתו<br />ורקדו<br />ופרסו עוגה של חמש קומות<br /><br />ואנחנו – ארבעת הילדים- עלינו וירדנו בקומות<br /><br />כל אחד מאיתנו לחץ על קומת המעלית<br />.את הספרה של הקומה התואמת את גילו<br /><br />עשינו משחקי אומץ<br />לרדת לבד מהמעלית באחת מהקומות<br />ולהשאר לבד <br />עד שהמעלית תגיע שוב לקומה<br />.ונאסף שוב יחדיו<br /><br />היינו מאושרים כל הערב<br />וצוחקים בקולי קולות<br />עד כי הפרענו לתיירים אחרים<br />.שנמנעו מלהכנס למעלית בשל רעש השמחה<br /><br />.כולנו היינו לבושים בגדי חג<br />אך היפה מכולנו<br />.הייתה הקטנה בת החמש שלבשה שמלה לבנה <br />.ואני לא יכולתי להסיר את עיני ממנה<br /><br />.השעה החלה להתאחר<br />שתי בנות דודתי היו חייבות לחזור הביתה<br />לצפון הארץ<br />כי אמם רצתה לשוב<br />.להניק את התינוקת הקטנה בת השלשה חודשים שנשארה בבית<br /><br />למרות האושר והשמחה שלא רצינו שייגמרו לעולם<br />.יצאנו כולנו לדרך בשיירה<br /><br />.כבר היה מאוחר בלילה<br /><br />.כשהגענו לאחת הצמתים, אני זוכר שעצרנו מכונית ליד מכונית <br /><br />אנחנו הילדים ניפנפנו אחד לשני מבעד לחלונות<br />.ועשינו פרצופים מצחיקים<br /><br />.הוריי הציעו להם לבוא לישון אצלנו<br />.אך הם החליטו להמשיך צפונה<br /><br />בערך רבע שעה אחרי זה<br />המכונית שלהם התנגשה בחומה<br />ועפה לתהום תחת גשר<br />.והחלה לבעור<br /><br />.האבא, האם, ושתי הבנות נהרגו במקום<br /><br />זה קרה לפני 27 שנים<br /><br />.ואני...אני עדיין רואה את השמלה<br />.לא סתם שמלה<br />אלא את שמלתה הלבנה<br />של בת דודתי הקטנה<br />בת החמש <br />.מרחפת מחוץ לחלוני<br /><br />.אני חש שהיא המלאך השומר עלי<br /><br /> <br />:קראתי שיר ששמו - שמחה. בשיר מופיעה שורה<br /><br />"שמלתך הלבנה כנשמה מרחפת"<br /><br />המילים נגעו בי <br />וזרקו אותי לזיכרון רחוק <br />כואב<br />עמוק<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115357030016399517?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153538909176881782006-07-22T06:18:00.000+03:002006-07-22T06:28:29.236+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/L7.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/L7.jpg" border="0" alt="" /></a><br />הסופר הוגה הדיעות הבריטי - וורדס וורס שכותב<br />תפסיקו ליצור אמנות<br />תתחילו לחיות את החיים<br />אמנות החיים נעלת יותר מכל אמנות שתעלו על הדעת<br /><br />יום אחד מצאתי את עצמי מבין דרך עצמי<br />בתהליך כתיבה שניתן לקרוא לו חלק מזרם התודעה<br />או מתוך אקסטזה<br />או מתוך תהליך זיקוק<br />או מתוך קטרזיס<br />שהאמנות האמיתית והחשובה בחיים<br />היא אמנות יצירה של דרך לחיות את החיים כמה שיותר טוב<br /><br />דבר שנבע בעצם מתוך תהליך הכתיבה שלי, כך שפניתי <br />לוורדס וורס <br />ואמרתי לו שעקרונית הוא צודק לחלוטין<br />אך לולא האמנות ויצירה לא הייתי יכול להגיע למקום שמבין זאת<br />ולו לא הייתי קורא את וורדס וורס<br />או לו וורדס וורס היה חי בעצמו<br />על מנת להגשים את החיים הטובים כאמנות החיים האמיתית<br />לא הייתי יכול להיעזר בדבריו <br />לדעת שאני חושב דומה לו או כמוהו<br />על כל פנים, נראה לי שלו אדון וורדס וורס לא היה יוצר <br />ואילו אני עצמי לא הייתי יוצר<br />לעולם לא הייתי מגיע לנקודה שמבינה את זה בכלל <br />לא הייתי מגיע בכלל למקום הזה<br />המטיל את העוגן ומפריד בין אמנות לאמנות החיים<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115353890917688178?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153538030694314482006-07-22T05:58:00.000+03:002006-07-22T06:16:34.836+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/E5.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/E5.jpg" border="0" alt="" /></a><br />אלהים, חשבתם פעם שכל כך מוזר לכתוב באותיות שחורות על מסך לבן<br />הלא הצבע השחור, הוא בעצם צבע שהוא לא שום צבע, הוא חושך<br />הוא נטול צבע, הוא לכאורה שום דבר <br />ובכל זאת <br />משום דבר, אנשים קוראים אותיות ומילים ומשפטים של שום דבר<br />ומרגישים<br />ומתרגשים<br />ומתעשרים<br />ונהנים<br />וסופגים<br />ומפליגים לאותם מחוזות רחוקים<br />שרק בספרים<br /><br />ואולי דווקא כאן בבלוג הזה<br />המילים שזורחות בצבע לבן<br />צבע שיש בו את כל הצבעים<br />והוא פשוט אור<br />על גבי רקע שחור<br />וזה לא נוגע<br />לא מרגש<br />לא מסקרן<br />ולא משנה לאף אחד<br />בייחוד בעת שכזו<br />שאנחנו נמצאים במלחמה<br />כנגד טרור<br />והרקע השחור הוא המקום שיש כל כך הרבה חבוי בין המילים<br />בין השורות<br />שלו השורות היו לבנות<br />אפשר היה להסניף קצת הומור<br />שחור<br />על פיגועי טרור<br />ולצחוק<br />להוציא קיטור<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115353803069431448?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153536825184834642006-07-22T03:38:00.000+03:002006-07-22T05:53:45.256+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/davidsali1.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/davidsali1.jpg" border="0" alt="" /></a><br />בלילה בו ג'י וזואי הלכו לישון <br />סיפרתי להם על התערוכה הראשונה<br />של האימפרסיוניסטים בפאריז<br />בסמוך לתערוכה שנקראה "סאלון" של הציירים האקדמאיים<br />שציירו בסגנון ריאליזם ואידיאליזם קלאסי<br />נפתחה תערוכה של אמנים שנקראה - סאלון הדחויים <br />האמנים מזרם זה ניסו לחרוג משיטות הציור הקלאסי<br />ומטרתם הייתה להביע דרך עיניים חדשות<br />את ההתרשמות הפרטית שלהם כציירים<br />מהאופן בו נופל האור על העולם<br />בזמנים שונים של היום ועונות השנה המשתנות<br />עד אז, מעולם לא ניסו לצייר ולהקפיא רגע מסויים<br />של הגוונים של האור בזמנים מדוייקים של משך יום<br />כציור נוף ואיך הוא נראה בשמש של בוקר<br />לעומת אותו הנוף בשמש הצהריים<br />עד אז היו נוהגים לצייר את הדמויות הנמצאות במרחק <br />באותו ריאליזם<br />המדגיש את תווי הפנים של הדמויות הקרובות<br />למקום הימצאו של הצייר<br /><br />הפעם בסאלון הדחויים<br />נתנו לדמויות הרחוקות יותר <br />להשאר מטושטשות וללא תוי פנים ברורים<br />למעשה כפי שבאמת מביטים ורואים את המציאות<br /><br />כך שהריאליזם הקלאסי הפך להיות ללעג מפני<br />שהמציאות הריאליסטית בעצם נראית יותר ריאליסטית<br />דווקא כפי שאמני סאלון הדחויים<br />ציירו<br /><br />כל מבקרי האמנות קטלו והשמיצו וטענו<br />שמה שמוצג בסאלון הדחויים אין זו אמנות<br />והפואנטה<br />לימים היו אותם אמנים מסאלון הדחויים <br />לפורצי דרך<br />שבחלוף זמן, אותם מבקרים שקטלו אותם <br />נאלצו לאכול את הכובע<br />כשהובן לעולם שנפרץ פרק חדש ומדהים בעולם האמנות<br />שנקרא זרם האימפרסיוניזם<br />שממנו נפתחו זרמים חדשים יותר כמו<br />אקספרסיוניזם<br />נטורליזם<br />פוביזם<br />ארט-נובו<br />פואנטיליזם<br />ועוד<br /><br />עד שהופיעה העת לסוריאליזם<br />קוביזם <br />אמנות מופשטת<br />אמנות פיגוראטיבית<br />באוהאוס<br />פרימיטיביזם<br />אמנות שימושית<br />טאכיזם<br />פופ-ארט<br />דאדאיזם<br />ועוד<br /><br />ושורת הסיום שבה ג'י וזואי אמורים היו<br />להרדם לתוכה<br />הייתה <br /><br />לעולם אל תשפטו שום יצירה אמנותית לרעה<br /><br />כי אולי יתגלה בעתיד<br />כי היא הייתה פריצה חדשה<br />של דרך לומר ולהביע דברים<br />שתבינו שהם כל כך במקום ובזמן<br />ונמצאים בקורות העיתים<br />כנדבח חשוב בקורות האמנות <br />כנקודה משמעותית באינדקס<br />ותיאלצו גם אתם לאכול את הכובע<br />אבל זואי לא נרדמה<br />היא שאלה אותי<br />יש כובעים בטעם של שוקולד<br />?<br />אז עניתי לה<br />אני לא בטוח שיש כובעים בטעם של שוקולד<br />אבל אני חושב שיש אנשים שבולעים צפרדעים<br />ואז הבנתי שגם ג'י לא נרדם<br />כי הוא פרץ בצחוק<br />וכשאמרתי לו שזה ברצינות<br />זואי התחילה לצחוק<br />ולשאול<br />יש צפרדעים בטעם של שוקולד<br />???<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115353682518483464?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153528172759108762006-07-22T02:51:00.000+03:002006-07-22T03:36:58.546+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/IMG_0141.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/IMG_0141.jpg" border="0" alt="" /></a><br />עברתי פעם אחת ומספיקה בחיי חוויה של קטרזיס <br />כשישבתי על חול חוף ים מרוחק בלילה חשוך<br />והתפרקתי<br />בבכי חסר מעצורים<br />שהתחלף לצחוק חסר מעצורים<br />שהתחלף שוב עם בכי חסר מעצורים<br />שעות ארוכות<br />ושמתי לב לליבי<br />שכשאני בוכה זה כשקולות בנות קול ומלאכים מדברים בי<br />ובהתקפות הצחוק שטנים קטנים במוחי השמיעו קולם<br /><br />החוויה הזו הייתה עוד עמוקה יותר<br />כששמתי לב שאני רוצה לומר משהו<br />המילים שרציתי לבטא<br />לא הכילו את האותיות הנכונות לי<br />על כן לא יכולתי לומר דבר<br />לא שבכלל היה למי לומר<br /><br />מהחוויה הזו השכלתי לעצמי<br />שברגעי צחוק<br />נחשפות השיניים כחיית טרף<br />הבנתי באותו הרגע<br />שחשיפת השיניים היא תכונה חייתית<br />מזהירה מתקרבים<br />מהעידן בו עוד היינו בין החיות<br />ואז כתבתי משפט בשיר שלי <br />חשפו שיני טרף בצחוק הפחד הקדמון<br />צחוק קדום זרזיף ראשון<br />להתקפות הפחד בעידן המחשב והאטום<br /><br />על כל פנים<br />אם אומרים המהירות מהשטן<br />אני מעדיף לחשוב לאחר אותה חוויה<br />שצחוק נובע מגורמים שטניים<br />ובכי הוא טוב לב של מלאכים<br /><br />וכשאני צופה בסדרה קומית כמו סיינפלד<br />ומוצא עצמי מתפקע מצחוק<br />איני יכול לשים את האצבע ולומר<br />למה אני פורץ בצחוק<br /><br />ואני תוהה <br />האם ההומור הוא שטני בכל רמה של הומור<br /><br />ואם יש לי הומור עצמי<br />שאנשים נוהגים לשבח<br />תכונה זו<br />זה נובע משטניות שגלומה בבני אדם<br />לראות אדם צוחק על עצמו<br />כאילו היה מכה וחובט בעצמו<br />ומצליף בעצמו באלות וענפי סיגופים<br />זה משהו שאנשים מברכים אותו<br />רק כי הם נהנים לראות<br />ולצחוק על ההלקאה העצמית של אדם<br />בפניהם<br />והאם בני אדם מגרים בני אדם לצחוק<br />זה על מנת לשמר את היצר החייתי לחשוף שיניים<br /><br />לאחרונה נעשה מחקר על צחוק <br />והתוצאות מראות לכולם כי בני אדם שצוחקים יותר<br />חיים חיים ארוכים יותר<br /><br />אז האם אנשים שצוחקים יותר<br />בעצם בחשיפת שיניים קדמונית<br />חיים יותר זמן<br />כי המנגנון של חשיפת השיניים שלהם<br />מבריח את הרוצים לתקוף אותם<br /><br />או האם גם לאחר קטרזיס<br />נותרתי תם<br />ומיותם מצחוק <br />ובשכול אובדן הצחוק<br />מלאכים בוכים בי<br />כי ימיי קצרים<br />קרובים לבור הניקוז של כל הלך מורטלי<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115352817275910876?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153285588040638792006-07-19T07:56:00.000+03:002006-07-19T12:28:28.993+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/self%20123.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/self%20123.jpg" border="0" alt="" /></a><br />לצעירי קיבוץ חוף מיבטחים, נא לפנות למזכירות למלגה להעשרה במסגרת פרוייקט - ביצת קוקיה <br /><br />תום ישב במסעדה מאולתרת על חופה של העיירה דהב שבסיני. פניו היו אל הרחוב, גבו נשען לאחור על כר גדול ורגליו מקופלות בישיבה מזרחית על שטיח מצוי, בצבעים דהויים ספוג ריח חתולי המדבר שהיו מסיימים לאחר סעודת הסועדים,את שאריות המזון מן הצלחות שהפילו לשטיח. תום המתין למנת דגים טריים בצהרי יום של אמצע צום הרמדאן. לאחר שלא אכל שלושה ימים ושלושה לילות, בהם לא יצא מחדרון הלבנים המאולתר שהיה בבית מלון מאולתר של בעל בית שאלתרו אותו משאריות של בדואי מוכה מערביות קוקה קולה סיגריות מלבורו ובחורות בלונדיניות שחלפו על פניו יום יום, הבעל בית אף לא חשב לשאול את עצמו מדוע תום הצעיר בן העשרים, לא יוצא מן החדרון שקירותיו היו מלאים טיפות דם של בני אדם שיתושים מצצו דמם ובכך יצרו זעם בקרב כל האנשים, שהדביקו את אותם יתושים שמנים ומדושנים מדם, אל הקירות בסטירות <br /><br />תום סיים את מחלתו שבמהלכה לא יצא מחדרונו המאולתר ואיש לא בא להניח מטפחת קרה על מצחו הבוער מסיוטים אין קץ. ביום שניכנס לחדרון המאולתר בבית המלון המאולתר, הוא קנה חבילת נרות. עוד בערב הראשון סיימו את נשמתם שני נרות מתוך שלושה שתום הניח על צדפה גדולה בחדרונו המאולתר<br /><br />תום היגיע למקום חולה, כל שרצה היה לשכב ולנוח. הוא לא שם לב שיש חשמל מאולתר בחדרון המאולתר. ולפי כך קנה את הנרות. עתה במסעדה ממתין למנת הדגים הטריים חשב תום ותמה מדוע וכיצד הנר השלישי שהיה באותו אורך וגודל ומאותה חבילת נרות, לא פסק להאיר את חדרו הקטן במשך כל שלושת הימים...תום הוציא מתיק הבד המהוהה שלו נייר כתיבה ועט. רעב אך יודע כי ייקח זמן ויריקה עד שיקבל את מנת הדגים שידע שלא יהיו טריים ממש, וטעמם לא טוב ממש, והצלחת עליהם יוגשו הדגים לא תהייה שטופה ממש, והיריקה של הטבח על הדגים שתום כל כך רצה לאכול, הייתה בלתי נמנעת כצעד של התרסה כנגד זלזולו של תום בצום הרמדן. והנה הוא ידע כי זה הזמן הנכון לכתוב. הרצון לכתוב בא עוד לפני הזמן הנכון לכתוב. הרצון לכתוב בא מהפחד. והפחד עתה בא מהזיכרון של השכחה. עד הזמן הנכון לכתוב עברו מילים רבות במסך מחשבתו<br /><br />נראו מראות שידע כיצד לתארן במילים, ומילים היו קווי המתאר לזיכרונות העולים וצפים בו כתורה חדשה ומחוזקת המושתתת על כל תקופותיו, ונכונה רק בשבילו<br /><br />הוא אשר חזה עתידו במלאכת הציור, וברח לממלכת התיאטרון, עקב הפחד להישאר אדם לעצמו לבדו בבדידותו, שאינו חווה בחייו אלא במחשבתו ודמיונו בלבד, חזה עתה את עתידו בדמיונו כרושם רשמים שיהפכו לשירים או למסות , שעה שבדואים בדויים, תיירים, ג'יפים וגמלים עברו על פניו ברחוב הראשי שלחוף הים האדום. הפחד שבשכחה חזק עוד יותר בממלכת התיאטרון הבנוי מהגוף ומן המילים החד פעמיות , הנכונות לזמן של כאן ועכשיו תמיד, וחד פעמיות אחרות בזמן של כאן ועכשיו תמיד אחר, האימפרוביזציות תמיד היו משתקות אותי, חשב תום ורשם באותיות דפוס בעטו על הנייר - אף פעם לא כמו אז, אף פעם לא כמו העבר, תמיד שונה, הכול זרימה כנהר לעבר חדש וזר<br /><br />עשרים שנה היה ילד. היה ילד ורצה להישאר ילד. כי ידע שנשמתו של צייר היא נשמתו של ילד. והצייר שהיה, היה מקפיא רגעים מהעבר ומותירם לעיני העתיד להביט במה שהיה אז ונותר קפוא כקרח, שלא כצילומים משפחתיים הדוהים ומצהיבים באלבום, עד אין. העיניים המביטות הבוחנות מלאות החן שלו, הבינו את הנראה והנגלה להן ככאן ועכשיו מסוים שהיה העתיד. ומשום כך עיניו ראו אחרת את העבר המתועד כהווה קפוא, ולא יכלו לעולם להביט אל עבר העבר שחלף ותועד, כשם שהעבר באמת היה. מה שהיה היה<br /><br />כשהיה ילד חשב תום, נע בין חוכמה לטיפשות, בין רצון לחוסר רצון, בין עומק לרדידות . בין יש לאין. שהמרחק ביניהם הופרד והורחק כתלישת גבותיו ממקום חיבורן. שלא יפגשו. שיהיה הבדל והפרדה בין צד של יש לצד של אין. הבדל בין חוכמה לטיפשות ובין עומק לרדידות. עתה גבותיו היו מחוברות אחרי שבועות שלא טרח לעשב את העשבים השוטים בעזרת הפינצטה<br />ונפרצו הגבולות בין ההכרה לתת-ההכרה<br />תום ידע שפינצטה זה משהו זר לגברים מצ'ואיסטים, שודאי יראו בו מתרומם,לא שהיו לו בעיות עם הומואים, אף לא דיעה קדומה, זה היה לחלוטין לגיטימי בעינייו. אך הסיבה להפרדה הזו הייתה אובססיה חזקה ממנו<br /><br />והוא עמד והתעקש לעשות את ההפרדה, כיון שידע היטב את הסיבה שלשמה הוא יוצא ומצטייר נשי ורך, הסיבה הייתה שהוא פשוט היה נזכר כל פעם שנגע באזור העין השלישית בעצמו בימים שהיה ילד, שלא הסכים ללכת עם נעליים אדומות, כי אדום זה לבנות, ולא הסכים ללכת ללמוד פסנתר, כי פסנתר זה לבנות, עד אשר שמע את וולדימיר אשכנזי מנגן שופן בקונצרט, והבין שטעויות כאלו הוא כבר לא יעשה. אז כן, הפרדה בין הצדדים מחד, טיפשות וגאונות ביניהן קו הפרדת שתי האונות בחיבור הגבות, ומאידך חיבור ישיר בין צידו הגברי לצידו הנשי<br />צידו הנשי מלא קישוטי הספירלות והאינטואיצייה שגבר ממוצע בעודו מאצ'ו שוביניסט לא ידע לעולם<br /><br />הזמן עושה את שלו חשב תום ורשם- הזמן עושה את שלו כמו שאמרו מבוגרים ממני ואני היום מבוגר כמותם כותב אותו הדבר. יש איחוד של הבנה בין הזמנים השונים של העבר ההווה והעתיד הקולקטיבים, אך מה זה שעדיין אני חש כי זמני <br /><br />שלי הוא זמן שונה מזמנם של אחרים, כשם שדרכי היא דרכי בלבד, ולעומת זאת באותו חדרון באותו בית מלון עד לפני שעה הדבקתי גם אני יתושים ששתו את דמי כשם ששתו יתושים אחרים, באותו החדר, דמם של תיירים אחרים כמותי, אשר השאירו חרון אפם כמוני, ככתמי דם קרושים על הקירות. והקירות הם אותם קירות<br /><br />הזמן שלי שונה מכל זמן של אדם אחר, כתב תום. כשהיה תום ילד, ולא הבין בזמן. כי היה ילד שחי בממלכות דמיון בהן זמן לא מתקיים, היה חווה את עולם המיסטיקה של שדים רוחות וכוחות עליונים שפעלו לטובתם האישית ודרכו עליו- ממציאם <br /><br />שעה שחש כי הוא האדם האחרון עלי אדמות, עת רפה ושריריו לא עמדו לו ועצמותיו כבדו משאת משקלו וכל תנועה הייתה מאמץ שבמעבר ממצב למצב, כאילו היו בו זמנים שונים, כאילו היו בו דמויות שונות, כאילו הוא היה העולם עצמו ובו חיים שהתרחשו והכבידו עליו כמיליארדי נוירונים משתלחים ברגע אחד למיליארדי דופמינים, שמציפים את התודעה<br />כמיליארדי בני אדם המכילים את העולם כולו והוא, תום, מכיל אותם<br /><br />עשרים שנה הייתי ילד וטעיתי כל הזמן! עצרתי מלכת נתקעתי בדרכי בלא לראות אור בחשיקת ליל ארוכה כאורך הגלות, לא ידעתי איך אי פעם אצא מבור הגיהינום שחוויתי בחיי, רשם תום באותיות כתיב על גבי אותו הדף, והביט לעבר המטבח <br /><br />שם סירב הטבח להכין את הדגים. תום היה רעב מאוד. ושיכלו בער מרוב רעב, אך לא בער לאוכל, אלא בער כמחשבות המתנפצות אל מזח כגלים של ים, הסוחפים אל החוף זיכרונות כאצות, פלסטיקים וזפת מאוניות רחוקות, כתאים רחוקים ונשכחים במוחו <br /><br />עשרים שנה היה ילד וטעה בדרכו, שהייתה מעגל סגור הנתון לצחוק הגורל. וכשעשה את הצעד הראשון לחיים, כשעבר להתייחסות חדשה לחייו, טרם ידע מדוע עשה את הצעד הזה ולא צעד אחר והיה תמה על כך שכך עשה, ולא יכול היה להיות בטוח אם צעד זה היה הצעד המתבקש כחלק מתהליך ההתבגרות בקצב ובזמן שלו<br /><br />תום הציץ בארנקו, אלף לירות מצריות בשטרות קטנים ומלוכלכים מרוב החלפות ידיים. למעשה מרוב רעב הוא חש בחילה. הוא אהב את עצמו ילד נאיבי, והיה נהיר לו שהוא צריך להתפקח ולהחכים ולנהוג בעולם באכזריות, כפי שהעולם מתאכזר לעצמו, כפי שברומא תהיה רומאי<br /><br />הוא ידע שכוח המוח והכוח הפיזי מונעים מהעולם לפגוע ולהכאיב, הוא ידע שכשהיה ילד נתנו לו בובות של דינוזאורים כדי שעם הזמן יבין שהעולם הזה משמעותו לבלוע עולמות אחרים פן יבלע בעצמו, על ידי כוחות חזקים ממנו. ממש כמו שהייתה כתבה בעיתון על הכוחות של החורים השחורים בחלל שבולעים גלאקסיות שלמות, ומתעצמים מכך, ושוב חשב תום על הדגים במסעדה המאולתרת <br /><br />דג גדול אוכל דג קטן שאוכל דג קטן ממנו<br /><br />עם הזמן הכול התבהר לו: אם בזמן קדום העריץ את אותם ברנשים קשוחים שלא מפחדים להחזיק סמים לצד סכינים ארוכות, ובני אדם מפולפלים מלאי אינטרסים אישיים שבקסם מילותיהם דברים קורים לטובתם האישית,גנגסטרים ועורכי דין שככל שלשונם חדה יוציאו לחופשי מבית משפט פושעים, רוצחים, אנסים, נאצים<br /><br />תום העריץ את אלו שראו את החכמה כהתחמקות מפני החוק היושב על האזרח הפשוט, ובדרכם הפכו כל מטרה לשם מטרת עשיית רווחים והתעשרות כספית והתעצמות כלכלית, תוך כדי משחק מחבואים עם אוכפי החוק. <br /><br />והנה כפלא הדברים, שינה תום את דרך הראייה שלו בחיפושו אחר דרך חיים, לעבר האמונה בתיאטרון, ובאנשי התיאטרון, שבחרו לשחק בחיים בכל הדרכים, האפשרויות והמצבים הרגשיים והנפשיים ובכך העשירו רוחם<br /><br />עשרים שנה היה תום ילד תם, ואילו היה מבצע עברה בחוק מתוך רצון רגעי או אף חוסר שימת לב שאכן זוהי עבירה, לא היה יודע כיצד להוכיח חפותו, או לפחות להקטין מידת עונשו בהיאבקות כנגד החוק והרשות התובעת. וכל זאת משום שלא זכר מה עשה. לא זכר מה עשה משום שלא ידע ולא חשב על יכולת טכנית לזכור את מעשיו ופעולותיו בעבר ויותר מכך את ההצדקות לאלו. כל זאת כיוון שחי את ההווה באופן תמידי<br /><br />ילד בדווי בן חמש שנים לכל היותר ניכנס למסעדה וניגש לתום <br /><br />" חשיש, גראס, אופיום, קוק, טרזיס." <br /><br />תום המשיך לכתוב כאילו לא הבחין בילד זב החוטם<br /><br />גראס, גראס, גראס, קמל טריפ, קמל טריפ, טריפ טו בלו הול, קוק... הילד הבדואי ניסה בכוח למשוך את תשומת ליבו של תום מכתביו ומחשבותיו הבוערות <br /><br />תום לא רצה להפר את רצף המחשבה שבמוחו, עת ישב נינוח וקרא שוב ושוב את שרשם עד כה. "לא רוצה גראס,רוצה אוכל" תום השיב לילד שלא ממש הבין איך אפשר לסרב לו במקום שכל נהירה אליו היא לשם העישונים וההסתחבקות עם הבדואים ושאר התיירים. תום הביט בשמיים הכחולים וחשב על הספר עליסה בארץ הפלאות. תום קרא בעיתון שהספר נכתב כתוצאה מחזיונות של השפעת אופיום על הסופר<br /><br />אינתע מאז'נון - הילד קילל את תום, והסתלק מהמסעדה השוממת אל הרחוב ונבלע בסופת חול שהותיר ג'יפ שדהר במהירות על השביל החולי, שהפך את צלליתו של הבדואי לחיזיון בדוי <br /><br />מלצר פלשתינאי ניגש אל שולחנו של תום שרשם מילים במהירות, והניח על שולחנו כוס מלאה במיץ גויאבות שהדיפו ריח גויאבות הישר לנחיריו של תום שנמנע מלשתותם, סמוך ובטוח כי חצי מהנוזל בכוס זה רוק ושתן. מה גם שאותו רגע הוא כתב בשקיקה וניסה לתעד את המפגש עם הילד הבדואי זב החוטם. האם הילד היה המפתח למנעול של עולם הדמיון? כשסיים לרשום את כל שמות הסמים שהילד הציע לו,שם לב שלא כמו בעליסה בארץ הפלאות – לא הציע לו הילד פיטריות. תום הביט בכוס מיץ הגויאבות, והגיש את ידו לנפנף את הזבובים מפי הכוס. כשעמד לחזור למחשבותיו ולכתביו כבר צבאו שוב על פי הכוס עשרות זבובים חדשים ומשפשפי ידיים<br /><br />מחשבות רגעי העכשיו שלו התבלבלו עם מחשבות מעבר ילדותו שעלו וצפו לפרקים בתודעתו בלא רצף ברור וחד משמעי, בלא קישור האחד לשני, לרגע ראה עצמו ילד רץ בשדה תירס, ולרגע נזכר בארמון שבנה על חוף הים, ולרגע התבהרה לו תמונה שהייתה התמונה הראשונה שנגעה בו בחייו, היה זה בכנסייה בנצרת, בה ראה את ישו צלוב ומדמם, ונזכר שכך בחר בחוג הציור, לעומת חוג הפסנתר שרק בנות נרשמו אליו. לרגע ראה את אביו פורש ידיים לחבקו, ולרגע את אימו מבשלת מרק במטבח, לרגע נזכר שרדף אחרי ילד בגן והכה את הילד – אז נזכר שחודש לאחר מכן הילד החלש והמפוחד ההוא מת מסרטן<br /><br />זיכרונותיו קסמו לו תעתועים, שבהרכבת פאזל אבסטרקטי בלתי אפשרי<br /><br />מה שעלה עתה או בעבר לנגד עיני נישכח עם עליית הבזק זיכרון חדש ישן או עם שימת ליבי למציאות הסובבת אותי, כתב תום, ולאחר רגע שב וכתב - המציאות סובבת אותי או אני סובב אותה, סיבה ומסובב סיבה ומסובב סיבה ומסובב<br /><br />ולאחר רגע ארוך של התמודדות כנגד הזבובים העטים על הכוס, וכנגד רצונו ללגום חרף הזבובים חרף היריקה שדמיין, והשתן שדמיין מהול במיץ הגויאבות, אזר אומץ ולגם לגם מתוק מתוק, הרים עיניו למקום עומדו של המלצר להודות לו על המיץ שהיגיע אליו מבלי שביקש - אך המלצר כבר היה במטבח המסעדה, ודיבר בקול ולפרקים שר - בי רוח בי דם...נגאל את פלשתין<br /><br />לפתע תום תפש את עצמו מבין שהוא לבד, שהוא גבר ולא ילד, שכל מה שקורה ושיקרה בחייו תלוי בו ובתגובותיו למה שעלול לקרות כל רגע ורגע, בין אם עימות פיזי עם המלצר ובין אם יש במיץ הגויאבות טיפת ל.ס.ד, אך מייד שב למחשבה שלא יתכן שכל שהספיק לרשום בין הגשת המיץ לשולחנו לבין רצונו להביע תודה למלצר, חלפו בזמן בחוסר היגיון של שעון שוויצרי, מחד הוא כתב רק שורה, מאידך הוא תהה ובהה בזיכרונות כמו היו נצח <br /><br />תום טרם ידע מהי עמדתו הפוליטית, מצד אחד הוא השתחרר מהצבא מטעמי מצפון, ופציפיזם, מצד שני הוא אהב לטייל בהרי יהודה, ולא יכול היה לחשוב שפינות טבע חמודות אלו יהיו אף הן בשליטת מדינה ערבית, כשם שסיני בשליטת המצרים והוא היה רוצה לדבר עברית עם הבדואים ולא לפחד מפני השוטרים המצרים והכלא המצרי במידה ומישהו דוחף לו שטר מזויף, או במידה והוא יחליט לעשן גראאס<br /><br />פעמים רבות ללא ספק הצילו אותי כוחות גורל עליונים, במצבים שלא ידעתי לתפקד בהם בזכות עצמי - שב תום וכתב כשחשב שיכל למות באותו חדרון מאולתר מכורח מחלתו, מבלי שאיש היה שם לב לכך <br /><br />עשרים שנה היה תום ילד, שכל טעותו הייתה שהתבגר מהר מידי. משום כך הוא נותר בודד, לבד, מנותק, שונה, זר ומוזר בעיני הבריות, ואף בעיני עצמו<br /><br /> התחלתי לכרוך חבלי באובב סביבי, או סבבתי ככלב המריץ זמנו סביב זנבו, במעגלים סחור סחור, סחור סחור, בלא יכולת לעצור, ולהודות בפני בני האדם כי טעיתי בדרכי, וכל טעותי הייתה שהתבגרתי מהר מידי, חישבתי את הזמן של חשיבת המבוגרים לבין תגובתם השוטפת באותו הווה, בלי לקחת בחשבון שמילים שאמרו המבוגרים היו בעצם בנויות מאותיות אותן הן צרפו זו לזו למילים, ועל כן לא ידעתי מדוע הם תמיד מתווכחים. כריתי לעצמי בור עמוק, כשמשפתי יצאו מילים בנימת חוכמה - כתב תום כשנזכר בתמונה מעברו בה אמר למורה שלו בכיתה א' כי אם היא תצעק הוא ישמע, ואם היא תלחש הוא יקשיב! והיא סילקה אותו מהכיתה. למעשה פעולותיו היו כשל ילד קטן, את המשפט החכם הזה שמע מאביו באחד הבקרים אומר לאימו הזועפת, ותום השתמש במשפט הזה באותו היום, אבל אל מול המורה עדינה, שהייתה לוחשת רוב הזמן, וקשה היה לשמוע אותה ואת מה שלימדה<br /><br />תום הבין שפעל מתוך מנגנון שקולט חוכמה בשעתה, אך משתמש בה שלא בזמן הנכון <br /><br />הפקרתי עצמי כקורבן בידי הגורל, עברתי מסכת אימים שאדם לא יצא ממנה חי, וככל שנתתי לעצמי להיות מושפל, יותר ויותר, על כל טעויותיי הרבות, במהלך שנות ילדותי הארוכות, ואפסיותי המביכה, כך הגורל התרכך וסלח - כתב תום בתחושה חיובית, כשלגם את הלגימה האחרונה מכוס מיץ הגויאבות, והותיר את שאריות הפרי לעשרות הזבובים<br /><br />כשחשב שנתן לגורל לחשב את חייו ופעולותיו מבלי שתום התערב לחשב בעצמו, מה טוב לו<br />והגורל<br />באמת החליט להנחיל בתום אושר כלשהו, על שסמך על הגורל שלא יפגע בו לרעה. ורק עתה שם לב לכך ששתה למעשה את המיץ מבלי שחשב ממש לעשות כן <br /><br />עתה חשב האם הזבובים תקפו את הכוס וניקו בשפשופי ידיהם את תוכן הכוס מגויאבות, והותירו את הלכלוך של עצמם בתוך הכוס המורעלת, האם הזבובים שבו ותקפו את הכוס רק מפני שתום ניסה לסלקם? האם המלצר הפלשתינאי השתין לכוס או ירק לתוכה דם עם נגיף שחפת? האם המלצר שר על גאולת פלשתין כי ידע שתום ישראלי? האם המלצר הגיש לתום את כוס המיץ כדי שתום יוכל ללחום בזבובים העטים עליה ותוך כדי כך לחשוב על סיבה ומסובב? האם תום יצטרך לשלם גם על כוס מיץ הגויאבות וגם על הלימוד שלמד בחובה<br /><br />דגים כבר לא יגיעו לשולחני היום, חשב תום. הגורל סלח לתום רק כשבא היום שתום ידע לגשת לבני האדם בתחושה שמכל זבוב ניתן ללמוד ולהחכים. ובגישה שמכל אדם ומכל חיה עלובה ומשפשפת ידיה על פי הכוס, כזבוב, ניתן ללמוד, להחכים לדעת ולהבין, תום ידע לרגע שהגורל נתן לו להתפתח <br />כביצת קוקייה<br />לחינוך מחדש בידי החברה, כשהגורל שומר על תום מפגיעות הרסניות כל הזמן, תום הבין שהגורל שיתף איתו פעולה לאורך כל חיי ילדותו ושתום חב לו משהו גדול אך טרם גלוי<br /><br />שלושה ימים של מחלה סגור ומסוגר בחדרון קטן עם דם קרוש דבוק על הקירות, חום גבוה וסחרחורות, גרמו לתום מערבולות אימתניות בכל מה שהיה מוחו ונפשו שרויים בבועת הנאיביות של ימי ילדותו, בין דמיונות של פירמידות זוהרות בחדרו המואר באור נר בודד שהחזיק מעמד כל משך השינוי, לבין זיכרונות מבית אבא, ועד חפשו אחר דרך למלט עצמו מהחדר ולהשאיר בו את כל ילדותו ועברו <br /><br />ובתחושת רעב שבעטה בביטנו, והתעלות נפשית, שחש בשעה שכתב במסעדה, הגיש לו המלצר הפלשתינאי את מנת הדגים המיוחלת, שתום לא ממש האמין עוד כי תגיע. "שוקרן" הודה תום למלצר ששב למטבח לקצב שירתו- ברוח בי דם נגאל את פלשתין <br /><br />תום הסתער על המנה הגדולה והמתובלת, שהייתה חמימה כיום קיצי, אך לא כמנה היוצאת מן התנורים במסעדות תל אביב, רומא או פאריז, המפוארות <br /><br />תום הסתער על הדגים יודע כי זה עניין של שניות ספורות עד בוא גל של יצורים רעבים ודוחקים אל מנתו <br /><br />בו ברגע חתולי המדבר הופיעו ביללות רעב. חתולים מכוערים רצוצי קרבות עקורי עיניים ואוזניים, ופרוותם דלה ועכורה <br /><br />תום חש שובע אחרי שמבטו לא יכול היה לעזוב את עינו החסרה של החתול הכתום. תום מתח שריריו, שב לעט ולניירות. הפקיר את המזון לפיות החתולים המרוטים המורעבים וכתב<br /><br />עשרים שנה הייתי ילד ובשלושה ימים בגרתי! בשלושה ימים עברתי מטמורפוזה, שנבעה במחלה וחום כבד, עיני עדיין בורקות ממראות דמוניים שראיתי על קירות חדרי המדמם<br />וכמו נפקחו עיני, כל מעשי נבלה שנעשו כלפי, כל דריכת רגל ועקב על גופי הפצוע, עוררה מכאוב, את מכאוב הנקם. הנקמה באלו שבגרו ולא העיזו לחשוב שהם טועים בניסיון לפקוח את עיני מהמציאות הנאיבית מלאת היצירתיות הילידית של נפשי, שהיא אמת כל חי <br />והנה חלפו שלושה ימי סיוט מתמשך, אני לבדי, מסוגל להזמין בכוחות עצמי מנה הגונה של דגים עם שתן, ואף להאכיל חתולים כתומים חסרי עיניים, עניים ומסכנים ממני. וכאילו קמתי מקבר הטומן בחובו בכוונה להשתמש כאוכל ברקב הזיכרונות, כמאכל, את ימי הילדות, את השנים הכי מתוקות והכי מיוחדות, כאיזו מנה אחרונה של אושר של הרואין, יודע כי כשאר האדם אני. ועל כן רוח נקמה מתעוררת בי. רוח נקמה על כי לא אפשרו לי להישאר לחיות כילד בגן שאני מכנה גן גן עדן<br /><br />האגו נפוח די בכדי להזמין מנה הגונה של דגים בצהרי הרמדאן מידי מלצר פלשתינאי. האגו נפוח כשם שאגו צריך להיות נפוח בתיאטרון החיים. ואילולי אותו אגו מלא מחוות ומניירות לא יכול אדם לעמוד חשוף על הבמה של החיים, שהיא העולם וחידות מרחביו השוממים ושדות השיפון על קצה המצוק של הבמה העקומה. היום אני יכול. יכול כמעט הכול<br /><br />אך כבר לא יכול לשחק בבניית ארמונות בחול<br /><br />ואני רואה את אובדן בתולי שנות הילדות בעבור היכולת להיות עוד אדם מתהלך ברחוב כמו כל אדם אחר, פשוט רגיל כמו כולם<br /><br />ואני חושב על כל מה שאני רוצה ויודע כיצד לדרוש זאת<br /><br />ולא איכפת לי כלל כי עדיין משתינים למזוני<br /><br />כי כשם שאני אוכל את המזון המושתן, חתולים מושתנים מהמזון המושתן, נוגסים בו באותה תאווה לאותו מזון, ובסופו של דבר, בעצם מלאת סידן של נעורים, אני רוצה רק דבר אחד, להצליח להגיע יום אחד לעולם, בו אין מבוגרים מתערבים בהתפתחות של ילדים, אני רוצה להיות ילד לעולם, אני רוצה לבנות בתים מקוביות עץ ולשחק ברכבות מיניאטוריות ושוב לרוץ בשדה התירס נמוך מגובה הגבעולים, להיבלע באין רואים, ולבנות מחול ארמונות ולא לתת שום חשבון ודין לאף אדם, כל חיי חיכיתי להיות אחד המבוגרים שבשורה, היום אני רוצה לחזור לארגז החול<br />תום היה מהורהר עתה האם יניח לכתיבה, ישלם את שכר האוכל המושתן, ויצא להליכה על קו המים<br /><br />הוא הוציא שני שטרות של עשרים לירות מצריות מטונפות מארנקו, הניחם על השולחן, תחת כוס המיץ הריקה, קיפל את כתביו בתיק הבד המהוהה, ויצא הישר אל קו המים, החל הולך צפונה כששמש רכה של פברואר מנעימה לגבו, ורוח מזרחית קרה נושבת בצידו הימני בגלים ומשבים קצרים וחטופים ממש בקצב המוסיקה המזרחית שבקעה מן המסעדות לאורך המפרץ<br /><br />תום נזכר תוך כדי הליכה כי פחד, ואף ציערה אותו העובדה כי הוא נוטש את עולם הדמיון המופלא, בתהליך ההתבגרות הזה<br /><br />תום חש שהוא מכור במידה רבה לסבל שהיה מורגל אליו כל השנים כילד. אך עד מהרה שם לב כי מלבד זיכרונות ומילים עולים בתודעתו חזיונות דמיוניים כשם שעלו בו שוב ושוב כל אותן השנים של ילדותו <br /><br />עתה לא היו מלווים חזיונות אלו בכאב על כי טרם התבגר. התבהר לתום כי עתה ברשותו דעת ככל אדם, ובנוסף עולם דמיון עשיר ונעים של ילד שרצה להיות אמן, הוא התפלא פלא גדול שכל זה לא נמוג ותם<br /><br />אך היה מוכן כרגע לרוץ אוחז בחרב סמוראי באמוק לרצוח את כולם, את כל הבוגרים שבבני האדם<br /><br />התחושות הציפו אותו והסגידה לקצב המשתנה של הזמן שלרגע כאורלוגין ולרגע כמחוץ לזמן עצמו הפיחו בו עוצמה ושליטה <br />תום החל מתכנן את שובו לארץ אבותיו, כיודע דבר סוד שנלחש לו במתיקות בארץ הנדודים! <br />תום נשאר ילד עד <br />מותום<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115328558804063879?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153261435115245542006-07-19T01:00:00.000+03:002006-07-19T01:31:23.466+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/49.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/49.jpg" border="0" alt="" /></a><br />כבן לאבא טייס קרב<br />גדלתי בבסיס חיל אויר רמת דוד עד גיל עשר<br />עשר שנים של ידיעה<br />שטייסים נהרגים בטיסות אימונים<br />וחרדות אם אבא טס היום<br />אז אולי כשאתמול אמר לי לילה טוב<br />ונשק לי על הלחי<br />היה אולי הזכרון האחרון<br /><br />באותן שנים כילד<br />עיניי היו כבר אז פתוחות<br />במו עיניי ראיתי איך מחזירים<br />בצידנית פיקניקים צהובה<br />מה שנשאר מטייס<br /><br />עד כיתה ג' בבית הספר היסודי בנהלל<br />בית ספר יסודי ממנו יצאו ארבעה סופרים<br />אסי דייין<br />יונתן גפן<br />מאיר שלו<br />ו...אני<br /><br />הייתי מקשיב כמה מטוסים יצאו לגיחה<br />וסופר את הרגעים<br />לספור את מספר קולות המטוסים הנוחתים<br />והאם אבא בינהם<br /> <br />תהליכים של הדחקת אב<br />תהליכים של שיטה לא להתחבר<br />עם ילדים שבאו לגור בבסיס<br />כי עוד שנתיים הם יעזבו לבסיס אחר<br /><br />וגם שריטה מבודחת מהשליש של הבסיס<br />שתפס אותי לבדי על אופניים <br />באיזור המפקדה<br />והורה לי להתייצב בלשכתו <br />לעמוד דום, ולהצדיע לו במשפט צבאי<br />שאוסר עליי לרכב עם האופניים באיזור ההוא<br />בעודי בסך הכל בן ארבע<br /><br />אני חושב היום<br />בדיעבד<br />שאילו לא הייתי מוכר כיום כנכה צהל<br />על ידי משרד הביטחון<br />בגלל דברים משירותי הצבאי<br />הייתי תובע את משרד הביטחון<br />על כל הסיבות<br />המראות<br />הקולות<br />הכאב<br />הפחד<br />והאובדן<br />שסביבי<br />כילד בבסיס צבאי<br />בכל הרצינות<br /><br />לראות את מפקד הבסיס<br />וסגנו<br />והרופא של הבסיס<br />צועדים על השביל לעבר הבית<br />משפילים מבט<br />החרדה והידיעה כבר ברורה<br />ואז במפנה<br />הם נוקשים על דלת השכנה<br />ואז היבבה הבלתי נמנעת<br />כסירנה של יום הזכרון<br />אי אפשר להיות עיוור במקום שמאלץ אותך לראות<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115326143511524554?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153259890071329362006-07-19T00:44:00.000+03:002006-07-19T00:58:10.086+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/2.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/2.jpg" border="0" alt="" /></a><br />יש לי עוד זמן להקים בית ומשפחה<br />כגבר, זכר, יש לי אפילו את כל הזמן שבעולם<br />לעשות זאת<br /> <br />ללמוד עוד רבות איך יוצאים לאור העולם<br />"ממצב של "פרה עיורת מתבוססת בבוץ <br />(ציטוט מתוך שייקספיר - המלט פונה לאימו, ברגע פרוידיאני לחלוטין)<br />אבל פער הדורות שאכן נפער עם הזמן<br />מתגלה ברגע שמגיעים לגיל שלושים <br />כיכולת לתת תשובה לכל נושא ושאלה<br />יחד עם זאת נכון הוא<br />שיש תמיד צורך, וכדאי גם לשמוע<br />עצות ותובנות של אנשים עם פרקי חיים ארוכים יותר<br />אגב<br />באותה המידה שניתן להחכים<br />ממילה אחת שתינוק בן שנה אומר<br />וחוזר על אותה המילה<br />אומר וחוזר<br />עד שמתגלה כמו קסם של שיר<br />עוד משהו שניתן לחשוב עליו ולהחכים<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115325989007132936?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153258960333581872006-07-19T00:27:00.000+03:002006-07-19T00:42:40.346+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/em%20shakula11.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/em%20shakula11.jpg" border="0" alt="" /></a><br />עברתי המון בחיים שלי <br />החכמתי התגבשתי<br />פערתי עיניים עצומות לרווחה<br />לראות את העולם בלי מעטה הנאיביות<br />עברתי תהליכים איטיים וכואבים בחיים<br />לא הלכתי על קיצור דרך<br />או למידה על החיים על רגל אחת<br /> <br />עשיתי טיול ענק לתוכי<br />ודליתי מהעצמי שלי פנינים ויהלומים <br />חוכמה בינה ודעת<br />את בית הוריי עזבתי לדירה שהשכרתי כבר בגיל 17<br /> <br />אני למעשה מבחין <br />היטב בין מה שקרה - שקר נורא, למה שהיה - שה יה' היה רע <br />רע מאוד<br />אבל עטוף בסוכר ונייר צלופן מרשרש<br />(יונה וולך) <br />כבר נכנסתי ויצאתי<br />מגלגול קודם<br />בו הייתי אם שכולה ולא תמיד שקולה<br />כאבתי את כאבה<br />והזדהתי לאחר קטרזיס<br />עם נפש כל אדם<br />בכאב אובדן<br />שהיה והפך לספר<br />בשם "אם שכולה תכלת", אם שכולה - טלית שכולה תכלת<br />רק אחר זאת, יכולתי לחייך שוב לעולם<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115325896033358187?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153257960408462442006-07-19T00:11:00.000+03:002006-07-19T00:26:00.430+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/H8.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/H8.jpg" border="0" alt="" /></a><br />הבנתי בשלב מסויים <br />שיש מקום ליצירה אקספרסיבית<br />שמעבירה תחושות או מודעות או דיעות או מחשבות <br />שהן רלוונטיות לרגע הספציפי בו הן נוצרות<br />כשכתבתי פעם ברגע מרגעים <br />שאין יופי<br />ואין אהבה בעולם<br />זה היה נכון לי לאותו הרגע<br />וזה יכול להיות נכון לכל אחד<br />ברגע מסויים ספציפי במהלך החיים<br />כמו שזה יכול להראות לא נכון<br />וטעות גדולה במהלך כל החיים<br />אני מתאר לעצמי שמירב האנשים הנאורים<br />משנים לעיתים את זווית הראייה שלהם<br />ורואים דברים אחרת משראו בעברם<br /><br />גם אם דקה אחר כך<br />אחרי שכתבתי שאין יופי ואין אהבה בעולם<br />חיבקתי בחום חבר טוב ואהוב<br />וגם אם הבטתי שתי דקות אחר כך<br />בספר עם צילומים של פסלים של רודן<br />שהדהימו אותי ביופיים<br />ואכן יש יופי ואהבה בעולם<br /> <br />אבל ברגע ההוא שכתבתי שאין<br />כך הרגשתי<br />ולכן כך ביטאתי את עצמי<br />אז כמו שכתבתי<br />שינוי זווית הראייה<br />משנה את התפישה מקצה לקצה<br />ובעצם אין באמת טעויות<br />אם יש טעויות בחיים<br />זה כי החיים<br />הם רצף של טעויות<br />וצריך לתת לכל אדם צ'אנס<br />כי טעות לעולם חוזרת<br /><br />ואם אומרים שטעות עושים פעם אחת בחיים<br />זו טעות לחשוב כך<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115325796040846244?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153256943808734392006-07-18T23:52:00.000+03:002006-07-19T08:51:20.793+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/M5.2.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/M5.2.jpg" border="0" alt="" /></a><br />הכוח המסתורי שבאמנות<br />המובילה את היוצרים למחוזות רחוקים<br />זה משתלב לי עם המקומות הללו<br />בהן תהליך היצירה<br />היה כלי הלימוד שלי על החיים דרך עצמי <br /> <br />האמנות המובילה צופים או קוראים למחוזות רחוקים<br />זה מזכיר לי שכשפרסמתי את ספר השירים שלי<br />ספר הביכורים שלי<br />בגיל 23 <br />הייתי שבוי בביטחון גדול אבל נאיבי<br />שאלו שקוראים אותי מבינים אותי<br />ומגיעים אליי לנבכיי שלי עצמי<br />עובדה זו התפוצצה בשבר גדול<br />של שינוי תפישתי הפרטית<br />להבין שכל קורא מפרש ציורים או שירים או אמנות בכלל<br />דרך עולמו שלו עצמו<br />ומפליג הרחק לעומקיי עצמו ולאסוציאציות הפרטיות שלו<br /><br />בהתחלה כשקיבלתי תגובות על שיריי<br />בהסברים של אנשים על עולמם שלהם<br />המשתקף להם מהשירים שלי<br />נורא כעסתי וזעמתי<br />איך הם לא מבינים אותי<br />אלא את עצמם<br />רק בעבור זמן הבנתי שכך זה העולם<br />והעולם כמנהגו נוהג<br /><br />על כן, אני טוען לאחר עיניין זה<br />בו אף אחד לא יוכל לחוש את תחושותיי<br /><br />שאין טעם לכוון את המשמעויות הפרטיות של כתיבתי<br />להבנת הסביבה אותי עצמי<br />וברור לי שלכל אדם ישנם הפילטרים הפרטיים שלו<br />זווית הראייה הפרטית שלו<br /><br />האפטיה האופפת את כולנו לא להבין את שמחוצה לנו<br />ואנו כולנו בדידים בודדים <br />שאדם לא יבין אדם לא יבין אדם לא יבין אדם<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115325694380873439?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153255925260554802006-07-18T23:43:00.000+03:002006-07-18T23:52:05.266+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/rizla12.3.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/rizla12.3.jpg" border="0" alt="" /></a><br />צמיגי גומי מלאים בחשיש הגיעו לחוף<br />של קיבוץ חוף מיבטחים<br />החברים מתבקשים להיאסף במכולת<br />לטעימה טרם שיווקו<br /><br />לפני שלשה ימים, הלכתי למופע רוק פסיכדלי<br /> <br />בעוד הלהקה מנגנת<br /> <br />אני מרגיש את שלפוחית השתן<br /> <br />יוצא מהאולם לכיוון השירותים<br /> <br /> <br /> <br />בדרך לשירותים<br /> <br />אני חולף על פני חדר שנמצא במסדרון של המועדון<br /> <br />על ספה גדולה ישבו שני גברים ובינהם בחורה צעירה<br /> <br />אני קולט בסביבתם את ריח בערת מריחואנה<br /> <br /> <br /> <br />אני ממשיך בדרכי לשירותים<br /> <br />ולאחר שהשבתי מים רבים לים הגדול<br /> <br />תופסת אותי רוח תזזית של השטטות<br /> <br /> <br /> <br />בצעד ספונטני ולא מחושב<br /> <br />בדרכי לאולם ההופעה<br /> <br />אני כבר יודע מה אני הולך לעשות<br /> <br /> <br /> <br />עשרה מטרים של צעידה<br /> <br />אני מאיץ בגופי ומתקדם במהירות<br /> <br />לאותה הספה עליה יושבים שלשת האנשים<br /> <br /> <br /> <br />במרחק שלשה מטרים מהם<br /> <br />אני שולף את הארנק שלי<br /> <br />ארנק הנפתח לשני חצאים לצדדים<br /> <br />אני פונה אל היושבים<br /> <br />אני אומר להם <br /> <br />שלום<br /> <br />ותוך כדי<br /> <br />מראה לפחות מחצי שנייה<br /> <br />את הארנק<br /> <br />נפתח ונסגר<br /> <br />ושב לכיס<br /> <br />ומודיע<br /> <br />זו התעודה שלי<br /> <br />אני שוטר במיחלק הסמים<br /> <br /> <br /> <br />שלשתם נכנסים להלם<br /> <br />אני פונה לאחד מהם<br /> <br />ואומר לו<br /> <br />אני מריח משהו כאן<br /> <br />משהו ירוק<br /> <br />נכון<br /> <br />?<br /> <br />הבחור משיב לי<br /> <br />נכון<br /> <br />!<br /> <br />אני שב ואומר<br /> <br />משהו ירוק שנמצא מחוץ לחוק, נכון<br /> <br />?<br /> <br />הבחור עונה לי<br /> <br />כן<br /> <br /> <br /> <br />אתה חושב שאתה באמסטרדם<br /> <br />אני שואל<br /> <br />והבחור עונה<br /> <br />לא<br /> <br /> <br /> <br />אני אומר לו<br /> <br />מותר בעינייך להחזיק ולעשן את המריחואנה הזו<br /> <br />?<br /> <br />הבחור עונה לי<br /> <br />לא<br /> <br /> <br /> <br />אני ממשיך<br /> <br />מה שאתה עושה בבית שלך בשקט בלי שאף אחד יודע זה בסדר<br /> <br />אבל אתה מעשן כרגע בחלל ציבורי, נכון<br /> <br />?<br /> <br />הבחור עונה<br /> <br />נכון<br /> <br /> <br /> <br />אני ממשיך<br /> <br />אז מה, כמה גרם אני אמצא עליך כשאעשה עלייך חיפוש, יותר מכמות מסחרית<br /> <br />?<br /> <br />בחור עונה לי <br /> <br />כן<br /> <br /> <br /> <br />אני ממשיך<br /> <br />אז אתה מודע לכך שאתה עובר על החוק, נכון<br /> <br />?<br /> <br />הבחור משיב<br /> <br />נכון<br /> <br /> <br /> <br />אני מתקרב אליו<br /> <br />ומוציא מידיו שקית מריחואנה<br /> <br />אני מביט בשקית ואומר<br /> <br />כן, הא? כמות מסחרית<br /> <br />אתם יודעים שהסתבכתם כרגע<br /> <br />הבחור שותק<br /> <br />הבחורה שביניהם פניה לבנות כמו סיד<br /> <br /> <br /> <br />אני משיב לו את השקית עם המריחואנה<br /> <br />ואומר<br /> <br />אז מה? איך נפתור את הבעיה בלי לעצור אותכם<br /> <br />?<br /> <br />הם שותקים<br /> <br /> <br /> <br />אני ממשיך<br /> <br />יש למישהו מכם תיק במשטרה על אחזקת סמים<br /> <br />?<br /> <br />הבחור עונה<br /> <br />לא<br /> <br /> <br /> <br />הבחורה עונה בקול חלוש<br /> <br />לא<br /> <br /> <br /> <br />השלישי מביט בי ואני קולט ממבטו שהוא אנרכיסט שונא שוטרים<br /> <br /> <br /> <br />אני ממשיך<br /> <br />אז מה, אולי אוכל להקל ראש לגביכם, במידה ותגידו לי ממי קניתם את זה<br /> <br />?<br /> <br />הם שותקים<br /> <br /> <br /> <br />אני ממשיך<br /> <br />או אולי נסגור עיניין שתעבירו לי את המריחואנה<br /> <br />ותבטיחו שלא תעשנו במקומות ציבוריים<br /> <br />?<br /> <br />הבחור עונה לי<br /> <br />יא מנייק שטינקר ידעתי שאתם במשטרה מעשנים <br /> <br />את מה שאתם מחרימים<br /> <br /> <br /> <br />אני ממשיך<br /> <br />אז אתה לא בא לקראתי ולמענך, הא? יש לך מושג כמה הסתבכת עכשיו<br /> <br />?<br /> <br />הבחור שותק<br /> <br />אבל אני חש שהוא מאבד את שפיותו לכמה שניות<br /> <br />ועוד רגע מתנפל עליי<br /> <br /> <br /> <br />אני ממשיך<br /> <br />טוב, רק ששלושתיכם תבינו, אני לא שוטר<br /> <br />אני לא ממחלק סמים<br /> <br />פשוט עבדתי עליכם<br /> <br />!<br /> <br />הבחור עונה<br /> <br />אני הייתי שניה מלחתוך אותך בסכין<br /> <br />זה לא מצחיק אותי שעבדת עלינו<br /> <br /> <br /> <br />אני ממשיך<br /> <br />טוב תרגע בן אדם<br /> <br />בסך הכל צחקתי עליכם<br /> <br />כי כמי שהיה טוחן שקים של דובדוב אל לובנן<br /> <br />אני מכיר את הפחד ממשטרה<br /> <br />באמת<br /> <br />אבל באמת סליחה<br /> <br />לא יכולתי שלא<br /> <br />אני מתנצל<br /> <br />הייתם צריכים לראות את עצמיכם<br /> <br />קחו את זה בקלות<br /> <br />כולה בדיחה<br /> <br /> <br /> <br />הבחור מתעשת ואומר<br /> <br />סבבה בן אדם, זו הייתה אחלה מתיחה<br /> <br /> <br /> <br />אני ממשיך<br /> <br />כן, רק חסר לי פה את יגאל שילון<br /> <br /> <br /> <br />שלשתם פורצים בצחוק<br /> <br />הבחור השני מעביר אליי ג'וינט<br /> <br /> <br /> <br />אני משיב לו את הג'וינט<br /> <br />ואומר<br /> <br />צר לי אחי, אני כבר משנת 1998 ועד היום 2006<br /> <br />לא לקחתי אפילו שאכטה אחת<br /> <br />ואני תמיד נוהג לומר ולצטט את לו ריד<br /> <br />U STILL DOING THING I GAVE UP YEARS AGO<br /> <br /> <br /> <br />סיפרתי את זה לאבא שלי<br /> <br />הוא אמר לי<br /> <br />אתה דפוק לגמרי, אתה לא מודע למהירות שבה<br /> <br />אנשים שולפים סכינים בלי להניד עפעף כיום<br /> <br />אין לך היום מושג מאיפה וממי זה יגיע<br /> <br />זה היה מסוכן<br /> <br />אל תעז לחזור על הטעות הזו<br /> <br />אל תתגרה באנשים שאתה לא מכיר<br /> <br />במזל זה קרה עם אנשים טובים<br /> <br />אבל בזמנים כאלו, צריך מאוד מאוד להזהר<br /> <br />אין לך מושג אם היית יוצא מהמועדון ועשרה חברה<br /> <br />של האנשים האלו היו מכניסים לך מכות רצח<br /> <br />יצאת מזה בנס<br /> <br /> <br /> <br />סוף אפיזודה ראשונה<br /> <br /> <br /> <br />האפיזודה השנייה <br /> <br />עוד מגיל 17 כשהתחלתי לעשן חשיש<br /> <br />הייתה לי תחושה שהמראה החיצוני שלי<br /> <br />צורת ההתנהגות שלי<br /> <br />והדיקצייה שלי<br /> <br />גורמים לאנשים לחשוב<br /> <br />שאני שוטר מוסווה<br /> <br />ועכברוש שהולך להפיל בפח <br /> <br />סוחרי סמים ומשתמשים<br /> <br /> <br /> <br />סוף אפיזודה שנייה<br /> <br /> <br /> <br />אפיזודה שלישית ואחרונה<br /> <br />מהימים הראשונים שהתחלתי לעשן סמים<br /> <br />ברגעים שהייתי הולך ברחובות תל אביב גפן<br /> <br />בעודי מסומם<br /> <br />הייתי בטוח במאה אחוז<br /> <br />שכל בן אדם שאני רואה<br /> <br />מעשן סמים<br /> <br /> <br /> <br />אפילוג<br /> <br />התחלתי לעשן סמים בגיל שבע עשרה<br /> <br />משנת 1988<br /> <br />עישנתי בקביעות כמויות עצומות של חשיש וגראס<br /> <br />בשנת 1998<br /> <br />אחרי 10 שנים של עישון סמים<br /> <br />החלטתי להפסיק לאלתר ולעולם<br /> <br />לעשן סמים<br /> <br />היום הזה ביומן בשנת 2006<br /> <br />חלפו 8 שנים<br /> <br />בדיוק<br /> <br />שלא שאפתי אף לא שאיפה אחת משום חומר לא חוקי<br /> <br />ולטעמי די טוב לי בחיים<br /> <br />ואין לי אפילו טיפת יצר לשוב לעשן סמים<br /> <br />אני מאושר היום <br /> <br />לחגוג 8 שנים מרגע ההחלטה להפסיק ועד עתה<br /> <br />ובמקום רובה שיורה במערכה האחרונה של הצגת תיאטרון<br /> <br />לדאבוני<br /> <br />אני מבשר שרק כרגע ממש<br /> <br />אני קולט<br /> <br />שישראל נמצאת במלחמה<br /> <br />והמוזה שלי<br /> <br />לא שותקת<br /> <br />אבל היא כן לוחשת<br />ומחששת <br />מציפה אותי באפטיה למצב<br />להתרכזות של כל אות ואות במשפט<br />בקצב צב<br />ובבהלה תזזיתית מצו 8<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115325592526055480?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153255293890429022006-07-18T23:28:00.000+03:002006-07-18T23:41:33.923+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/R9.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/R9.jpg" border="0" alt="" /></a><br />פעם חשבתי לעצמי<br />שכשאני יוצר<br />אני לא יודע אם אני משרת את הטוב והנכון בחיים<br />או יותר מדוייק לכתוב<br />שלא ידעתי אם יצירתי היא אמת צרופה<br />או גורם שטני משקר<br />ולא מתואם לשום נדבח קיים של אמת או מציאות<br />ואכן באותן שנים המעצורים והביקורת העצמית<br />הייתה חזקה יותר ומחושבת יותר<br />כדי להיות בטוח שמה שאני אומר ביצירתי<br />לא ישרת גורמים שליליים ומטעים<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115325529389042902?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1153253542777968602006-07-18T22:53:00.000+03:002006-07-18T23:17:36.180+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/36.0.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/36.0.jpg" border="0" alt="" /></a><br />לאחר הרבה שנים שכן הייתי על סמים<br />התנקתי לחלוטין<br />ואין לי טיפת רצון לשוב אפילו לא לשאיפת מריחואנה<br />אף על פי שנהגתי ליצור<br />תחת השפעות כימיקליות<br />שגרמו לי להבין היישר מתת ההכרה<br />את המשמעות העמוקה הספציפית ממשיכת כל קו מכחול <br />וכל כתם, או אות בשיר<br />והציורים בהתהוותם תחת הכימיקלים<br />ממש סיפרו לי את הסיפור<br />של עצם קיומם וסיבת קיומם<br />ולקח הרבה זמן להבין<br />שאני יכול לסמוך על האינטואיצייה שלי<br />במקום על המודעות הפנימית שנפתחה לי מהסמים<br />שאומנם אם כיום אני מושך קו מכחול<br />גם אם איני מודע לחלוטין מדוע<br />ברור לי שהיכן שהקו נמצא ואיך שהוא נראה כצבע או כתם<br />ישנה סיבה<br />ואני אבין אותה באחד מקורות העיתים<br />ללא סמים<br />הביטחון שמה שאני יוצר <br />הוא נכון לי ולאמירה שלי<br />מעבר למראה או למילים<br />הפך עצמו מוצק יותר<br />ואני סומך על האינטואיצייה<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115325354277796860?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1152875910752871182006-07-14T13:01:00.000+03:002006-07-14T14:18:30.780+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/6.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/6.jpg" border="0" alt="" /></a><br /> האם יש עיניין או קשר בין אמנות לשיגעון<br />למה התכוון המשורר כשכתב: איך הפכתי אמנות לשגעון <br /><br />הפיכת האמנות לשגעון, או השגעון לאמנות<br />או האם השגעון הוא אמנות או להיפך<br />אני אלך צעד צעד<br />אני מניח שלא רבים יודעים ומכירים את המושג אמנות דיסטופית<br />אם לא - אמנות דיסטופית היא אמנות או יצירה <br />שנוצרת בדרך כלל על ידי חולי נפש<br />שיש להם צורך ליצור<br />אבל אין הם יוצרים מתוך מודעות למה שהם יוצרים<br />ואין הם מכירים כלל את המושג אמנות<br />ויותר מכך<br />אין הם מתייחסים ביצירתם לאמנות, כלהתייחס לתולדות האמנות<br />הם יוצרים לעצמם את הגלגל מחדש<br />במקום לגלגל אותו הלאה<br /><br />אין לי ספק מזווית הראייה הסובייקטיבית שלי<br />שהצורך ליצור בא מאיזשהו שיגעון ליצור, או אובססיה ליצור<br />בתחום הקטן שיש לנו כיום במציאות - תרפייה ביצירה<br />אנשים נעזרים ביכולות הביטוי <br />לצאת בנפשם ורוחם מגופם או להשליך את שעל נפשם - ביצירה<br />גם במקרים דיסטופיים<br />וגם במצוקות נפשיות אחרות המשלבות את הידע באמנות<br />לדרך ביטוי והוצאת המרה הכחולה שעל ליבם עד לרפואה שלמה<br />אמנות לדעתי היא סוג של שגעון חיובי<br />צורך ביצירה ורצון הנוצר ליצור<br />הוא מצב בו אדם מודה שלולי היצירה אין חייו שווים פרוטה<br /><br />שגעון יכול להיות שגעון ללא קשר לאמנות או יצירה<br />. <br />אבל אין מצב שיצירה ואמנות סיזיפית ודייקנית אולי אובססיבית משהו<br />היא נטולת שגעון כלשהו<br />משגעון להיות האמן הכי מוכר בעולם<br />שזה שיגעון גדלות בקנה מידה שכל גבר נמוך קומה<br />חושב שהוא נפוליאון בונאפארטה<br />. <br />ועד יצירה של אמנות דייקנית וסיזיפית שנוגעת בגבולות האוטיזם<br />למשל, כשאני יוצר לא משנה כמה רעש ומהומה תהיה סביבי<br />אני אהיה מרוכז בתוך עצמי<br />ויצירתי ולתוך כל עומקי מבלי לחוש את הרחש והרעש והמהומה שסביבי<br /><br />להפוך אמנות לשגעון זה מתפצל ודו משמעי<br />מצד אחד הצורך של ואן גוך<br />ליצור את המציאות אותה הוא רואה<br />עם טכסטורות של מרבדיי שדות חיטה<br />או תחושת הבליטות והשקעים שבעלי הכותרת של חמניות<br />שהובילו לשגעונו דרך הניסיון<br />לממש ביצירתו את חזיונו וצורת ראייתו האישית את המציאות<br />ולהביע באופן אקספרסיוניסטי את התחושות שהוא ספג מהטבע <br />הצורך שלו לנסות להעשיר את הטכסטורה <br />במידה שווה למה שמשתקף בעינייו<br />כבעל יותר משני מימדים ולא בשיטת ההצללה<br />הביא אותו לתחושת האכזבה מעצמו<br />שלא הצליח להעביר את שהתכוון<br />גם אם היה קרוב לכך<br />ולעיתים רחוקות יותר אף הצליח בכך<br />היתה זו מלחמה<br />שסופה אוזן חסרה<br />ולאחר מכן ירייתו בעצמו והתאבדותו<br />בתיסכול נוראי<br />על שלא זכה למצוא את הדרך להביע את מראה עינייו<br />ולזה אני קורא להפוך אמנות לשגעון<br /><br />ובמילים אחיה ואמות על ערך האמנות<br />כך ואן גוך הביא עצמו לקיצו<br /><br />גם אם כיום אנו מוקירים ומאדירים את שמו של ואן גוך<br />ונפלאות יצירתו שאנו מזהים בבירור את סגנונו האישי<br />והתועלת שהביא למציאות לתולדות האמנות<br />כתוצאה מזווית ראייתו השונה של המציאות<br />כשציור אחד שלו שווה למעלה משבעים מיליון דולר<br />והוא עצמו בחייו הצליח למכור רק יצירה אחת בודדת<br />ובפרוטות<br />גם ידיעתו על הסכומים שציוריו ימכרו בחלוף מאתיים שנה<br />לא היו מנחמים אותו על אי השגת השלמות של מטרתו<br />ותחושת הכאב הדיכדוך או הדכאון ממש<br />שהביאו לקיצו<br /><br />מצד שני באופן קליל יותר, כמו בשפת דיבור או שפת רחוב<br />להפוך תחביב כאמנות למיקצוע<br />זה משהו קצת משוגע בחברה שלנו<br />שלא יודעת להעריך אמנות<br />או לשווק אמנות<br />באופן שהאדם היוצר יוכל <br />לחיות ולבנות בית<br />ולהקים משפחה<br />ולקיים אותה מהתמקצעותו באמנות<br />במציאות שלנו לדאבוני זה הוא שיגעון<br />זה מה שנקרא חלומות באספמיה<br />זה להיות דון קישוט ולהלחם בתחנות רוח<br />כניסיון להתקבל לממסד על ידי האוטוריטות<br />של הממסד<br /> <br />על כל פנים שגעון זה משהו שעברתי בחיי באופן חד משמעי<br />עם כל הכובד של המילה שגעון<br />ותודה לאל, חזרתי מהדולפינריום הזה<br /><br />מהם "חיים ושגעון" לולא האמנות המתווכת<br />לולא האמנות המנסה בכל שפותיה<br />לבטא את הרגשות שלנו<br />מה טעם החיים בלעדי שאר הרוח הזה<br /><br />האם החיים היו ליפים וטובים יותר<br />נוחים יותר או עמוקים יותר כיום <br />מבלי יצר היצירה<br /><br />האם לא בזכות תהליכי יצירה של נבירה בעצמנו ובמה שסובב אותנו<br />אנו מוצאים את הנפט או הנאורות אנו מגלים את מה שניתן להוסיף <br />לממלכת היש<br />לחוכמה דעת ובינה<br />טבע וחידת סיבתו וטעמו ומרחביו<br />הנסתרים בממלכת האין<br /><br />הלא היינו נותרים חסרי תבונה או תודעה<br />חסרי שפה <br />חסרי לבוש<br />חסרי אמונה<br />חסרי תקווה<br />חסרי השכלה<br />חסרי אור מנורות<br />חסרי פיזיקה <br />חסרי מיקרוסקופים לראות את האטומים של עולמנו<br />חסרי התפתחות<br />חסרי יכולת הגנה על עצמנו<br />ללא האמנות <br />ללא היצירתיות<br />ללא דעת שיש רצון<br />והרצון נוצר ליצור<br /><br />כשם שפחד הופך בדחף לצחוק הפחד הקדמון החושף שיניים<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115287591075287118?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1152868208107228622006-07-14T11:27:00.000+03:002006-07-14T12:10:08.126+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/F3.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/F3.jpg" border="0" alt="" /></a><br />ישנם אנשים שחושבים שאני כותב תוך כדי שכרון חושים <br />אז<br />או שאני חי את עולמי יום יום מרגע לרגע בשכרון חושים<br />ומשום כך איני חש שאני כותב ממצב של שכרון חושים<br />ובכל זאת, אני נוהג לכתוב בשעות הקטנות של הלילה<br />ורחש ליליות בחצר<br />אולי מאפשרים לי מרחב ביטוי וזרימה אסוציאטיבית<br />או משחק ביני למילים שמייצרות עוד מילים<br />וכבר התבטאתי לא פעם<br /><br />שהמקלדת שלי יולדת אל מול המסך של המחשב המכשף המעלה לי באוב<br /><br />החורג מסיכום דברים של עורך דין או רואה חשבון<br />שמילותיהם הכתובות לא שוות יותר מאזוב בנחל אכזב<br /><br />וגם אם כתיבה אינה שווה כקליפת השום<br />אני מעדיף תמיד להיות בצד שקליפת השום דבר שווה יותר מקליפת השום<br /> <br />לגביי הכתיבה התת-הכרתית, שאני מוקיר את עומקותיה<br />אכן, בשנים עברו נהגתי ליצור מתוך השפעה של חומרים לא חוקיים<br />הם הפכו אותי לגמרי, כך שההכרה <br />הפכה בתודעה שלי לתת-ההכרה<br />כיום איני ממשיך לצרוך חומרים ופרחים אסורים<br />אבל המפתחות של כל המגרות התת-הכרתיות נותרו בידיי<br />ואני נוהג לפתוח אותן מידי פעם לאוורור<br />ואז אולי באמת אני כותב מתת-ההכרה<br />או אם תרצו ותקראו לכתיבתי משהו הנובע משכרון חושים<br />אני אדגול באמירה וההצהרה שאני כותב מתוך שיכרון מעמקים<br />אך משום שבשכרון מעמקים לא חשים את החושים<br />ובשכרון חושים שיצירה ממנו היא עשויה לרתק<br />אני שב ומבדיל את עצמי<br />שכן גם בשכרון חושים<br />אני חש יותר לעומק<br />כמו מריחוף אצבע על קו צוואר<br />עד נעיצת ציפורניים בעומק חדרי הלב<br />את כל גווני המרחב שבין הנאה וכאב<br />שכרון חושים למיטב ניסיוני <br />כשהחושים צלולים<br />ניתן להבחין בכל חוש ספציפי<br />באם צלילות מרום היא או שמא צלילת עומקי אוקינוסים <br /> <br />אכן צלילות תת-הכרתית ושכרון חושים <br />הופכים את כל שתועד או נרמז מבין השורות להיות זרם התודעה<br />ותודה שבחרתם לטוס אל על<br />על עלעלי גן העדן של אורי רז <br />זר לא יבין זאת<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115286820810722862?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1152865441801110312006-07-14T08:43:00.000+03:002006-07-14T11:24:01.960+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/or1.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/or1.jpg" border="0" alt="" /></a><br />"סטנד אפ גלרי" <br />או במילים אחרות: דראפט ראשון לתסריט לסרט של אמיר קוסטריצה <br /><br />הבהלה לזהב<br /><br /><br />פתחתי את הגלריה בשעה 17:00 <br />בחוץ הייתה הרצאה שעברו שוטרים על ידי מפקד בכיר<br />לא ידעתי מה ולמה, עוד חשבתי לתומי<br />להציע למפקד הבכיר לעשות לשוטרים הצעירים סבב בגלריה<br />כמה טעיתי בדיעבד<br /><br />שלום זה כניסה בתשלום? שאלה מרוקאית קטנטונת<br />שנכנסה עם עוד ארבעה מרוקאים גדולים יותר<br />לא! אבל את שואלת שאלת קיטבג<br />כי הייתי עונה 250 ש"ח ליחיד<br />ואתם חמישה. סליחה, איפה השירותים<br />בוא אני אצביע לך - אתה רואה את הביניין הצמוד זה שם בדלת החומה<br />סליחה איפה השירותים <br />בואי אני אראה לך, את רואה את הביניין הצמוד זה שם בדלת החומה<br />תגיד, איפה השירותים <br />הנה אתה רואה את הבן אדם בחולצה הכתומה<br />הוא נכנס אליהם עכשיו לך אחריו<br />אם ותינוקת נכנסות לגלריה עם עגלה<br />לא מביטה בשום ציור מתקשרת לחברה שלה מהסלולרי<br />השנייה מגיעה תוך דקה<br />ותוך כדי שהיא צועדת לכיסא הירוק<br />בלי לראות שום ציור<br />היא מתקשרת לשתיי חברות נוספות<br />תוך חמש דקות אם ותינוקת בעגלה ניכנסת לגלריה<br />לא מביטה בשום ציור ומתיישבת על הריצפה ליד חברותיה<br />הן משוחחות<br />ומגיעות עוד שלש נשים עם עגלות<br />והן יושבות עם טפם באיזור הכורסאות הירוקות<br />עובר זמן...ומגיעות עוד שלש נשים עם עגלות ותינוקות<br />בלי לראות בכלל שהן בחלל של גלריה<br />או האם יש משהו תלוי על הקיר<br />הן לא קוראות את הכתובת על הקיר<br /><br />בדיעבד<br />גם אני לא ראיתי או שמעתי את צופרי האזהרה<br />יותר משתיים עשרה אמהות ותינוקותיהן<br />והאמהות פותחות חבילות במבה ומגישות לפעוטות<br />עוד רגע והן פותחות שמיכת פיקה ומנהלות פיקניק<br />בחלל של גלרייה<br /><br />עוד סוג של זן ישראלי טרופי מגיע<br />הורים וילדים בני שלש שמורידים נעליים<br />ורצים על מרצפות השייש החלקות במשחקי תופסת<br />ואני פוחד שיש שאריות<br />של שברי זכוכית ממנורה שהתפוצצה<br /><br />לפתע אני חושב בתמיהה<br />הם הילדים האלה הורידו עבורי את הנעליים<br />הם מכבדים אותי כמו במסגד<br />הם משאירים כדלפונים את הנעליים המשתחוות<br /><br />עוד מישהי נכנסת ושואלת איפה כאן השירותים <br />ותוך כדי עוד שני בחורים נכנסים<br />ושואלים על השירותים<br /> <br />ונעליים וסנדלים שנשכחו באולם<br />ניצבות כמו ליכלוך וזוהמה<br />ואני מתחיל להתעצבן <br />אני המודיעין של השירותים <br /><br />אני אומר לחמש עשרה או יותר הנשים עם התינוקות<br />שזה לא גנון ולא מעון ולא שום דבר פרט לגלריה<br />בה אמורים להביט בציורים וללכת<br />הן יוצאות במבטים של שנאה<br /><br />הבחור הבא שנכנס ושואל על השירותים<br />אני כבר משתלח בו - לך לבית הקפה ותשאל שם<br />נכנסת אישה ולוקחת מחירון<br />אני תוהה האם עוד אמכור ציור במהלך התערוכה<br />האם האישה הזו רוצה לקנות ציור<br />או שהיא אמנית בעצמה<br />והיא רוצה להשוות מחירים<br />ולדעת לתמחר את הציורים של עצמה<br />שוב נכנס אדם <br />השירותים? אני שואל<br />כן, איך ידעת? הוא שואל<br />יגידו לך בבית קפה אני עונה<br /><br />אני ממש מתחיל להרגיש שהנה אני מאבד את עצמי<br />בחוץ רעש והמולה נוראית<br />מיליון בני אדם<br />כל מיני ליצנים עם איפור<br />וקולות של מוזיקה מזרחית <br />תשאל בבית קפה אני משיב לעוד אדם...ועוד אחד אני מתפוצץ<br />תשאל בבית קפה, ואחר כך תבוא, תעמוד בכניסה כאן<br />ותהיה אתה המכוון את המשתינים...רבק<br />אני מתחיל להסתובב בגלריה<br />לאסוף במבה עם רוק של תינוקות לפח אשפה<br />ושוב - היי אתה<br />אתה מדבר אליי אני שואל<br />כן אתה, איפה השירותים<br /><br />אני הצלחתי משום מה להרגיע את עצמי<br />תראה יוצאים מכאן<br />הולכים לשם לדלת החומה, זה שם<br />נכנסים שניים, איפה כאן השירותים בן אדם<br />תעכבו אחרי הבן אדם הזה<br />אני מצביע על הבן אדם<br />שלקח לי איתו את שניית השקט שחשתי<br /> <br />לשירותים? שואל אדם נוסף<br />יחד עם שני אלה<br />אני מצביע <br /><br />כשהם יוצאים החוצה נכנס אחד נוסף ושואל - אחי, איפה השירותים<br />אני יש לי רק אח אחד<br />אתה מתבלבל אני לא אחיך<br />נו יאללה אחי, בדאחקות, יא גבר, אתה יודע איפה יש <br /><br />לא! אני עונה<br />לפתע בא לי להשתין בעצמי <br />אני יוצא מהגלריה משאיר אותה פתוחה<br />עולה על איזה פודיום ומכריז<br />כולם אחריי לשירותים. רק בדימיון<br /><br />טרם יצאתי ממש מהגלרייה נכנסו לתוכה ילדים<br />שהיו עם חמישה בלונים צבעוניים ארוכים<br />שעושים מהם צורות של חיות <br />והם מפוצצים אותם<br /><br />נא להיות בשקט אני מבקש<br />אני הופך מלהיות הצייר<br />האמן לסדרן משמעת<br /><br />זו עם המחירון באה להגיד איזה עבודות היא אהבה<br />הכי את - העיר המתפוררת<br /><br />ואחר כך בן אדם בא ושואל<br />אם אני מוכן ליצור לו ציור לפי מידות שהוא יגיד לי <br />הילדים עם הבלונים שוב מפוצצים<br /><br />את המוזיקה ששמתי בדיסק בגלרייה<br />מחרישים קולות של המון ורבבות בני אדם<br />עם קו רקיע של סאונד של רמקול<br />שהמיקרופון קרוב אליו מידי<br /><br />ילדים צאו החוצה<br />אני צועק עליהם<br />ואני עדיין לא השתנתי<br />אני מת להשתין ויש אנשים בגלריה<br />עוברים ומביטים<br /> <br />מה לעזאזל הם מבינים מהציורים <br />זו שאהבה את "העיר המתפוררת" אמרה<br />שהיא חושבת שאני מתאים בהתאמה מדוייקת<br />שמות הציורים לציורים עצמם<br />תודה, אני אומר לה<br />חושב איך אני יוצא להשתין<br />ללא לפנות את האנשים<br />וחוזר בלי שמשהו כאן יהרס<br /><br />האיש עם הפורפורציות והמידות המדוייקות לבית שלו<br />הלך להביא את אישתו<br />ככה לפחות הוא אמר<br />אני לא באמת מאמין שהוא יחזור <br /><br />מה זה המקום הזה<br />שואלת אישה תימנייה <br />גלרייה ! אני משיב <br />והתמונות מתחלפות? היא שואלת <br />כן עוד שבועיים יהיה כאן מציג אחר, אני משיב <br />אז איפה השירותים? היא שואלת <br />מה הקשר אני תוהה<br />ומרכין את ראשי וחופן בשתי ידיי את ראשי<br />ורוצה לכרות את ראשי בשני ענפי גלדיולה<br /><br />נכנסת אמנית ורוצה לשאול פרטים<br />אני כותב לה בלי לדבר מילה<br />את הטלפון של מחלקת תרבות בעיר<br />ואת שמו של האחראי על הגלרייה <br />היא מסתובבת קלות בגלריה<br />נכנס המנכ"ל של העיר<br />רק בדיעבד הבנתי שהוא בא לפקח על מה שקורה<br />כי מה שקרה הבנתי רק אחר כך<br />רק בדיעבד<br /><br />ביינתיים אני מודיעין של שירותים<br />בחורה שואלת אותי אם יש כאן טלפון<br />לא! אני עונה לה <br />מה לא? היא שואלת <br />אין כאן טלפון <br />אבל סלולרי יש לך? היא שואלת <br />מה איכפת לך<br />אני מצמצם את העיניים כדי לירות מהן<br />שני חיצים לעיניים שלה שתעוף<br /><br />האמנית מנסה לעניין את מנכ"ל העיר<br />להקים לעיר אתר אינטרנט של הגלרייה<br />הוא אומר לה שהוא ישקול את זה<br />אבל הוא משקר וקורץ לי<br /><br />אני אומר לו שהאחראי על הגלרייה<br />הוא חתיכת חרא אמיתי<br />והוא הבן אדם האחרון שצריך לעמוד מול אמנים<br />המנכ"ל אומר לי שהוא מצטער לשמוע<br />שככה אני חושב<br />אבל הפעם הוא קורץ לאמנית<br /><br />על הכורסאות הירוקים באמצע הגלרייה<br />יושבות שתיי בחורות כבר שעה<br />נראות מרחוק נחמדות<br />אני לא יוצר קשר עין<br /><br />בינתיים<br />אני עונה כמו רובוט לכל מי שנכנס <br />בביניין השני של בית הקפה<br />מאחוריי איפה שיש דלת חומה<br />נו מה...השירותים<br />ושוב - אין כאן שירותים, תחפשו במקום אחר <br />ושוב כמו רובוט שהצ'יפ של המחשב שבתוכו נשרף<br />אני מתקתק מילים<br />בחוץ<br />השירותים לא פה<br />הם בחוץ<br />בחוץ<br />לא כאן<br />אין כאן<br />זה שם<br />לא אני<br />זה לא פה<br />בחוץ<br />לכו תחפשו<br />ממול<br />תשאלו ממול<br /><br />בחוץ ליצנים...בחוץ המוני שוטרים<br />בחוץ המוני אדם ילדים נשים גברים<br />בחולצות של איזו חברה פרטית גדולה<br />שחכרה את המקום מהעיר<br />זו הסיבה שהמנכ"ל עבר כאן<br />לראות שהכל מתנהל בלי שאף אחד יידע<br />שהפארק לרווחת התושבים<br />הפך למחנה סגור מחומש בשוטרים<br />לסוג ספציפי של אנשי החברה הפרטית הגדולה<br />זו האמת המרה <br /><br />ואני<br />בחוץ<br />תשאלו מישהו אחר<br />אני לא מודיעין<br />אין כאן טלפון מותק<br />בדלת החומה<br />בביניין ממול<br />אין כאן<br />זה לא פה<br />פה זו גלרייה<br /><br />זמן לסיגריה <br />אחת מהיושבות על הכורסאות הירוקים<br />מדברת על הבראנג'ה ועל סלבריטאים<br />היא לובשת סרבל ג'ינס כחול<br />כמו זה, שזו שהייתה שלי, הייתה איתו<br />בפרסומת שלה בטלויזיה<br />ואני הייתי רב עם בחורה אחרת שאהבה אותי<br />כל פעם שראו את שהייתה שלי בפרסומת<br />כי בפעם הראשונה שראיתי אותה בפרסומת<br />הייתי חייב להגיב איכשהו<br />ולהוציא מרה מליבי<br />ועכשיו כל פעם שרואים את הפרסומת<br />זו שאיתי, עם רגשי נחיתתות<br />מתפוצצת עליי מתוך קנאה לשהייתה שלי<br />גם אם אני כבר לא מתרגש שנכנסה לחיים שלי<br />ישירות לסלון שלי על מסך הטלויזיה שמולי<br />איפה היא היום<br />את מי היא אוהבת בכלל<br />האם היא זוכרת אותי כמאהב הראשון בחייה<br />האם היא זוכרת אותי כמי שביתק את בתוליה<br />האם היא זוכרת את הרגע שביתקתי אותה<br />הרגע בו היא ידעה<br />שזו הייתה הפעם הראשונה האחרונה בחייה<br /><br />כפי ששמעתי<br />היא מנסה לכבוש באנגלית<br />של ישראלים צברים<br />את הוליווד<br />טיפשה חסרת אמונה בשפה העברית<br />העוקצת המעקצצת שבחום הקייץ בקוצים קודחת<br />כן, שמעתי שהיא באר"הב<br />ועכשיו כשכולם בכל תיאטרון בארץ לא סובלים אותה<br />מנסה בכסף העצום והאצור של הוריה<br />עם בית העץ הכי מפואר בצפון הארץ<br />שנהגתי לשבת בו מול האח<br />ולבהות כמו בסרטים מצויירים<br />באש והעצים הנאכלים והופכים לאפר<br />את מזלה באר"הב כשחקנית<br />עם מבטא של <br />פולנייה מזימבבואה<br /><br />זה כנס לעובדי קופת חולים כללית<br />חברה פרטית<br />זו עבירה על החוק של ריווחת התושבים של העיר בעליל <br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br /><br />ילדה קטנה בת שלש בערך<br />בודקת איך הציור הימני<br />מהסדרה של ברל כצנלסון תלוי<br />היא מניעה אותו בעוצמה<br />כנגד הציור האמצעי<br />שנע לעבר הציור השמאלי<br />ותוך עוד נגיעה שלשתם נופלים<br /><br />למה? למה? למה? למה? למה? למה? אני צועק <br />היא פורצת בבכי תמרורים <br />אבא שלה שואג עליי <br />מה אתה צועק על הבת שלי<br />אני משיב שהיא כמעט הפילה ציורים <br />הוא מתנצל. היא בוכה על כתפיו <br /><br />הוא אומר לי<br />כדי שהיא תשמע<br />מן פסיכולוגייה שכזו<br />בדרך כלל היא ילדה טובה<br />אני משיב בקול, כדי שהיא תשמע<br />כן, אני בטוח שהיא ילדה טובה<br />אבל הילדה לא מפסיקה לייבב<br />הוא יוצא איתה מהגלריה<br />תתבייש לך! האמא שלה אומרת לי ויוצאת אף היא<br />עוד אנשים נכנסים<br />ילד עם אופניים...צא החוצה אני אומר לו<br />אה... אתה לא רוצה שנראה את הציורים? אמא שלו אומרת לי<br />זה לא משנה לי, זו גלרייה ולא נכנסים עם אופניים <br />אז אנחנו לא נכנסים, היא אומרת<br />תלכי קיבינימט אני אומר בלב<br /><br />בחוץ! בביניין של הבית קפה<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />התשובה חוזרת, אבל לא עוברת בשמועה<br />אז היא חוזרת ונשאלת<br />אני משתגע שוב<br /> <br />אתה מחצור הא? שואלת אישה, וממשיכה<br />היינו שכנים, אני מבאר טוביה....היינו קרובים היא טוענת<br /><br />לא, בגלל שאבא טייס עברתי בגיל 8 חודשים לרמת דוד<br />אין לי זכרונות מחצור<br />אז איפה השירותים היא שואלת <br /><br />אוהו, היה שווה להכנס אמרתי לך, אחת לשנייה אומרת <br />זה בסדר כנסו<br />אני מתיר את רצועת החנק שלי להכל בסדר<br />גם כשהכל סדוק - הכל בסדק<br />תתרעננו לכן<br />לי כבר לא איכפת, אני אפאטי<br />באמת תודה, רק עבור המזגן היה שווה להיכנס<br />זה בסדר תרגישו חופשי אני אומר<br />ולא מבין איך הן יכלו להתייחס למזגן, בלי להתייחס לתערוכה<br />ואחת מהן, ותגיד יש פה גם שירותים <br /><br />מה הבהלה לזהב החוזר אל הים<br />אני תוהה ולא מבין עדיין<br />כל רבע שעה מתחלפים שלושים אנשים בגלריה<br />מה הם ראו? מה הם יזכרו? מה הם הבינו<br /><br />אחת מזהה את השם של האוצרת של התערוכה מהשלט<br />היא אומרת למישהו שבא איתה שזו התערוכה של הציורים של גברת מריה קאלו<br />לא נכון<br />זו התערוכה שמריה קאלו אוצרת<br />אבל אני הצייר<br /><br />אבל אני עדיין באפאטיה<br />ולא אומר את זה<br />רק נותר בשוק<br />איך היא לא קראה את השלט באותיות גדולות<br />אורי רז<br />אלא את תחתית המאמר בלבד<br />אפילו לא את הפסוק האחרון<br />רק את השם :מריה קאלו<br />ואפילו לא הלאה מזה<br />אוצרת התערוכה<br /><br />זה במוח שלי? אני שואל את עצמי<br />האם כל הרעש הזה הוא שיקוף למה שאני חש או חושב<br />האם אני מייצר את ההמון הזה בדימיון שלי<br />האם ההמון הזה הוא שיקוף<br />של המראה של מי אני עצמי בעיני עצמי<br />??? <br />שאלה פילוסופית מרתקת, אבל אני מת להשתין<br />הנשים שהצטננו יצאו. לאן? לשירותים<br />ושוב נכנס גבר - זה בביניין ממול <br />נכנסת ילדה - זה בביניין ממול <br />בחוץ! בביניין של הבית קפה<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />נכנס צעיר עם שיער אדום<br />אני חושב שטן קטן באת לבדוק<br />אם אני מתמודד עם הגיהנום הזה הה<br />והוא - יש שירותים<br /><br />לא אין שירות חדרים, יש רק השקמה, וארוחת בקר, אני משיב לו <br />על מה אתה מדבר הוא שואל<br />זה לא מלון חמישה כוכבים<br />זה מלון שלשה כוכבים<br />מה פשוט מזה<br />אני מוסיף אינפורמצייה מבלבלת לבחור<br />שלא מבין מה לעזאזל אני רוצה ממנו<br />ושב במילים: אבל שירותים<br />אני רואה אותו אוחז בידו את מיכנסיו<br />מכווץ את אגרופו סביב איזור השלפוחית<br />הוא עומד להתיז בקשת בלי הכרה<br />זה בביניין ממול אני נענה לו<br /><br />שתי הכורסאות הירוקות ריקות שוב<br />מה זה אומר<br />האם כל דבר ויזואלי ניתן לפירוש מיידי<br />והבחנה במשהו גדול ומסעיר<br />או גדול ועמוק מכך<br />האם הייתי צריך להביא דווקא היום את מצלמת הווידאו <br />בחוץ <br />בחוץ <br />בחוץ<br />לא כאן<br />זה לא כאן<br />אין כאן <br />לא<br />זה בחוץ<br />אין כאן<br />בחוץ<br />בביניין של הבית קפה<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט <br /><br />ארבעה נערים ונערות יושבים עם הגב<br />על הקיר הראשי של הציורים התלויים<br />אולי הם המיצג שלי <br /><br />ילד בן שנתיים תולש את אחד השמות של הציורים<br />וזורק על הריצפה<br />אני קם ומדביק מחדש<br />משהו באויר צפוף מידי<br />אין אנרגיה של שקט<br />אין שקט בכלל<br />אין זמן<br />הכל רץ כמו סרט במצלמת 8 מילימטר<br /><br />אה...אה...אה...אני צועק כשהילד תולש שוב שם של ציור<br />אני פונה לאבא שלו ואומר<br />בבקשה תשים לב לבן שלך<br />אתה צודק הוא עונה לי בהתנצלות חסרת אמת<br />אלא כדרך הדברים לקרות<br />אם הבן יפיל שוב את השם<br />הוא יתנצל בשמו שוב<br />הוא בשאנטי של להיות אבא צעיר<br />יש קצב עד שילדים קטנים ילמדו להתנהג<br />ביינתיים<br />להיות אדיבים<br />ולתת להם כל מה שלא ממש מזיק<br />מה זה לא מזיק שהילד<br />תולש<br />בתערוכה בגלרייה פרט מהתצוגה<br /><br />העולם הזה עומד להיחרב בואנדליזם מטורף חסר מעצורים של עם ישראל<br />מישהו שואל אותי<br />תגיד הציורים עם הדמויות שעולות מהאפר<br />זה קשור בשואה <br /><br />במובן מסויים כן<br />אבל לא בשל כך אני מצייר כך<br />אני פשוט מגלה באפר של הסיגריות שלי<br />את המלאכים והשדים שנשרפו<br />אולי זה באמת אותם יהודים באוושוויץ<br />אבל אני עושה את זה באופן אינטואיטיבי<br />לא במתכוון<br />אני כן מאפר על הנייר במתכוון<br />אבל כל הרעיון<br />והמבט באפר על הנייר זה אינטואיטיבי<br />אני מסביר<br /><br />והוא שואל, מה זה אינטואיטיבי<br />אני אומר זה יותר אמוציונלי<br />זה דרך תת ההכרה ולאו דווקא בכוונה ומחשבה<br /><br />איך עושים משהו בלי לחשוב? הוא שואל <br />איך ילד בן שנתיים תולש את הפתק<br />של שם של ציור אני משיב לו בשאלה. הוא הולך<br />נכנס בחור שמניע את עצמו על כיסא גלגלים<br />בעזרת קש שאחוז בפה שלו<br />אני מתיחס אליו יפה<br />אני שואל אותו איך הוא מזיז את הכיסא<br />הוא מנסה להסביר אך לא יכול <br />אני שואל <br />אתה מתרשם מציורים<br />הוא מסמן לי עם הקש בפה<br />שהוא מצייר עם המכחול בפה<br />תמיד חשבתי ששווה להשקיע רגע עם אנשים<br />שחיים חיים אחרים לחלוטין<br />וואווו...אני אומר לו<br />וממש אפשר לראות שאתה מצייר איש<br />אז רואים איש<br /><br />כן, הוא שואג בשמחה ומהנהן. עשיתי לו את השבוע<br />איפה השירותים שואל איש בחולצה כתומה<br />לא רוצה להגיד לך <br />אבל זה לילדים הוא אומר<br />אני צועק - לא מעניין תתחת שלי , לא רוצה להגיד לך<br />נו איפה זה??? הוא מפציר כאילו הוא עומד להשתין במכנסיים<br />תשאל מישהו אחר בחוץ<br /><br />ילדים על סקטבורדים ועל סקטים ורולר בליידס נכנסים בפראות<br />החוצה מייד<br />הסדרן שבי זועק<br />בקריזה מטורפת <br />מת מת מת מת מת מת להשתין<br />סליחה, טלפון, פונה אישה בלי סימן שאלה או תשובה <br />מה טלפון? אני שואל אותה<br />היא מישהי שהייתה כבר קודם<br />לפני איזה שלש שעות<br />ונראתה לי פסיכית כבר אז<br />אני נזכר שהיא ישבה במשך שעה<br />לבד על הכורסא הירוקה<br />וטלפון? היא אומרת ושואלת או שואלת ואומרת<br />אני לא מבין מה <br />יש פה טלפון? היא שואלת<br />לא! אין פה טלפון! אני משיב<br />ואיפה יש? היא שואלת ממש <br />אני לא יודע <br />וסלולרי,היא מנסה<br />לא! אני לא נותן לך את הסלולרי<br />אז איפה השירותים<br /><br />נו...אני שואל את עצמי<br />מתי אני אמצא רגע אחד לסגור כאן, וללכת לשירותים<br />כמובן שיש להודות<br />שיש אנשים שמתעניינים<br />לפחות 4 ביקשו את הרימון<br />ואת הרימון השני<br />במחיר של אחד <br />ויש מתעניינים לעצמם<br />קוראים את דבר האוצרת, ועוברים רק אחרי דקה ארוכה לציור הבא<br />אני מודה להם בתוך תוכי<br />שהרי למענם אני שם בכלל<br />לשמם נועדה התערוכה<br />שיבדקו כל מילימטר בציורים<br />ויזכרו שיש צייר שקוראים לו <br />אורי רז<br />לא יודע! אני משיב שוב <br />אבל איפה הם? מישהי ממשיכה<br /><br />הפעם אישה שהייתה עסוקה באמת בציורים<br />נחלצה לעזרתי<br />וענתה למישהי באופן אישי<br />פה זו גלרייה לאמנות, השירותים בחוץ, לא פה <br /><br />ילדי המיצג שלי ממש לא נראים לי כאילו אני ביימתי אותם ככה<br />הם משעממים<br />ולא מאפשרים לאנשים לראות שלשה ציורים<br />שהם יושבים עם הגב לקיר שלהם<br /><br />ילדי המיצג שלי, זה כבר סיפור אחר<br />פעם חשבתי להכניס לחלל גלרייה פרוצות יצאניות<br />שיעשו תנועות מגונות ובוטות לקהל שלא יבין מה הולך פה<br /><br />אז באותם ימים בניתי את הרעיון<br />כשאמרתי בתפישה פילוסופית<br />שאמן הוא זונה<br />כמו זונה ככל זונה<br />כי אמן הוא אפילו זונה יותר מועדת לשימצה<br />כי הוא מוכר את פיסות הנפש שלו<br />בזמן שפרוצות רק את הוגינה שלהן<br />לכמה דקות ורק מרצון<br />הן מסננות את החודרים<br />לעומתי<br />שכל מי שיקפוץ ראשון<br />ויגיד את הציור הזה - את פיסת הנפש הזו אני רוצה<br />רק שישים כסף על החשבון<br />והציור - פיסת הנפש שלי - הופכת שייכת לו לעולם<br /><br />סליחה...סליחה...סליחה...אל תיגעו בקערת הזכוכית<br />הסדרן שבי אומר<br />זה זכוכית<br />הילדים יכולים להפצע<br />הם הולכים יחפים, זה מסוכן <br /><br />עזוב אותנו, מי אתה? אתה רק השומר כאן<br />למה אתה לא בודק את האנשים שבאים עם תיקים לכאן<br />אנחנו נתלונן בעירייה<br />שאתה לא עושה את העבודה שלך כמו שצריך<br />וחוץ מזה מה איכפת לך? מה אתה רוצה<br />אתה לא רוצה את הסכנה שהילדים יחפים<br />וייפצעו מהזכוכית של הקערה<br />אז תגיד לאמן, שהמיצב שלו של הקערה מסוכן<br />ושידביק אותו לשולחן בדבק<br />או שתגיד לאמן - אל תשים כאן את הקערה <br /><br />או. קיי, אני במקרה האמן<br />עכשיו שלשתיכן עם הילדים תצאו מייד החוצה<br />מייד אבל<br />פשוט תעופו מכאן<br /><br />נו בחור צעיר, תתלה בכניסה שלט שאומר שזה לא מודיעין<br />ושאין כאן שירותים <br /><br />תודה על ההצעה אני משיב<br /><br />אני רואה בציורים שלך המון כאב ודם<br />למה אני רואה את זה אצלך<br /><br />כי גדלתי בבסיס חיל אויר<br />וראיתי איך מחזירים בצידנית את השכן שלי<br />כן, ידעתי, היא מוסיפה, דם וכאב, זה אתה<br />זה כואב לראות, אני מתקשרת, אני קוראת בטארות <br />מעניין, אני משיב לה, אני קורא בכתמי אפר סיגריות<br />אני גם קוראת באצבעות של אנשים<br />היא ממשיכה, תראה לי את הידיים <br />אני מושיט את הידיים<br />היא בוחנת את האצבעות ואת הציפורניים<br />כן, כן, כן, מ..ה..מ , אהה כן, אני רואה שאתה אדם רגיש<br />אני רואה שאתה אדם אמיתי<br />אני רואה שאתה, כן, אני רואה ש...רגע רגע<br />מה אני רואה כאן<br /><br />אני מביט בציפורן שהיא לא עלתה על משמעותה<br />נו...זה ברור, הכתם הלבן הזה בציפורן <br />סימן ידוע שחסר לי סידן! אני אומר לה<br />כן, כן נכון, אתה שותה בדרך כלל קוקה קולה<br />אתה לא שותה או אוכל מאכלי חלב<br />אני דווקא כן אוכל המון שמנת<br />ואני שותה עשרים כוסות קפה עם שליש כוס חלב<br />בכל כוס קפה<br />ובכלל לא נוגע בקוקה קולה או פפסי או ארסיקולה <br />כן, הכתם הזה מתעתע לפעמים, היא מוסיפה<br />הסלולרי שלי מצלצל<br />אישה<br />שלום אורי, אני מונה ליזה מקיבוץ ריקושט<br />בת מעיין צבי, אתה זוכר אותי <br /><br />אני כרגע לא בדיוק זוכר אף אחד<br />אני כעוס<br />ואני בכאוס<br />תזכירי לי מי את<br />את מישהי שפגשתי בפתיחה בבית משה דיין במושב נהלל<br />טעות טקטית שלי <br /><br />לא! אני אני נפגשתי איתך<br />וביקרתי אצלך בבית שלך<br />לספר לך שהבת שלי התאבדה<br />אני מצטער<br />אני מאוד מצטער<br />ואני לא זוכר<br />אבל התערוכה עד השלושים ואחד לחודש<br />אז עד אז אין לי דקה לנשום<br />רק רציתי לומר בהצלחה! היא אמרה <br />תודה מונה! השבתי<br />הוצאתי כריך שאמא הכינה לי עם רוטב ביג מק<br />כמו שאני הכי אוהב<br />התחלתי לאכול את הארוחה היחידה שלי ביום<br />גבר נכנס והביט בי<br />הוא התחיל לשאול : תסלח לי אבל השירו...עצור עצור עצור עצור עצור<br />תעשה לי טובה אמרתי לו<br />אל תשאל אותי על השירותים בזמן שאני אוכל<br />ולפני הנגיסה השנייה<br />בחוץ <br />בחוץ <br />בחוץ<br />לא כאן<br />זה לא כאן<br />אין כאן <br />לא<br />זה בחוץ<br />אין כאן<br />בחוץ<br />בביניין של הבית קפה<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט <br />בחוץ <br />בחוץ <br />בחוץ<br />לא כאן<br />זה לא כאן<br />אין כאן <br />לא<br />זה בחוץ<br />אין כאן<br />בחוץ<br />בביניין של הבית קפה<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בביניין ממול<br />אני שב לאוטומט<br />בחוץ<br />בבניין ממול<br />תשאלו בבית הקפה <br />אני אוטומט <br /><br />עכשיו אבא הגיע וראה את כל העולם שלי<br />הפוך ואפוף אנרגיות שליליות ונוראיות ואכזריות ומטורפות<br />למה לא קראת לי קודם לעזור לך? הוא שאל<br />וניגש לילד עם בקבוק של קולה<br />ואמר לו להוציא את הבקבוק מהגלריה <br />אמרתי לו, אני מת להשתין, תשמור עכשיו אתה<br /><br />ואז הבנתי את הבהלה לזהב השב אל הים <br />בשירותים של בית הקפה הנשים היו בגברים והגברים בנשים<br />והתור בכל חדר שירותים של חמישים איש<br />כל שתיי דקות הבא בתור נכנס<br />אין לי זמן לזה<br />רצתי לעבר השדות <br />כמו פיינלה של סרט בטירוף<br />רצתי בטירוף<br />מרגיש את סיומו של השיר<br />THIS IS THE END <br />של ג'ים מוריסון מזמר בראשי<br />עם כתוביות של המשתתפים בסרט<br />ועצרתי רק כשלא יכולתי לרוץ יותר<br />לבד, בשדות בחושך מוחלט<br />חלצתי את איברי מתחתוניי ומיכנסיי<br />והשתנתי בעונג ארבע וחצי אולי חמש דקות בקשת <br /><br />כששבתי בכניסה עמדו עשרה שוטרים<br />ואף אחד לא עשה עליי בדיקה בטחונית<br />אף אחד מהם לא ראה אותי כלל<br />בקלות יכולתי להיות מחבל מתאבד<br />בשירותים עם כל עם ישראל <br />כשחזרתי לגלרייה<br />אבא כבר העיף משם את כולם<br />ואז נכנס איש מבוגר בשלווה סטואית<br />ומייד פניתי אליו ואמרתי לו ברוך בואך אדון השקט<br /> <br />נכנסנו לשיחה, הוא התעניין ברימונים - שניים במחיר של אחד<br /><br />לא איש של שקט ישראלי מצוי<br />זה לא, אבל זה ממש לא, שוק הכרמל <br />גם אם זה ממש היה נראה ונשמע ככה עד שהגעת<br /><br />אני ואבא נעלנו את החלל בסביבות חצות<br /><br />ביום הזה<br />עם ישראל הופיע לפניי בפניו המושתנות<br />זהב זה זהב<br />אבל לא כל שתינה של צבע זהב<br />היא זהב<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115286544180111031?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1152855768442970262006-07-14T08:21:00.000+03:002006-07-14T08:42:48.453+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/7.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/7.jpg" border="0" alt="" /></a><br />מורתי לספרות נתנה לי ציון 6 <br />אני טוען שהגאונות של יוצרים היא היכולת<br />לרדד את יצירתם לשפה פשוטה<br />המסוגלת לגעת בכל פלחי האוכלוסייה<br />ולא להשאר אליטיסטים שיוצרים רק עבור המספר הקטן<br />של המעמיקים והמבינים באמנות<br /><br />הבינוניות<br />או יצירה שנעשתה עבור המיין-סטרים שהוא הבינוניות הממוצעת<br />היא הגאונות האמיתית<br />של יכולתם בהיותם גאונים<br />לכתוב לקהל גדול יותר<br />קהל גדול יותר הוא איפהשהו ממוצע ובינוני<br />שמכיל בחובו את רוב האוכלוסייה<br /><br />כך שהציון 6 בין אפס לעשר די בינוני<br />נמצא קרוב לאמצע, על כן <br />זו הפכה ברבות השנים ככל שהשכלתי להבין דווקא מחמאה<br />גם אם בימים ההם זה היה ציון שנשמע גרוע<br />ונפגעתי ממנו<br />. <br />אבל העולם נע 400 מטר בשנייה סביב עצמו<br />ומערכת השמש גם היא חלק נע בתוך הגלאקסייה הנעה אף היא<br />כך שככל שאנו נמצאים עם תפישה או קיבעון<br />כמו שאומרים - הזמן מרפא הכל<br />ומבחינתי הזמן משנה את החוקים של עולמנו בעבור זמן<br />כל הזמן ישנן תמורות<br />כמעט חדשות לבקרים<br />אז אם הציון 6 הוא כיום הממוצע והמיין-סטרים<br />זה דווקא משמח<br />. <br />מלימודיי הבנתי<br />שאפילו שייקספיר כתב את מחזותיו<br />שנועדו דווקא לבורים<br />והשתמש בשפה הכי רדודה הכי פשוטה<br />הכי מובנת<br />על ידי מרבית אלו שבאותם ימים<br />לא ידעו אפילו קרוא וכתוב<br />. <br />רק התרגומים שאנו קוראים את מחזותיו של שייקספיר<br />כתובים באופן ארכאי ובלתי מובן<br />וכל זאת מהסיבה שכדי להיות כמה שיותר קרובים בתרגום למקור<br />אנו נאלצים להשתמש במילים <br />שאנו לא ממש מרבים לדבר אותן<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115285576844297026?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1152748866014591462006-07-13T02:36:00.000+03:002006-07-13T03:01:06.036+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/D4.0.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/D4.0.jpg" border="0" alt="" /></a><br />בכיתה י' שאלה אותי בבוחן פתע המורה לספרות<br /><br />מה אומרת לי המילה : אקזוטי<br /><br />עניתי לה: פרוסות לחם ליום עבודה<br /><br />קיבלתי ציון 6<br /><br />לו רק יכולתי היום לספר למורה ההיא את הסיפור הבא, הנקרא<br /><br />"פרוסות לחם אקזוטיות ליום עבודה בוול סטריט"<br /><br /> <br />לפני הרבה שנים חיו להם בני אדם בחופי תאילנד<br /><br />תנאי האקלים של איזור מגוריהם היטיבו עימם<br /><br />הגשם שטף אותם בסופות חזקות אז לא היה מחסור במים, האדמה הייתה פורייה, ובעלי חיים חיו שם בצורות מאוד נדירות. הם גרו בבתים ארעייים מעץ וכפות תמרים<br /><br />מאכליהם היו אגוזי קוקוס, ומשקאותיהם היו מיצי אננס ופיג'ויה ואנונה<br /><br />הם חיו מהיד לפה, הג'ונגל סיפק להם הכל<br /><br />סחרו בבעלי חיים תמורת נשים, התרבו להם , והכל היה טוב ויפה<br /><br />אבל הם לא ידעו אחרת<br /><br /> <br /><br />במקום אחר לחלוטין, במזרח התיכון חיו על גביי גמלים שיירות של בדואים, שחנו במאהלים ונדדו אחר שיירות של משלוחי אוצרות <br /><br />הבדואים פשטו ובזזו מכל האוצרות שהגיעו לאגן הים התיכון המזרחי מהמזרח הרחוק<br /><br />והם פשטו ובזזו מכל האוצרות שהגיעו מאירופה או מהמזרח הרחוק, לקו הים התיכון המזרחי לכאן ולכאן, זהב, שטיחים של מלאכת יד מפרס , אורז, קפה, תה וחיטה<br /><br />הם חיו להם כך והיה הכל טוב ויפה בעיניהם<br /><br />והם לא ידעו אחרת<br /><br />ואז באו ראשונים: קבוצת בלונדינים מאירופה הסקנדינבית והתחילו לעבד את אדמות החולות כיון שבאוצרות החולות ואדמות החמרה של אגן הים התיכון המזרחי גדלו יפה -תפוחי זהב שמחירן כמחירי הזהב באותם הימים<br /><br />עבדו בעיבוד השטחים של פרדסים עצומים ישבו בצל קזוארינות, ואכלו פרוסות לחם שבחובן<br /><br />עגבנייה וגבינה<br /><br />כמה היה להם טעים לאכול בצל הקזוארינות ובצל הערבות הבוכיות, את הפרוסות לחם<br /><br />שהם גידלו את החיטה שלהן, להכנת הקמח, להכנת הבצק, להכנת הלחם, להכנת הפרוסות<br /><br />אוך!!! כמה שהיה להם טעים הלחם, הרטבטב במיץ העגבנייה, שהם גידלו בשטח סמוך לביתם ממנו הם סיכלו את האבנים אשר מהן, הם בנו בתים קטנים מאבן, על יד שיחי נענע ומרווה וזוטה לבנה, להכנת ספלי תה קטנים להשביע את פרוסות הלחם והגבינה של כמה עיזים, שהם קנו מהבדואים, תמורת כמה מטבעות כסף מצלצלים של קודש, אשר נפדו במקום אחר תמורת- לא תאמינו - כמה תפוזים. שהם עצמם שיווקו<br /><br />אכן כן, והתפוזים הגיעו לאירופה והיו טעם חבל אגן הים התיכון, וטעמם נמכר כמחיר הזהב<br /><br />שבא מאירופה<br /><br />ואז<br />אחד מהם, אחד מהאירופאים שחי שלושים שנים במדבריות החולות הרוחות הצחיחות ואדמות החמרה בצל ענפי התפוזים שלו, נקלע לצרה כשנחטף לפתע על ידי בדואים מסוג אחר, כאלו שבאו היישר ממדבריות צחיחות של מונגולייה<br /><br />והם הובילו אותו דרך דרכי מלך ודרכי עיזים, והוא חלף בעינים פקוחות על פני נופי העולם וגם של תאילנד. עצי קוקוס, דקלים, שיחים, הכל ירוק, ותוכים קוראים קריאות בצבעים מדהימים, כאותם השטיחים שראה פעם שעברו דרכו בדרכם, מאיזור הבריאה : אור-כשדים ( פרס ) לאירופה, בדרכם בסמוך לפרדס שלו....שהקים במו ידיו בין פרוסת לחם אחת לשנייה<br /><br />ואז<br /><br />כשהיה צמא השקו אותו במיצי האננס והגויאבות, והפיג'ויות, ויאמר תוך כדי הרחת עשן חשיש תאילנדי: אההה....דימינתי את אמא אדמה כזותי. וילכך באגוז קוקוס, ויאמר: אההה, זה מה שנקרא אקזוטי<br /><br />אבל, לא כך נסגר הסיפור, הסיפור נסגר כאשר הוא שב יחד עם נער מתאילנד, כדי להביא הוכחה שהוא מצא את גן עדן. ממש כמו מרקו פולו. רק שפולו לא הביא הוכחה<br /><br />ובבואו לרכון תחת עציי השיטים, ועצי תפוחי הזהב, שגדלו עם השנים, תחת אותן קזוארינות<br /><br />יחד עם חבריו למסע לארץ הזהב של תפוחי הזהב...וחבריו השמחים בשעת השביעה, הגישו לו מזה שנים מספר, פרוסת לחם<br /><br />הוא קיבל אל כף ידו את הפרוסה הראשונה בחייו מזה שנים, אך על כך הוציא מידו של עבדו התאילנדי אגוז קוקוס ונתן לחבר מרעיו<br /><br />הנער התאילנדי, שמצא את הבצק האפוי המריח במיץ עגבנייה ומלפפון ונתח קטן של גבינה בידיו,חש בגופו רעב כה גדול, נתן לפיו נגיסה : ובתאילנדית שאיש לא הבין, אמר לעצמו<br />וואוו זה משהו, וכמה יפה הנוף הקדום, ואיך העצים עם הפירות הזהובים מסודרים שורות שורות וטורים טורים.....והבתים מהאבן במרחק מחוברים אבן לאבן עם טייח והכל מסודר הכל מרובעים וריבועים , ושם במרחק הרי שולחן, וגווני החום היו בעיניו התגלמות - אמא אדמה - כן כזותי היא אמא אדמה אמר לעצמו בתאילנדית. אקזוטית, אמר. והאירופאי שחזר לנוף הידוע והמוכר לו כל כך, גם הוא נתן נגיסה <br /><br />בפרוסת לחם עם גבינה ועגבנייה, וככל שהטעם<br />היה מוכר לו יותר, כאילו הוא אוכל את מאכליה של אימו עוד בימיו בסקנדינבייה, כך הטעם המוכר, שלא נגעה בו לשונו כבר שנים ארוכות<br />חש את אותה התחושה של טעם אקזוטי בפעם השנייה בחייו<br /><br /><br /><br />מישהו שמשנה מקום משנה מזל<br /><br />במקום אחד בעיניי העולם המערבי אקזוטי זה עצי הקוקוס<br /><br />אך כל תאילנדי שעובד בשדה אורז ירצה להיות איש עסקים בבורסה של ניו יורק וטעם הביג-מק של מקדונלדס יהיה הכי אקזוטי לטעמו<br /><br />על כן<br /><br />קוקוס אקזוטי<br /><br />או <br /><br />מק דונלד בוול סטריט<br /><br />זה הכל אותו הדבר, וזה כל העינין<br /><br />היכולת לחוש בדבר הטבעי לך ביותר כדבר הזר לך ביותר זו יכולת עילאית<br /><br />יכולת שרק אנשי זן מסויימים ביותר מגיעים אליו. על כן זה אקזוטי, ככל שזה יותר איזוטרי<br /><br />לחוש את ההווה<br /><br />לחוש את רגע שלושים דקות ההפסקה של ארוחת הצהריים של שתיי פרוסות לחם <br /><br />שהכנת כבר בבקר....ולהגיד וואווו זה טעים....זה אותו דבר כמו לראות מהחלון לרגע את נופי עציי הקוקוס על קו חוף חולי וים טורכיז בתאילנד, לכן אני לא חי שם, אלא פה, כי זה בעצם אותו הדבר<br /><br />הסיפור יצא חמצמץ, אבל אקזוטי באיזשהו מובן<br /><br />למה אנשים לומדים כאן בארץ האבות נעימות איריות על חלילית ומקשיבים לניק קייב ובוב דילן לג'ים מוריסון וללו ריד ומחתרת הקטיפה בלא לזכור שהמטמון לא ירד לקבר עם מאיר אריאל? או סשה ארגוב? או שושנה דמארי<br /><br />אלא חי וקיים בהווה ברוח ולא בגוף<br /><br />למה מוסיקת טראנס טכנו אסיד מתקדמת, ולא צלילי חליל בדואי שאל המדבר היה שולח....ולא עוד שיריי ארץ ישראל הישנה והטובה<br /><br />למה כל חייל שהשתחרר נוסע לחפש את עצמו בתאילנד או בקוס של העולם - אם יש הכל בלב<br /><br />זה הכל כמו בן המלך והעני<br /><br />זה רוצה לראות מה זה לחיות באשפתות - וזה רוצה לטעום זהב<br /><br />מה טעם שן זהב בפה אם אין לגרוזיני מטבע לקנות את לחם חייו<br /><br />ולהנות מטעמו<br /><br />למה פיסת בד עם צבע עולה 14 מיליון דולר - ובפיסת בד אחרת עוטפים ישבני תינוקות<br /><br />כיוון שבאחת ישנה רוח והשראה ובשנייה את מה שההשראה והרוח לא צרכו כדי להתקיים<br /><br />האנרגייה בעולם היא אינסופית אבל היא משתנה לפי צו האופנה, וצו האופנה משתנה עם<br /><br />הזמן<br /><br />דלק יחסר בעולם בעוד עשרים שנה - אבל כורים גרעיניים יחזיקו עוד מאה, ואז מה<br /><br />אחרי קץ המשאבים וחזון אחרית הימים - נדע ונבין הכל - אבל לשכל גם יהיה תחליף. לא שלא נתרפק עליו כבלהביט על ציורים ניאנדרטליים<br /><br />מעשרים ושתיים אותיות ישנו מספר בלתי מוגבל לאפשרויות מילוליות<br /><br />כל דבר יהיה ניתן להוכיח בבוא הזמן<br /><br />והזמן ירחיק כוכב אחד מכוכב אחר - ירחיק גלאקסייה מגלאקסייה - היקום יתקיים בכל מקום אבל בשום מקום כבר לא יראו יקום<br /><br />הקיום יסתיים כמו זמן שנע על ציר אחד ממקום למקום....כמו שמש על צירה....והשמש<br /><br />גם היא תכלה את האנרגייה הספציפית שלה - היכולה להקביל לנקודה קטנה כמו נקודה של דפוס בסוף ספר של סופר סתם. אבל לשם כך המצאנו את תוארת תורת הקוונטים – כדי להשיב את השמש בקר בקר!!! אבל זה סוד, רז קטן הרובץ כתן מחופש ליונה<br /><br />היקום יתנפץ כפצצה או כפרי רימון יד - מכדור קטנטן של דיו אדום של פרי רימון - לתוך עצמו - ומחוצה לו לכל עבר כהיפוך של עצמו - העשיר תמיד יירש - ולעני יהיה תמיד רק יין<br /><br />כשלעני יין הוא חש עשיר - כשלעשיר יין הוא חש בדידות<br /><br />עצב ושמחה הם הפכים ולא בכדי. אהבה ושנאה אף הם ולא בכדי. ובכל זאת הכל רבעים<br /><br />של חמוץ מתוק מלוח וחריף. המתוק המתוק מידי כמרוכז בכדור סוכרזית יהיה מר <br /><br />את זו ששנאתי אני שב ואוהב – אני מוקיר תודה לזמן שנתן לי להבין זאת<br /><br />מוסיקה היא פס הקול המרצד בגלים ברבעים ושמיניות, לאוקטבה שמונה תוים אך הבריאה כולה רק בשבעה ימים<br /><br />שבעה ימים בשבוע. שבעה יושבים על מת. והמת שבע מחייו. האם המת שבע מחייו עוד בחייו<br /><br />הלב מפסיק לפעום - המוח עוד חש לשנייה. ואז דממה <br /><br />אנו נבין את החשיבה הלוגית של השפה של הפה הדובר עיברית. ואת גודל עוצמת כל אות ותו בין אם נהיה פסיק קטן ביקום ובין אם האמת הצרופה, נמות בסוף עם טעם. אולי עם טעם של עוד עוד משהו שטרם ניסינו ויהיה טעם אקזוטי, או טעם שמרגיש לנו אקזוטי כי לא טעמנו אותו עשרות שנים. מעט טעם של קודש פרי הרימון יטעם רק זה שיוכל לדעת שרוחות קרירות, בסוף הקייץ, לא סתם מבשרות על סתיו....בסתיו לא סתם נושרים עלים....עלה עלה אל בדידות קמילתו, כה בודד אני לולא אהבתי. ואני אוהב מתוך הזדהות עם הגורל של הבדידות את עלי הגן – עלי גן גן עדן<br /><br />עלים נשאפים אל ריאות – פותחים חלונות ורוח – ורוח בעלים לא ללא סיבה רוחשת נשירה. שירה לא סתם נכתבת – נשירת שיני חלב, התבגרות בכאבי התכווצות הלב – כפעימות היקום <br />המת-כווץ ומת-רחב<br /><br />לא סתם הלב רחב ורחב זונה. היקום הוא לב מת-כווץ ומת-רחב <br /><br />הזמן סוטה<br /><br />הלב זונה<br /><br />השכל מת<br /><br />היקום קם <br /><br />בוקר בסין כעת<br /><br />לונדון שקעה בשינה עמוקה<br /><br />בוול סטריט יתחיל יום העסקים הבא<br /><br />אז מניות עולות<br /><br />אז מניות שונות צונחות. צאן לטבח או בשר לטבח על פי מתכון השף<br /><br />הימנון לעם. כמו הוראות אפייה של יהודים בתנור<br /><br />טרנדים משתנים בין סתיו לחורף, מחורף לאביב, מאביב לקייץ – ולסתיו<br /><br />אך תו סיום לי טרם בא<br /><br />בראשית הלב פועם מת-כווץ ומת-רחב<br /><br />מתר כדוריות אדומות ולבנות נורות כמו אורות מטאורים של טילים<br /><br />אלתרמן ישן לו שינה של ישרים? האם ידע ממש לשמור נפשה של בת? הלא בתו מתה <br /><br />בתו התאבדה <br />אז מה הטעם לשיר ילדתי שלי<br /><br />אל תלכי לטייל בשדה המוזהב וחידת מרחביו<br /><br />רוח בעלים, לא כאן נושבת. אף סיגריה לא ניצתת<br /><br />בעלים בועלים נקבות בנקביהן.כן. אל כוכבים עיני מעריצים. אין פרטיות<br /><br />הכל עלול להיות גלוי. שבט לוי הוא טעם הלוואי של שלש מאות כבשים. אני יודע דבר אחד הייתי פעם לרגע מרגעים. הייתי אלהים<br /><br />ואלהים רבים רבים על נתחים של בריאה. ולא בכדי ברייה, ולא בכדי בריאה בגוף וגם בנפש <br /><br />רק היא המגששת להביא תועלת לנשמה – באין דורש<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115274886601459146?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1152746599881968422006-07-12T23:24:00.000+03:002006-07-13T02:23:20.056+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/10.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/10.jpg" border="0" alt="" /></a><br />המשפט שאלהים נמצא בדברים הקטנים<br />כשאני אומר אותו<br />בהיותי אפיקורוס<br />אינו פרדוקס<br />בעוד אני החילוני החרד<br />או אני האטאיסט אומר זאת<br /> <br />זה שאני אטאיסט מבחינתי<br />הכוונה שלי שאני לא סגור ולא רוצה להסגר על תפיסת עולם אחת<br />או להאמין באלהים אחד <br /> <br />אני לוקח מכל דת אפשרית בעולם הזה<br />את הסיכוי שהוא אופצייה לאמת<br />אבל אני לא מאמין במעשים<br />וציווי כמו הנחת תפילין<br />או שמירת מצוות<br />או מעשי צדקה<br />או שמירה על עשרת הדברות<br /> <br />אני לא מאמין שבשורש שלנו כבני אדם<br />אנו זהים או נולדים שווים<br />אני לא מאמין בקולקטיב<br />אלא במחשבה חופשית<br />אני לא מאמין שיש אמת אחת<br />לכל בני האדם<br />אני מאמין שכל אדם הוא אינדיוידואל<br />ולכל אינדיוידואל אמת משלו<br />וכל אינדיוידואל במותו<br />נאסף אל מקומו הפרטי<br />או אם לתת דוגמא<br />נאסף לחלומו הטוב ביותר<br /> <br />גם אם יתכן וקיים גורם עליון<br />או השגחה עליונה או אלהים<br />אני לא חושב שהאלהים שלי<br />דורש ממני להתפלל<br />ולברך את קיומו יום יום <br /> <br />אני לא מאמין שאלהים החליט<br />ודורש מאיתנו<br />לבישת בגדים<br />שהעיצוב שלהם נשאר תקוע<br />בסגנון לבוש של המאה השבע עשרה<br /> <br />אני לא מאמין באלהים שמצווה על בני אדם לסגוד לו <br /> <br />אני לא מאמין שאלהים רוצה שנחבוש כיפה<br />מיראת שמיים או יראת אלהים<br />אלא מכתבי יהודים חכמים<br />מתקופת תור הזהב בספרד<br />ששאפו ליצור קולקטיב חברתי<br />והורו לחבישת כיפה על קודקוד הראש<br /><br />והכיפה הזו נחסמת וחוסמת את הדרך<br />הלוך ושוב <br />לצ'אקרה העליונה ומהצ'אקרה העליונה <br />ממקורות עליונים <br />מגיעים רעיונות חדשים<br />שעלולים לנפץ את הצורה ההיררכית<br />של חברה וקהילה<br />בחזון חדש<br />שמבטל את סדרי בראשית ואת הסדר וההיררכייה הקיימת <br />למציאות שאף אחד לא יוכל לדעת אלא מתוך ניסיון<br />אם החדש שנאפשר לו להתקיים <br />יגיע להיות יותר קרוב לאוטופיה<br />או אם המציאות הקיימת היא כבר מיצוי אוטופי <br />או שהוא ברירת מחדל אולטימטיבית במקרה הטוב <br /><br />מה שבטוח שאין לנו אומץ לנסות ולבטל <br />בהינף יד את הקיים<br />כי אולי המציאות שננסה לחדש אותה בעולמנו<br />תביא אותנו לחיי גיהנום<br />נוראי מחיים אלו<br />ונוראי מחוקים קיימים שהדת הקיימת כבר מקיימת <br />את מיצוי הטוב האולטימטיבי או האוטופי<br /> <br />וגם אם אני אומר שאלהים נמצא בכל דבר<br />גם בפרטים הקטנים<br />עצם זה שיש לכל פרט בעולם שם שמגדיר אותו<br />מעצם ההגדרה<br />בקובץ אותיות לכל פרט בעולם<br />ישנו משקל רוחני<br />בשל היכולת הנשימתית<br />להוציא אוויר ורוח<br />דרך מיתרי הקול<br />באמירת שם של חפץ<br />שהפך מהיותו חפץ גשמי לביטוי רוחני<br /> <br />החפץ בשמו הופך לחלק מהשפה שלנו<br />השפה שלנו מאליהה<br />כמעט כל מילה<br />וכתוצאה מזה היא מאליהה כל חפץ <br /> <br />אז עקרונית בכל מה שניתן לקרוא לו בשם, במציאות שלנו<br />הופך להיות עוד פרט<br />שמוגדר באופן מילולי ומשום כך הוא עבר האלהה<br /> <br />אבל אני לא טוען שאלהים אכן נמצא וקיים<br />אלא שבני האדם יצרו את השפה הכוללת את אלוהים<br />באופן גורף על מנת לקיים חברה <br /> <br />במטרה להגדיר קהילה<br />במטרה לקרב את האוכלוסייה<br />במכנים משותפים<br />ולהפוך את הכפר הגלובאלי<br />למציאות קולקטיבית אחת גדולה <br /> <br />במציאות שאנו חיים<br />השואפת להיות מציאות קולקטיבית<br />היא על מנת לקיים חברה והיררכייה חברתית<br />עם אופן לשלוט בה <br />עם אופן לרדות בה, עם אופן לאכוף אותה <br /> <br />עם אופן אנושי לתת הסבר<br />שמי שמת נאסף אל אלוהים<br />או שמי שמת, מת, כי אלוהים בחר בו מסיבה שרק אלוהים יודע<br />ואין טעם לפרש את טעם המוות<br />פרט לידיעה שאלהים אסף אותו למנוחה שלמה<br /> <br />ואדם שמת<br />מלבד רצונו של אלוהים ומסיבותיו הנסתרות<br />יותר קל לקבל אם אלוהים נתן, אלוהים לקח<br />ואין טעם לחפש<br />ולהעמיק בסיבות אחרות מלבד רצון האלוהים<br /> <br />כל זה מבחינתי פרופגנדה<br />הנובעת מאינטרסים של בני אדם<br /><br />אם היה מושג כמה כסף וכמה תכשיטים וממון ונכסים <br />יש לוותיקן ברומא בשם הדת שלהם<br />הנצרות<br />היינו מבינים שהרעיון להשתמש באלהים<br />לכל מטרה<br />למלחמה מלאת ורבויית דם<br />לכסף וממון<br />לשליטה בהמונים<br />וכל מטרה כזו מקודשת בשם אלהים<br /><br />זה למעשה להראות כמה אנו יכולים להיות טיפשים<br />ליצור על ידי בני אדם<br />על ידי עצמנו<br />דמות ללא צורה או מראה או חוש המבחין בקיומו<br />של אלהים או יישות נשגבת כלשהי<br />ולהפוך את עולמנו כולו<br />באופן חד משמעי<br />לטוב<br />שאנו משבחים את אלהים בטובו<br />שכשאנו עושים עוולות בעולם בשם אלהים<br />כך אנו טיפשים יותר ויותר<br />להראות את אנושיותו של אלהים<br />מהצדדים השלילים והרעים של קיומו<br />ואנו טפשים<br />כאילו מעוורים את עצמנו<br />שאיננו שמים לב או עין <br />שזה שקוף כתוצאה מפעולותינו<br />כעובדה מאירה<br />שאנו בני האדם וחלק מאלהים<br />יצרנו את קיומו והוויתו<br />ואלהים הוא פרי דימיוננו<br />שבשמו אנו מתיזים דם חינם<br />ודימיוננו האנושי <br />הוא דימיון רדוד ולא מפותח לוקה בחסר<br />שלא יכול לשאוב או לבנות בדימיון<br />משהו שאין בו דבר ולו פרט זעיר<br />מתוך אנושיותנו<br /><br />דוגמא לכך היא<br />כשאנו מביטים בציורים שאנשים ציירו ותיארו חייזרים<br />מהחלל החיצון<br />לכל החייזרים כמה אלמנטים המקבילים <br />באופן כלשהו לגוף האדם<br />לרוב החייזרים<br />יש שתי רגליים<br />שתי ידיים<br />שתי עיניים<br /><br />מדוע שחייזרים מהחלל החיצון יראו כמשהו המזכיר משהו אנושי<br /><br />למה לא ברור יותר להניח שאם ישנם חייזרים<br />בני ציויליזצייה מתקדמת באלפי דורות מאיתנו<br />יהיה בכלל קו כלשהו דומה לנו<br /><br />למה אנו מצפים מחייזרים להדמות לנו<br />במקום להניח שיצורים מכוכב כל כך רחוק שהגיעו אלינו<br />יש מבנה שלא נראה כדוגמתו בעולמנו<br /><br />רעיון יצירת וקיום אלהים הוא גאוני ברמות אנושיות<br />אנושיות כמו ההצלחה של ביל גייטס עם מייקרוסופט<br /><br />אבל אפילו ביל גייטס הפסיד בתביעה משפטית<br />כנגד היותו כמחזיק במונופול הענק שלו<br /><br />גם ביל גייטס היה חייב להעביר משליטתו לידיים אחרות<br />חברות ותאגידים <br />כדי ליצור את הסיבה להמשכיות התחרותיות<br />של ייצור תוכנות וכלים<br />במקום לשלוט במחירים גבוהים של מוצרים מעמק הסיליקון<br />וחוסר סיבה להמשיך לפתח מוצרים חדשים לשוק<br />כי אין תחרותיות<br /><br />כך אלהים חייב היה להאציל סמכויות<br />למספר האלים כבמיתולוגייה היוונית<br />שכל אל או אלה כאלו אחראים על דיסיפלינה אחרת בחיים<br /><br />לא יותר מכך<br />כמו שבימי מסופוטמייה אנשים סגדו לצלמיות חימר<br />אם אלהים היה קיים<br />זה היה הוא שסוגד לבני האדם<br />כאילו היו צלמית החימר שלו<br /> <br />אז אם ברור שיש באמונה מרכיב פסיכולוגי<br />בו אם שכולה יכולה להעזר באמונתה באלהים<br />ולהבין שאלהים בחר בבנה לעולה<br />כי לבנה יש תפקיד חדש לעשות בחצר המשחקים של אלהים<br />ואם אלהים נתן אלהים לקח<br />וההבטחה הזו שאלהים לוקח חיי אדם<br />לחלום הטוב ביותר והבלתי מסתיים שלהם<br />כדי לבצע עבורו או לעשות עבורו משהו שניתן לעשות<br />רק בשלמות המוות<br /><br />אז כן, זה משנה<br />נוכח העובדות<br />על אוצרות וממון ונכסים וטריטוריות וכסף<br />שהכנסייה הנוצרית מחזיקה בהם<br />בשם אלהים במרתפיי הוותיקן<br /> <br />ואותו מרכיב פסיכולוגי<br />גורם ליהודים הדתיים<br />לדעת איך לכונן חברה<br />מציאות קולקטיבית<br />קהילה<br />והיררכייה<br />הנובעת מבני אדם המושכים בחוטים<br />שאנו בובות המריונטה שלהם<br /><br />אני מתעסק וכותב בנושא זה<br />כיוון שאני החילוני האחרון<br /><br />היינו שלשה חברים הכי טובים פעם<br />שני חבריי<br />שהם שתי צלעות של משולש אחד<br />חזרו בתשובה<br /><br />ואני שואל את עצמי<br />במקביל או בעקבות המשפט<br />הגד לי מי הם חברייך<br />ואומר לך מי אתה<br />האם אני חלוש שכל כמותם<br />או איך לא ראיתי ולא זיהיתי<br />מי הם חבריי<br />או<br />כמה חבריי היו עברים מעוורים<br /><br />על כן אני חוזר בשאלה<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115274659988196842?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1152655216012039912006-07-12T00:25:00.000+03:002006-07-12T01:00:16.026+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/T6.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/T6.jpg" border="0" alt="" /></a><br />לצערי אלהים הוא הכל כי המילה הפשוטה הזו - הכל<br />היא למעשה ממש כמו המילים - שום דבר, או בעצם כלום<br />את היישות שלו גם המתנגדים לקיומו<br />כשהם כותבים או מדברים על אי היותו<br />הופכים אותו לנושא או למשהו ששווה התייחסות<br />ובכך מוסיפים נקודה לקיומו דווקא בגלל אי קיומו<br />אבל אם את שמים לב אנו בני האדם, אם אנחנו מאמינים בו ואם לא<br />אנחנו מכניסים אותו ואת נוכחותו ואנחנו מקיימים אותו<br /> <br />נאמר רבות פעמים שאלהים לא שופט אותנו כי אנו חלק ממנו<br />לצערי האלהים הזה שנבנה מבחינתי וזווית הראייה שלי על ידי בני האדם<br />הוא אנושי לחלוטין<br />למה בארצות הברית של אמריקה<br />אנשים נוסעים בכלי רכב כמו לימוזינות<br />למסעדות שמגישות את כל מעדני המזון הכי יקרים בעולם<br />וחוזרים לביתם שנמצא בקומה ארבעים עם נוף לארבע כנפות שמיים<br /><br />בזמן שילדים שרק נולדו מתים מרעב באפריקה<br /><br />הזהו אלהים הטוב שכולם מדברים עליו ובשבחו<br /><br />אלהים "הטוב" הזה, כן הוא טוב! כי הוא מודע לכך שאינו מושלם<br />וכמו שבני אדם עם מצפון שופטים את עצמם או התנהגותם<br />כך גם אלהים שופט את עצמו<br /><br />העובדה היא שיש מחלה מסויימת ואמיתית אצל בני אדם שנקראת<br />פמפיגוס<br />המחלה הזו גורמת לגוף שלנו לזהות חלקים אחרים של הגוף שלנו<br />כאוייב<br />והם במלחמה עם עצמם באופן פיזי לחלוטין<br />אז אם אנו בני האדם מהווים חלק מאלהים<br />גם אלהים שופט ומעניש את עצמו<br />זה משתקף בהענשה העצמית של בני האדם<br /><br />אלהים הוא זה הלומד מאיתנו עבור ניסיונו<br />את כל התשובות לשאלות <br />שהוא מציב לעצמו לדעת<br /><br />אלהים נותן לנו שיעורים<br />כמו<br />איך להתמודד עם מחלות<br />או איך הכי נכון לחיות מבחינה חברתית<br />או איך להתמודד עם שכול, יתמות, אובדן<br />או ההתמודדות שלנו מול האגו שלנו<br />או יכולת הסליחה או ההסלמה שביננו לחברינו<br />או איך הכי נכון לכלכל בית, מבחינה אקונומית או רוחנית<br />איך הכי נכון להקים ולנהל משפחה<br />איך לעמוד מול פיתויים<br />איך לאהוב את היקרים לנו ואיך לתת להם להבין כמה הם אהובים<br /><br />אנו מצד אחד כבני אדם בעצם נחיל נמלים שקוף <br />לראות איך מתנהלים חיים בנחיל נמלים<br />או בנחיל דבורים או צרעות<br />ואלהים מתבונן בנו<br />ולומד על עצמו ומרבה את נסיונו על פי ניסיוננו אנו<br /><br />מצד שני<br />אלהים מאמין בנו<br />כמו היינו צלמית חימר פאגנית<br />שהוא סוגד לה, או לנו<br /><br />אלהים כשהוא מאמין ומתפלל לנו, בהיותנו צלמית החימר שלו<br />הוא עדיין נותר עובד עבודה זרה<br />שהרי אנו לא צלמית חימר אחת<br />אנו שישה מיליארד בני אדם<br />שישה מיליארד צלמיות חימר<br />שכל אחד ואחת מאיתנו היא עולם ומלואו<br />ואלהים לא בוחר להתמקד באחד מסויים וספציפי מאיתנו<br />לו הוא סוגד<br />אלא מרבה בסגידה כשהוא לומד מכל אחד ואחת מאיתנו<br /><br />לסיכום<br />אלהים מאמין בנו יותר משאנו מאמינים בו<br />ואנו<br />צלמית החימר שלו<br />לה הוא סוגד<br />ולא מנתץ<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115265521601203991?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1152494773011699152006-07-10T03:32:00.000+03:002006-07-10T04:26:13.026+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/R2.0.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/R2.0.jpg" border="0" alt="" /></a><br />הדת היא קונספירצייה מטורפת לסגור את כל בני האדם ואת כל התרבויות של כל בני האדם בתבניות שפוסלות אינדיוידואליות ודוגלות במציאות קולקטיבית עם אותו ידע עם אותם תכנים משותפים עם אותם קלפיי טריוויה עם אותם סלבריטים<br /> <br />כל הסיפור של ישו היהודי מנצרת הייתה הקונספירצייה הגדולה מכולן להכיל לתוך האימפרייה הרומית את התהוות הנצרות והפיכת הנצרות לקונצנזוס ודת יחידה שלטת<br />בכל תפוצות האימפרייה הרומית והנצרות מושתתת על בסיס היהדות והקונספירצייה הייתה של היהודים למצוא את ישו כשעיר לעזאזל או אפילו זבח אנושי למסד בתבניות ניתנות לשליטה את המתנצרים ולהכיל עליהם את החוקים הבסיסיים ביהדות, רק בשם שונה, ההופך את כל הכלולים לקולקטיב הפועל במנגנון היררכי למיסוד חברה או קהילה עם ידע טרוויאלי שווה<br />בין כולם ולכל נפש ומכנים משותפים לכל הקולקטיב ודחיית תכונות אינדיוידואליות לאפשר יכולת שליטה שהרחיקה לכת עד המרת שבטים אינדיאנים לטובת הנצרות בשם המוח היהודי שהמציא לנו פטנטים כגון פטנט זה של החדרת מודעות וחוקים חברתיים המשיקים ליהדות וליכולת השליטה בתום התהליך בידי היהודים על מנת ליצור קולקטיב היררכי ותפישת מציאות זהה בין כל הכלולים שבחלוף שני מילניומים העולם המערבי מתפקד במופת תחת חוקי היהדות והם קוראים לעצמם נוצרים ואין הם יודעים שבמשחק השח-מט הזה הם אחרי צעד מחושב וקונספירטיבי הפסידו במט סנדלרים והם בעצם הינם יהודים כמעט בכל דבר מה שהניעה את העולם המערבי להתעסק ברכוש בכסף באדמה בנפט בפחם באטום, במיצוי החלום האמריקאי של שתי מכוניות בגראג' פיסת דשא ובית מעץ בפרברים בנוחות מקסימלית שהם לא יודעים טוב מזה והם ברגים קטנים במערכת משומנת שהיהודים מנהגים את הספינה הזו או לאיי ברמודה - והרס הציויליזצייה המערבית, או לחופשה של שבוע לראות את המוזיאונים באירופה מדמים סיטואציות מצויירות מספר הספרים והברית החדשה שאין לכל הקולקטיב הזה ידע אם יש יכולת לחיות אחרת טוב יותר מזה<br />אני ממבט סוביקטיבי בטוח שיש בעולם הזה יותר טוב בכל תכלית החיים ממה שניתן לנו עד כה בשם הדת אבל למי יש אומץ להכחיד את הקיים כדי לנסות משהו טוב יותר<br />שניתן לבנות רק מתוך שום קשר למה שקיים כמו להוציא מהמוח האנושי את השפה כאלמנט בסיסי של תקשורת שנראית כדרך יחידה ליצור מציאות שלא מושתתת על שום דבר מהעבר ואיך ניצור דבר חדש ללא שפה או קודים חברתיים תקשורתיים, הקונספירצייה הזו כל כך מתוחכמת שהיא מילכוד<br />אז עדיף להישאר עיוורים ולדעת שיש לנו שתי מכוניות וגראג' פיסת דשא ובית מעץ בפרברים עם מקדונלדס בכל פינת רחוב וסניפים של רכישת סרטי וידאו וגלידת בן אנד ג'רי ובכל פינה מוכרי קוקאין והרואין והמקרר מלא קצפת ודובדבנים ועורכי דין שיוציאו אותנו זכאים אם הרגנו מישהו שעלה על הדשא הפרטי שלנו וכשבא לנו לנסות להתגרות במזל נוהגים ללאס ווגאס להמר ובחורף לעשות סקי שלג ולעבוד תודות למייקרוסופט מהבית אז מי צריך עולם טוב יותר אם אנחנו חיים טוב ומרגישים שאנו חיים במציאות אוטופית בזמן שבתעלות השופכין אנשים מתים ממנת יתר של הרואין ובאפריקה מתים מרעב מי בכלל שם על מיליון ילדים אפריקאים בזמן שהוא צופה בפרסומת לפיצה בהפסקת משחק כדורגל כששתי פחיות בירה ריקות לצידנו גמורות והפחית השלישית בדיוק נלגמת ברגע זה ממש אז מה איכפת ההגדרה יהודים או נוצרים או מוסלמים כשיהיה לנו רע וקשה בחיים נתפלל קצת לאלהים כלשהו כשיהיה שוב טוב לא נזכור אם יש או אין<br />בטוח לא נחפש את האפשרות שהכל קונספירצייה ושאנדי וורהול התקבל כמוביל זרם הפופ-ארט לאחר הסכם חשאי עם הסי.איי. אי לרדד את האמנות כדי לרדד את התרבות כדי לרדד את המוחות שלנו מה איכפת כבר אם יש את המונה ליזה בלובר או יש לנו בסלון רפרודוקצייה בשלושים שקל של ציור סוריאליטי אז פאקקקק גוד רק שלא יורידו לנו מהמשכורת את שעת העבודה שאיחרנו הבקר<br />למפעל קופסאות השימורים ושהבלדר יהיה כמו תמיד באותה פינת רחוב כי הקוק נגמר על ידי בת השכן בת השלוש עשרה שסיממנו ואנסנו בהסכמה אתמול בערב מי שם זיין<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115249477301169915?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1152336922294077942006-07-08T03:31:00.000+03:002006-07-08T09:58:14.946+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/K3.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/K3.jpg" border="0" alt="" /></a><br />ההרצאה המצאת אלהים על ידי האדם <br />בשעה שמונה ושישים ותשע דקות ושמונים ושבע שניות<br />בגורן של קיבוץ חוף מיבטחים<br />נא להתיישב בחצי גורן, למאחרים לא יסופקו סיגריות נובלס בחודש הבא<br /><br />במראת הזכוכית הספקתי להתבונן ארוכות<br />להתבונן בבבואתי עד שמצאתי את עצמי<br />ותיקנתי את עצמי, מביט בעצמי, ומקבל את עצמי<br />גם אם יש לי כאן או שם איזו צלקת<br />גם אם אני נמצא עדיין בהתהוות<br />גם אם יש על פני איזו פלולה<br />שאני מקבל אותה כחלק ממני<br />באותו מבט ממושך במראת הזכוכית<br />חש תחושת פיספוס <br />שלא התחתנתי עם זו שהייתי איתה חמש שנים<br />והנתינה שלה וההבנה שלה לכל גחמותיי<br />לאורך שנים<br />שבצעד לא מחושב ובחוסר ההבנה שכמוה<br />עם יכולת ההקשבה והעצה הטובה<br />והמשיכה הפיזית שלי אליה<br />לא תהיה עוד<br />ואף ההרגשה המוזרה שברוב הזמן שהייתי איתה<br />לא הרגשתי רגש אוהב במיוחד<br />שרק בדיעבד כשזה הסתיים<br />ובמקרה זה הסתיים<br />באופן שאני עצמי שילחתיה לרחוב<br />הבנתי שאני באמת אוהב אותה<br />אבל זה כבר היה מאוחר מידי<br />ונאמרו יותר מידי מילים קשות ופוגעות<br />עד אין סיכוי להשיבה <br /> <br />כל חיי שחלפו בעודי עם יד שמאל החזקה<br />והנני איטר יד ימיני<br />המבט שלי על אנשים, היה כאילו אני מביט במראה <br /> <br />כשחלפתי ברחוב מרכזי בתל אביב במצב רוח עגום <br />יצא צירוף המקרים שהאדם החולף על פניי, מיוסר בדיוק כמוני<br />ומשקף לי בהבעת פניו את הרגש שבתוכי<br /> <br />אני מתכוון שנראה לי שמשום שבעודי ילד<br />עם המקום בו גדלתי בסיס צבאי<br />נאלצתי להתפתח מהר<br />כי העובדות והאובדן הרב והעצב והמלנכוליה<br />האפילו על זכרון בריכת השחייה של עונת הקייץ<br />ומתוך בריכת השחייה הזו שהייתה לי גן עדן<br />הפכה עורה לגיהנום<br /> <br />גדלתי כילד בגיהנום מוסווה לגן עדן<br />וכמה שניסו לחסוך ממני את הכאב<br />של אובדן טייסים בטיסות אימון<br />טייסים שהיו הורים של חברים שלי<br />כך רק התעצמה הידיעה שלי כילד<br />שכמה שנוף עצי האקליפטוס וריח פריחתם<br />הם מסווה של שכול יתמות כאב ואובדן של אנשים יקרים<br />הייתי חייב לנוכח המציאות הזו<br />הרצינית הזו<br />להתבגר בעודי ילד<br /><br />אבא חזר<br />זהו שיר שכתבתי, אחרי הרבה שנים של חוסר יכולת לבטא<br />את שעל ליבי<br />השיר הולך ככה<br /><br />רק בלילות לראות<br />את אבא בבית<br />אבא חזר<br />אבל אני רואה סרט מצוייר<br />אבא שלום<br />אני רואה עכשיו סרט מצוייר<br />אני עוד ילד קטן<br />אז מותר<br />לא מבין שאבא חזר<br />ושאבא כל לילה חוזר<br />ושאבא כל לילה כמעט לא חוזר<br />ואבא כל לילה חוזר אליי<br />הביתה<br />אבל אני עוד ילד קטן<br />רואה עכשיו סרט מצוייר<br />לא יודע שזה בסדר <br />כמו כל ילד קטן<br />לראות עכשיו סרט מצוייר<br />בלי לחשוב אם אבא חזר<br />אז אבא שלום<br />בלילה אני אלך לישון<br />כולי יודע שאין פחד<br />כשסביבי גדר<br />ואבא טס בשמיים <br />ועליי שומר<br />ואבא חוזר<br />כל לילה הוא חוזר<br />כמעט שלא חוזר<br />ואני לא צריך דובי או נני<br />ואני ילד קטן<br />שומר בסתר ליבי<br />במעטה הנאיביות<br />מדחיק בכוחות עלומים<br />התפקחות<br />לא רואה<br />כן רואה<br />רק סרט מצוייר<br />נאיבי עדין<br />לא עדין<br />רגיש לא מרגיש<br />שאבא הלילה חזר<br /><br />זה פחות או יותר כמה שיותר מדוייק <br />לתחושות שחשתי באותם ימים<br />ראיתי בילדותי את העולם כמו להביט במראה<br />זה למשל כשאמא שלי ישבה מולי<br />ואכלה עם המזלג ביד ימין שלה<br />אז כמו מראה או חיקוי של קוף<br />חשבתי שיד ימין שלה<br />היא בעצם מול יד ימין שלי<br />ומשום כך כדי לשקף את המראה<br />הייתי אוחז את המזלג<br />ביד שמאל שמול ידה של אימי <br /> <br />בחיים האמיתיים אדם שעומד מול אדם אחר<br />יד שמאל שלו היא מול יד ימין של השני <br />אבל, כשמביטים במראה<br />יד שמאל נמצאת מול יד שמאל <br /> <br />דוגמא לבלבול הזה: התמחתי בספורט הסיוף<br />יש לי תעודת מדריך סיוף<br />אחרי קורס של 3 שבועות במכון וינגייט<br />קריעת תחת<br /> <br />מספר בני האדם שהם איטרים<br />קטן בהרבה ממספר האנשים שידם החזקה היא הימנית<br />משום שזה היה נדיר לסייפים ימניים<br />לסייף מול סייפים שמאליים<br />וכאיטר יד ימיני<br />דווקא אני יכולתי לסייף יותר עם סייפים ימניים<br />הייתה לי נקודת פתיחה גבוהה יותר<br />בתחרויות סיוף<br />. <br />ברוב תחרויות הסיוף בארץ ובעולם<br />המתמודדים על המדליה הם ברוב המקרים שמאליים<br />שמסייפים מול שמאליים<br />וזה באמת באמת יותר קשה לסייף מול אדם שמאלי<br />כשרוב הזמן כל הסייפים התאמנו מול ימניים<br />הייתי מדורג במקום הרביעי בארץ בסיוף<br /> <br />אבל מאיפה ולמה אני שמאלי איני יודע <br /> <br />לא יודע למה כבר מהילדות הנקודה הזו<br />שעלולה או ממש מעידה על פיגור לא קטן<br />למי שרואה בעיניים צרות התפתחות מאוחרת<br />גם אם אני חושב לעצמי בניגוד לרוב<br />שאדם שמגיע אחרון<br />לדיעה או תפיסת עולם<br />אחרי כל אלו שהתבגרו לפניו<br />זה בעצם ההיפך מפיגור<br />ודווקא נגיעה בגבולות הגאונות<br />היכולת ללכת שלב שלב ולעמוד על משקלו<br />להאמין בדרך שלו<br />לא להתבייש שהוא איטי<br />או צועד אחרי כולם<br />וסופג יותר לאט אך ביותר מחשבה לעומק על הוויתם של דברים<br /> <br />וההתקדמות לאמת היא בצעדים קטנים<br />מצד אחד<br />ויכולת גאונית מצד שני<br />שלי עצמי כילד<br />לחקות את המציאות כהשתקפות במראה<br />או בתהליכי רישום דמויות ומודליסטיות<br />או בהביטי במראה שעות ארוכות<br />בתהליך של יצירת דיוקן עצמי<br />עשיתי לעצמי את התרפייה<br />לשנות לעצמי את תפיסת העולם <br /> <br />אחרי מחשבה ארוכה והתבוננות<br />עד יכולת להבין את הטעות האופטית<br />שאני רואה את המציאות כמראה<br />איכשהו על ידי גורמיי עליון<br />נותבתי לכיוון של ציור<br />כדי ללמוד את השיעור הזה<br />בהבדל בין השתקפות במראה<br />לבין הביטי במציאות על בני אדם<br />ולראות ולתקן את התפיסה שלי<br />שאני מבין שההשתקפות במראה<br />היא אשליה מסויימת<br />לעומת המבט על המציאות עצמה<br /> <br />כן לב האדם לאדם<br />והכוונה היא שכמו שהפנים משתקפות במים<br />כך משתקף ליבו של האדם האחד בליבו של השני<br />אם אתה משדר קרירות, תקבל קרירות<br />אם אתה מעניק חום, תזכה גם אתה לחמימות <br /> <br />ועל זה אני אומר שלמדתי די הרבה ומספיק<br />בכדי להסביר <br />שאם ליבך משתקף לי במים<br />זוהי האשליה של המראה<br />בהשתקפות הזו<br />יד שמאל שלי תהה מול יד שמאל שלך<br />בניגוד למציאות<br />דהיינו אילוזייה או שקר<br /> <br />אז כמה שאני לא אתבונן או כן אתבונן<br />בהשתקפות של עצמי הנרקיס או של זוגתי הנרקסיסטית במעיין צלול <br />של מילים כתובות<br />זה יראה כמבט על מראת זכוכית<br />שקרית<br />ונוגדת את המציאות והחיים<br />וכנראה מסתירה את האמת שמאחוריי הדברים<br />שאגב מידי פעם מבהיקה וחושפת טפח<br /><br />אבל גם אצל מלכת אנגליה<br />עם כל הנימוסים<br />אם תתקיים שיחה איתה שעה ארוכה<br />ניתן יהיה למצוא נקודות להיאחז בהן<br />כשממש מחפשים <br />אולי אפילו בתת-ההכרה<br />מבלי שמודעים שפועלים באנרצייה הזו<br />ככל שיחקרו יגלו <br />את המקומות השלילים, או את העלבון <br /> <br />וכל זה יראה בזווית הראייה <br />שכדאי לשנות קצת את נקודת המבט<br />כי אם מהזווית הזו משדרים אמפטיה יקבלו בסימפטיה<br />אם את משדרים קרירות מקבלים קרירות<br />ואם משדרים ומעניקים חום, יעניקו חום חזרה<br /> <br />אני מרגיש שהיחס הזה נובע, <br />ממה שאנשים מייצרים מניסיון חייהם ועל פי החינוך שקבלו<br />שאם לא נחיך לעולם כשאנו מתעוררים משינה<br />העולם כולו לא יחייך אליינו <br /> <br />אם נקום בבקר ונגיד בקר טוב בחיוך לעולם<br />כל היום והעולם יחייך חזרה אליינו, בתשובת בקר אור<br /> <br />אחרי מחשבה ארוכה והתבוננות<br />עד יכולת להבין את הטעות<br />שאני רואה את המציאות כמראה<br />איכשהו על ידי גורמיי עליון<br />נותבתי לכיוון של ציור<br />כדי ללמוד את השיעור הזה בהבדל בין השתקפות במראה<br />לבין הביטי במציאות על בני אדם<br />לראות ולתקן את התפיסה שלי<br />שאני מבין שההשתקפות במראה היא אשליה מסויימת<br />לעומת המבט על המציאות עצמה<br /> <br />זה נבע מצעד יהיר שלי עצמי<br />שזו התכונה המפגרת שלי<br />לפעול כבני אדם מבוגרים<br />בעודי ילד<br />בלי לחכות עוד זמן<br />ולהתבגר לאט וליצור לאט את בניית העצמי<br />עם הקפדה על כל טון<br />אינטונצייה<br />או הבעת פנים<br />או אבחנה<br />ותשומת לב על המחשבה<br />או הבעה<br />או תנועת זרת קלה<br />או בחירת וברירת המילים שלי <br /> <br />כי אני תמיד טוען כבן אדם בוגר<br />שכמו שספר הספרים הייתה התורה הראשונה בעולם<br />או לפחות העתיקה ביותר שנשמרה <br /> <br />ובשל כך<br />היהדות<br />היא מה שנקרא קצת דת שקופצת מעל הפופיק <br /> <br />כדת ראשונה ללא ניסיון קודם<br />הגדירה את עצמה<br />וכוננה את עצמה<br />וקראה לעצמה עם סגולה, באיזו יהירות<br />ונותנת אמונה<br />בצידקת הדרך והיותנו עם סגולה <br /> <br />ממש כמו בסרט הנחשול<br />בו רואים איך נותנים לקבוצת תלמידים ספציפית<br />כל הזמן מחמאות ושהם הכי טובים משאר הכיתה<br />בדומה לחינוך של הנוער הארי בגרמניה<br />ששיבח את הגזע הגרמני<br />בהטפות ונאומים עד כי כמו בסרט הנחשול<br />וכמו במציאות במלחמת העולם השנייה<br />אותה קבוצה באמת ראתה עצמה כעם או קבוצה<br />מורמת מכל עם או קבוצה אחרת<br /> <br />יש הרבה סיכויים שתורות של עמים אחרים<br />ככל שהם יצהירו על תפישתם את המציאות<br />או הגדרת הדת שלהם<br />באופן מאוחר יותר<br />לפני שהם כותבים את תורתם<br />עם יותר שיקולים שנובעים ממקורות קדומים יותר<br />ויותר נסיון, שנטלו מתורות אחרות <br />ישנו סיכוי שמי שקופץ אחרון<br />ולא ראשון למים<br />בתפישת עולם שונה<br />אחרי מחקר והתבוננות<br />ונטילת הטוב שיש בדתות אחרות<br />דווקא התפישה הזו האחרונה<br />לוקחת בחשבון את כל הטוב שניתן להפיק מכל דת ודת<br />ולקבע דת חדשה מתהליכים ונסיונות <br /> <br />עד כי למשל לא תהיה סיבה לטוס להודו לחפש את עצמנו<br />כי אנחנו כאן, וכאן יש לנו במידה וזה יקרה<br />את התכלית והעוצמות וההתבונות לנבכי הנפש<br />עד כי אין סיבה לחפש משמעות בהודו<br /><br />כן, זה נכון לפי ההגדרה במילון <br />שלהיות אטאיסט זה לא להאמין בקיומו של אלהים<br />ויותר מכך להאמין באי קיומו של אלהים <br /> <br />אני עצמי אומנם לוקח מכל דת אלמנטים נבחרים<br />ורק מה שאני מתחבר אליו כמובן <br />לא לוקח שום פסיק<br />מתורות שמצוות על התנהגות או איסורים או סגידה או תפילה <br /> <br />אני מאמין שכל אופצייה לחיים טובים<br />או למנוחת עולמים<br />או גן עדן או גיהנום או גלגול נשמות<br />או שכתוצאה ממעשים טובים<br />אני אגיע בגלגול אחר עם קארמה ואאורה<br />שיעלו אותי מדרגה באיכות החיים<br />כל דרך כזו יכולה יום אחד<br />ביום מותי<br />להתגלות כנכונה<br /> <br />אבל, מה לעשות, שעדיין אין מילה מוגדרת<br />בין אדם דתי שפועל כל חייו בהצמדות לדת וקיום המצוות<br />לבין אדם שמוגדר או מגדיר את עצמו כאטאיסט<br />. <br />אין מילה ספציפית שתופסת<br />מהזווית של האטאיזם<br />את ההיפוך של אטאיזם<br />לאמונה בכל אופצייה או דת אפשרית<br />אמונה שלא מתחברת עם שום תפיסה קיימת<br />של דת אחת ספציפית<br />או קבלת כל דין ביום לכתי<br />על פי כל אופצייה אפשרית<br />שנמצאת כחלק מאמונה בדת ספציפית <br /> <br />פשוט אין מילה כזו<br />אין עדיין דת כזו<br />אין כת כזו<br />אז אני מעדיף על פני הצגתי כאדם דתי ומאמין<br />ובמקום לומר שאני חילוני חרד<br />את המילה שנראית לי יותר קרובה למהות שלי<br />שהיא אטאיזם<br /> <br />אני מאמין בצורך ליצור<br />בין היתר גם יצירות עם תווי פנים<br />גם אם יש לנו חוק של לא תעשה לך צלם או פסל <br /> <br />אני מאמין ביצירה ברוח זמן ההווה<br />את החוקים הרלוונטים להווה<br />אני לא ממש חושב שליאונרדו דה וינצ'י <br />חטף מכת ברק משמיים<br />כשהוא צייר בפרוטרוט את המונה ליזה<br />אני חושב שיש עוד המון מקום באמנות<br />גם אם נולדתי יהודי ובר ברית מילה קצוץ עורלה<br />ליצור ובתהליך היצירה לבחון<br />את דמויותיהם ואת פניהם<br />של אלו שאני מצייר אותם<br />ואני ממש לא פוחד מאיזה ברק ורעם שיפגעו בי כי יצרתי בצלם<br /> <br />העקרון בקשר לדת העברית יהודית היהירה שלנו<br />הוא, שככל הנראה לי מזווית הראיה שלי<br />דווקא זה שימתין ויבחן וישמע או יקרא את כל מקדימיו<br />לפני שהוא קופץ מעל הפופיק<br />כמו שאני עשיתי לעצמי התבגרות אינסטנט<br />שכמובן הייתי צריך לשבור<br />כל אבן יסוד כדי לבנות עצמי כבוגר בתוך מבוגרים<br />כך פעלה יהירותה של הדת היהודית<br />שקיבעה עצמה בדברות ומצוות<br />לפני שחקרה מה תפסו והאמינו ופעלו בדתות אחרות<br /> <br />בניגוד למה שתפסתי מעצמי<br />מתנהג כבוגר בסביבת מבוגרים<br />באופן הביטוי או ההתנהגות<br />אך ללא הידע העמוק<br />שניתן לאדם בוגר בתהליכים איטיים<br />של מעברים מילדות לנעורים ולבגרות <br /> <br />ועד שמישהו מביע דיעה<br />יהיו לו יותר כלים מנסיונות של אחרים<br />לחולל תמורות רלוונטיות לתפישת הזמן ולצווי האופנה<br />שלא כמו שעשיתי<br />בהתנהגות מתבגרת אינסטנט כילד<br />שלבטח אם המשיך להתפתח<br />גילה את הטעויות שלו<br />בתפיסה האמיתית של עולם המבוגרים הבוגרים<br /> <br />דת חדשה<br />מושתתת על דתות קדומות יותר<br />יותר רלוונטית לדעתי<br />ובעלת שיקולים עמוקים יותר<br />שנלמדו כלקח מדתות שהצהירו על עצמן בתחילת הדרך <br /> <br />כמו אימפריות כיוון הקלאסית<br />שמה שנותר ממנה זה כפרי דייגים<br />וכמה עמודים הלניסטיים <br /> <br />או האימפרייה הרומית<br />שמרוב סיאוב פשוט קרסה<br />והשאירה לנו את האמפי תיאטרון בקיסרייה<br />ואם צועדים ברחובות רומא<br />כל שני מטר ישנו רוכל<br />שמוכר חולצות עם הדפסים<br />של רישומים של ליאונרדו דה וינצ'י<br /><br />כמו שבניו יורק יש את הרוכלים ברחובות<br />שצדים תיירים<br />ומוכרים להם חולצות שכתוב עליהן<br />I LOVE N.Y <br />שתיירים קונים כדי לזכור את הטיול לאר"הב<br />וגם האימפרייה הזו של אר"הב<br />תקרוס לשבבים ושברים<br /> <br />אני מניח שאפשר למתוח <br />בין יוון ורומא קו ישר<br />של כל אימפריה שדינה לקרוס לרסיסים<br />וכנראה גם ארץ החופש וחופש הביטוי<br />ארצות הברית<br />תגיע למצב של קריסה<br />אולי במקרה זה<br />זה יהיה כתוצאה מהתמכרות ההמונים לקוקאין והרואין<br /> <br />גם אם מתחתי קו ישר של שתי נקודות<br />אני מוסיף נקודה שלישית<br />שאם שלש הנקודות יתחברו<br />הן יהיו כמשולש אחד<br />מתוך שני משולשים של מגן דוד<br />נקודה שלישית<br />שלבטח אין לרוב הציבור את הידע לגביה<br />כי נראה לי שזה לא מאחד התחומים שמרבית בני האדם<br />מתענינים או חובבים, ואולי דווקא כן <br /> <br />אסטרונומייה<br />לא, לא אסטרולוגייה, אלא אסטרונומייה<br />איך נוצר בחלל של היקום מה שנקרא חור שחור<br />התשובה היא שחור שחור היה כוכב ענק<br />פי כמה וכמה וכמה מהשמש שלנו<br />שכוח המשיכה שלו היה כל כך חזק<br />עד שהכוכב קרס לתוך עצמו<br /> <br />ממש ככה ממימדים של כוכב ענק<br />ועד להצטמקות כגודל חור הניקוז של אמבטיה<br />תוצאות הלוואי<br />שכוח המשיכה המשיך לגבור<br />עד שחורים שחורים בולעים בתהליכים אבולוציונים<br />כוכבים ומערכות שמש וגלאקסיות שלמות<br />שנאבדות בחורים השחורים<br />ובחורים השחורים<br />זה המקום היחידי בטבע<br />מזוית ראייה פיזיקלית<br />ששום חוקי פיזיקה לא מתקימים בחורים שחורים<br /> <br />אז ציינתי את החורים השחורים<br />כמו לציין עוד אימפריה בעידן זה<br />שמרוב גודלה<br />ככל שגדלה יותר<br />כך קרסה לתוך עצמה<br /> <br />סביר שחלות בתפישות הדתיות הקדומות ששרדו כמו היהדות<br />הרבה מינוסים ותקלות ובעיות<br />פרדוכסים ואבסורדים, שאבסורדים פרדוקסים המה<br /><br />כתוצאה מהבריאה<br />שאלהים לא הקדיש לה יותר משישה ימי עבודה <br /> <br />כשאלהים יידע את הסופרים<br />שכתבו את התורה ובראשית <br />היה צנוע כשציין שהוא יצר את העולם בשישה ימי עבודה<br />אז הוא מתנצל מראש אם ישנן תקלות בתוכנה<br />כי זה רק סטארט-אפ<br />נסיוני<br />או שהוא היה שחצן יהיר <br />לומר שהוא יצר עולם מושלם תוך שישה ימים<br /> <br />הפרדוכסים הם באותו האופן שחוקי הפיזיקה <br />לא מתקיימים בחורים שחורים<br /> <br />כגון סימני שאלה ולבטים <br />או חוסר מזל או תקרית<br />או מחלה<br />או תהייה במהות שהדת או אלהים<br />לא עשו איזה נס<br />או מופת<br />גם אם קיימת את תריג המצוות<br />דברים שכאלו, שפונים איתם לרב<br />רב מקומי<br />או רב נחשב במיוחד<br />של קהילה יהודית מאמינה<br /> <br />שדבריו ודעתו מקבעת את המאמינים<br />ומכילה בהם איסורים פתטיים<br />כגון לחיצת אצבע קטנה ורכה<br />להדליק אור בשבת<br />או האם זה בסדר או לא<br />להפעיל חשמל<br />או טלויזיה<br />או לעשן סיגריות בשבת<br />או לנהוג בשבת ברכב<br />או להפעיל את הכיריים<br />ולבשל בשבת<br />או חוסר הזכות של אישה ללחוץ ידי גבר<br />או גבר שחל עליו איסור ללחוץ ידי אישה<br /> <br />ההליכה העיוורת של המאמינים<br />כצאן או כאותם ילדים מהחלילן מהמלין<br />שנעלמו בתוך ההר<br />או היות העברים בוחרים להיות עיוורים <br /> <br />זה שווה מבחינתי לקבלה המוחלטת של ציבור דתי<br />בן אנוש, לא יותר טוב מאף אחד מהם<br />לא יותר חכם מהרבה מהם<br />שהגיע להיות רב<br />גם אם הוא רב מכובד<br />והמאמינים הקיצונים<br />נוהרים אחרי דיעותיו ותפיסת עולמו<br />כאילו הוא שליח של מסרים היישר מאלהים<br />ובציווי כלפי המאמינים<br />ודרכם לפעול על פי דבריו ולא על פי לבבם<br /> <br />הנהירה והקבלה המוחלטת<br />של דברי רבנים<br />הופכת בעיניי פתטית ומסוכנת מרגע לרגע <br /> <br />לתת לרב לחשוב עבורם<br />ולצוות עליהם<br />או להציע להם פתרונות<br />במקום לחשוב בינהם לבין עצמם<br />עם הבחירות האישיות האינדיוידואליות שלהם<br /> <br />שבלעדיי האינדיוידואליות שלהם<br />הם פשוט קולקטיב<br />שפועל תחת היררכייה<br />הכופה עליהם דרכים ודברים<br />מבלי שיטילו ספקות<br />כמו היו סגורים במכלאות של פרות הולנדיות<br />מבלי להטיל ספק<br />מבלי שיחשבו ויפעלו בניגוד לרב מכובד כזה או אחר<br />והם נשארים ברפת ונותנים חלב<br />חלב שווה תפילה לאלהים<br />אמונה שווה סגידה לאלהים<br />והברור מאליו בעיניהם שתפקידם לתת חלב<br />וכמו פרות חסרות מחשבה המתבוססות בבוץ<br />ואין בהם תהיות<br />בצידקת הדרך שגדלו עליה <br /> <br />או איך מנצלים אותם<br />לשאיבת חלב<br />ומאכילים אותם באוכל<br />שלא רק שהוא פחות מאוכל<br />של מלון שלשה כוכבים<br />אלא אוכל של אכסניית נוער<br />ועדיין לא חושבים לבוא בטענות<br /><br />צר לי אבל בקרב הקולקטיב הדתי עם אמונה<br />בדברי רבנים כמו למשל<br />זוג שלא נכנס להיריון<br />הרב אומר לשים תחת הכרית עורלת תינוק<br />אמונה טפלה, שעדיין לא פוקחת עיניים עצומות לרווחה להטיל ספק<br />מגוחכת בעיני<br />לא פחות מנשיקה על היד של איזה באבא סאלי<br />או השתחוות ושכיבה והשתתחות על קברי צדיקים<br /> <br />אני התעוררתי בשלב מסויים להבין<br />שמה שחשבתי<br />שאני גדל כילד בגן גן עדן<br />והבריכה והאקליפטוסים הם מסווה של גהנום<br />איני שותק עוד ומטיל ספק וסקפטיות בכל מה שנראה תחילה <br />מתנה יקרה עטופה בנייר אריזה מרשרש<br /> <br />למה לא יתעוררו מאמינים<br />ויטילו מעט ספק בעשיית המצוות<br />ומה הן מקנות להם<br />או אמון שלם באלהים<br />שמקובל עליי לחלוטין<br />שיש כאלו שלא שואלים<br />לא מטילים ספק<br />פשוט מאמינים באמונה שלמה<br />שאלהים קיים<br /> <br />אני לא מטיל ספק<br />שיש אצל אנשים חוסר ספק ואמונה שלמה בקיום אלהים <br />אבל איני תופס איך אנשים מעוורים את עצמם<br />וכמו שהם מחפשים ומוצאים פגמים ודופי<br />בכל מה שנראה לכאורה טוהר כטוהר מלכת אנגליה<br />והדם הכחול בעורקייה<br />אינם מחפשים את חוסר השלמות של עולמנו מעשה אלהים<br />שעשה בשישה ימים<br />מבלי שאנו יודעים כלל אם הוא יצר את העולם<br />אחרי שמילא מחברות וטיוטות של הדרך לבנות את העולם מושלם<br />וגם כשהעולם מתגלה כחוסר שלמות <br />ואולי יהירותו של הבורא לבנותו בשישה ימים<br />דווקא כאן במקרה זה<br />העיוורון תופס עוצמה<br /><br />אני לא מאמין באותו האלהים<br />שהיהודים מאמינים<br /><br />אני מאמין בקיום נשגב של כוח עליון שלא מציב <br />צו אלהי להתפלל אליו להאדיר אותו<br />או להתעטף בטלית<br />או לחבוש כיפה<br />או לסגוד לאלהים<br />או בכורח לעשות תריג מצוות<br /> <br />אם כבר ישנה אמונה באלהים<br />נראה לי ברור כל כך כשמש בצהרי יום<br />שאלהים לא כזה אגואיסט<br />או מצד שני<br />אלהים לא כל כך חסר ביטחון עצמי בעצמו<br />בכדי לדרוש תפילה<br />האדרה<br />איזכור שמו בכל משפט<br />כמו: בעזרת השם, או אם ירצה השם, או לאלהים פתרונים<br />או אלהים הוא כל יכול<br /><br />זה מזכיר לי שאלה של חילונים מתריסים במשחק מילים<br />האם אלהים יכול ליצור אבן שהוא לא יוכל להרים אותה<br />ויש לי תשובה הוגנת לכך<br />שאלהים יצר אבן שהוא לא יכול להרים אותה<br />אבל הוא יצר אותה בשתי ידיו כשמלכתחילה היא בידיו<br />ואין לו צורך להרים אותה<br />כי בידיו באוויר<br />נראה לי שאלהים אמור להיות מספיק צנוע<br />ולהתנהג באופן מבורך יותר<br />או אפילו הרבה יותר נעלה מל"ו צדיקים<br />מכדי לצוות עלינו להתפלל אליו<br />יום יום ובכל מעשה ומעשה<br />ושוב נשאלת אותה השאלה <br />האם האלהים הזה צנוע <br />או יהיר<br /> <br />אלא אם כן, אלהים<br />הוא מושג שבני אדם יצרו, לכונן היררכייה <br />חברה, קהילה, קולקטיב<br />על מנת שנוכל להמשיך להתקיים בהיררכייה<br />של חברה, קהילה, קולקטיב<br />ומלאי אמונה באלהים<br />שיממש את שבועתו להרבות אותנו <br />כחול שעל שפת הים<br /> <br />אלהים חייב להיות המצאה של בני האדם<br />ליצור מכנים משותפים <br />בחברה, קהילה, קולקטיב<br />כנראה אלו שיצרו את היותו<br />עשו זאת בכלל מטעמים אגואיסטים אנושיים לעשות כסף<br />או ליצור היררכייה של מעמדות<br />לכינון יכולת מיחיה לצד שכננו, בתוך עמנו <br /> <br />ההמצאה הזו של אלהים נראית לרגע המצאה גאונית<br />לכונן חברה<br />מצד שני<br />כמה קרבות ומלחמות ודם והרג ורצח התקיים בעולם בשם אלהים<br />כך שההמצאה האנושית הזו היא כאזוב בנחל אכזב<br />שגם בעונת הגשמים היא מאכזבת<br /> <br />מעבר לכך זה נראה לאט לאט יותר ויותר ברור<br />שאלהים הוא המצאה של בני האדם<br />כמו שכתבתי קודם<br />האם אלהים גאה שיצר את העולם בשישה ימי עבודה<br />או האם הוא צנוע או חסר ביטחון עצמי<br />ובגלל זה הוא זקוק שנתפלל אליו כל יום<br />הלא זה רק מעיד על תכונות אנושיות<br />הדימיון של בני האדם לא יכול לתפוס צורה שאין לה קו דומה <br />לבני האדם<br />ובמקרה זה<br />אלהים<br />שנראה לרגע<br />צנוע<br />לרגע יהיר<br />לרגע בעל כבוד<br />ולרגע נחפז<br />זו שרשרת של תכונות אנושיות<br />ומעולם לא נכתב שחוץ מכך שנוצרנו בצלמו<br />לא נכתב שאופיו או דרך מחשבתו של אלהים היא כל כך<br />אנושית<br /><br />אני מקבל את אלהים כשהוא או בשמו טוענים שהוא יצר אותנו בצלמו<br />אבל מעולם לא הוזכר שהוא יצר אותנו דומים לאופיו<br />או בעלי רגשות כשלו<br />כיהירות שחצנות או צניעות וחוסר ביטחון עצמי<br />אם אלו תכונות שיש בבני האדם, כמו שיש לאלהים<br />אז גם הוא עצמו לבטח עם תכונה של רוע<br />אז מדוע מחק מעל העולם את סדום ועמורה<br />באמירה שבני האדם רעים<br /> <br />הדת הנוצרית, שהמרכז שלה הוא בוותיקן ברומא <br />מחזיק בהון של ממון תכשיטים נכסים יצירות אמנות<br />הוותיקן שהיא עיר מדינה בתוך מתחם העיר רומא<br />היא הגוף העשיר בתבל<br />שאת כל ההון הזה הם עשו<br />מהטפה לאמונה בישו ובדרכו, <br />וכמובן דרשו תמלוגים להעצים את הרעיון של הברית החדשה<br /> <br />אנו היהודים נוהגים לחגוג את חג החנוכה<br />בשירים ומזמורים על נצחוננו כנגד היוונים<br />ואני אישית מבכה על החג הזה<br />מבכה על הנצחון הזה <br /> <br />אני לא תופס למה אנו עם כה צר אופקים<br />שלא רואה בבקשה של היוונים להציב פסל בבית המקדש<br />מחמאה וכבוד, וגם רכוש רב שווי <br /> <br />מה כבר היה לנו כל כך איכפת להציב פסל שכזה<br />לתת כבוד ליוונים ואמונתם <br />הרי אדם באמונתו יחיה <br /> <br />ואמונתם של היוונים שאם יהיה פסל בבית המקדש<br />זה יוביל רק לטוב<br />ובמקום הנצחון הזה כנגד היוונים<br />שלו היינו מאפשרים להם פסלון קטן בבית המקדש <br /> <br />היינו מקבלים <br />דרכים סלולות, מקדשים מפוארים עם כיפות זהב<br />ממון כסף נכסים, פסלים יפיפיים <br /> <br />או שאריות למבקרי הארץ הבאים לארץ הקודש<br />וחווים את המראות שנותרו <br />ממקדשים מהתקופה היוונית והרומית <br /> <br />מה זאת היהירות הזו, וההתבדלות הזו שפסלה איזה פסל<br />וגרמה לפריצת מלחמה עקובה מדם <br />שלו העם היהיר הזה שלנו <br />עם הקיצוניות של הסיקריקים<br />או היהירות של מתאבדי מצדה<br />בהשאירם מלאי מזון, נשק, מים<br />להראות שיכולנו לשרוד יותר זמן<br />אבל לא ניפול לידיים הרומיות<br />ועדיף התאבדות הרואית<br />לא השיגו דבר וחצי דבר <br />חוץ מהעזרה והיוזמה הפרטית שלהם<br />לעזור לרומאים להשמיד וכמעט להכחיד אותנו <br /> <br />בעוד לו היינו מקבלים את תחנוניהם<br />להציב פסל קטן שיכלול בכבוד גם את אמונתם<br />במקום שגם הרומאים עצמם ראו כמקום מקודש<br />ועל כן בקשו להציב בו פסל<br />כדי שיועיל להם<br />רק יכול היה לשפר את איכות חיינו<br />או איכות חיי היהודים שחיו באותם ימים<br /><br />גם אדם דתי לאומי, וגם חרדי, או כיפה סרוגה<br />יתחילו בלי ספק את יומם במילים כמו<br />בעזרת השם<br />השם יתברך<br />בסיעתה דשמיימה<br />אם ירצה הבורא<br />נפלאות דרכי האל<br />באמונה שלמה<br />ברוך אתה אדוני<br />ברצון השם<br />אמן סלע<br /> <br />אלו הן תבניות מוגדרות לכל מאמין<br />הנהירה והקבלה המוחלטת <br />של דברי רבנים<br />הופכת בעיניי פתטית מרגע לרגע <br /> <br />הרעיון בגדול שאין שני דתיים אותו דבר<br />או אין בכלל שני בני אדם אותו דבר<br />על פני כדור הארץ<br />המונה למעלה משישה וחצי מילארד בני אדם<br />ואפילו תאומים זהים במראה החיצוני<br />לא יהיו אותו הדבר מהבחינה של התוכן<br />או הרגשות והרגישות<br />וצורת המחשבה השונה שלהם<br />נשמעת לי נכונה משום שהיא אינדיוידואלית<br /> <br />דווקא בגלל זה לדעתי אין זכות קיום לדת<br />שהרי כל אחד מאיתנו שונה<br />כל אחד מאיתנו יש בו תוכן ומחשבה חופשית<br />שיכולה להיות גם תפישת עולם אישית<br />או כמו שאומרים כל בן אדם הוא עולם שלם <br /> <br />חייבים לקבל את הרעיון<br />שלכל אדם על פני כדור הארץ<br />יש את האלהים שלו<br />מבחינתי זו הפואנטה, ואין לי ויכוח על כך <br /> <br />אבל אני מניח שאדם מאמין לא יתן לחלל את שם האלהים שלו<br />ולצמצם את סגולותיו של אלהים מלהיות כיחיד ואחד בעולם<br />ולומר לו ברייש גליי שכמותו<br />ישנם עוד שישה וחצי מיליארד אלהים שונים <br /> <br />לעומת זאת אני שוב כן אסכים שכדי ששישה וחצי מיליארד בני אדם<br />יוכלו לחיות בעולם הזה, אכן חייבים חוקים<br /> <br />משום שבעצם אפילו המשטרות בארצות נאורות<br />לא אוכפות את החוק<br />כנראה היה חייב לבוא מנגנון עמוק ומחושב<br />לטעת בבני האדם פחדים ויראה מפני עתיד<br />הצפוי להם על דרכם כפושעים, גנבים, אנסים<br />או עושי גילוי עריות<br />רצח, אלימות<br />ועוד תופעות שפוגעות בסביבה<br />שפוגעות בזולתם <br /> <br />ועל מנת להסדיר את האיסדר ואת הכאוס הזה<br />נבנה בידי בני האדם המנגנון שמייצר את המצפון<br />ומייצר את אלהים<br />ובמקרים רבים גם את הרעיון <br />שמאחוריי השטן יש את הגיהנום <br /> <br />כנגד הגיהנום במנגנון הבנוי לתפארת הזה<br />ישנו את גן העדן המובטח לאנשים שלא חטאו<br />שנשמע כמו בונוס מדהים ומפתה ללכת<br />כמו ללכת על ביצים ולא לשבור אותן<br />לעבור את החיים באופן חלק<br />ולקבל את הדונם אדמה בגן עדן <br /> <br />הבעייה של הדת, כמו כל מנגנון או פיתוח טכנולוגי <br />שנעשה על ידי בני אדם, ותמיד יהיו בו איזהשהן בעיות<br />מסגיר את אנושיותו <br />אז כמו רשימת ספרי הדת המצומצמת<br />תפילת שחרית עם הנחת תפילין וטלית<br />היא אותה התפילה של כל כיפה סרוגה ועד מאה שערים <br /> <br />התכנים לקריאה בדת בכל מקום ומצב<br />כמו לא לבזבז את הזמן של נסיעה באוטובוס בלהביט על הנוף<br />אלא להתעמק במשפטים מספרי הספרים<br />לנסות לפרש, ללמוד לקחים היסטוריים מהדת<br />שוב גוזרת ומצמצמת את המקום למחשבה חופשית <br /> <br />וכמה שחברה או קהילה נועדו ליצור קולקטיב<br />הקולקטיב היא מילה הכי הפוכה בעולם מאינדיוידואליות<br /> <br />כשיש קולקטיב מהודק<br />עם חיתוך דיבור מסויים<br />עם שפה משותפת<br />עם רעיונות משותפים<br />עם תפישה משותפת<br />עם דיעות שבחלוף זמן הופכות מדיעות<br />לדיעה אחת של קולקטיב<br />ועד לדת אחת משותפת <br /> <br />גם אם במצוותיה היא לא פוסעת צעד מהמאה השבע עשרה<br />ועד לתחילת המילניום הזה<br />עם קבלה מלאה שישנם אביזרים או חפצים או כלים<br />כמו מיקרו-גל או דימרים שמעמעמים או מגבירים את האור <br /> <br />שבנגיעת אצבע קלה ניתן לאכול גם ביום שבת מאכל חם<br />שלא ישב על אש קטנה כל הלילה מכניסת השבת כמו חמין<br />או לחיצה קלילה על הדימר<br />להדליק או לכבות או להחליש את האור<br /> <br />או הרעיון האידיוטי המטומטם שלא נוהגים בשבת<br />כאילו נהיגה זו עבודה<br />ולא עיניין שיש בו הנאה צרופה<br />או איך הם קוראים לזה שם במחוזותיהם<br />ללכת ברגל אבל לא לעבור את הגדר של היישוב<br />במקום לקחת רכב לנסוע לראות פריחות נרקיסים<br />ולהכין בפיקניק עם נוף מדהים<br />תה או קפה בפינג'אן על גזייה, כי אסור להדליק גזייה<br /><br />או נורא מזה האיסור לאכול סנדויץ' עם גבינה ונקניק<br />ופשוט להתענג<br /> <br />לא יודע, נשמע לי פתטי<br />נשמע לי אולד-פשן<br />נשמע לי תקיעות<br />עצירה במקום<br />ההיפך ממה שנקרא מחשבה נאורה<br /> <br />ואם מוסיפים לזה את הלבוש<br />המגדיר את האדם הדתי עם השטריימל והציציות<br />והפיאות והכיפה או המגבעת<br />פשוט הקפיאו את הזמן במאה השבע עשרה<br /> <br />ויחד עם זה פתרונות<br />כמו כל מיני מכשירים שמכוונים אותם לפעול מעצמם באוטומט<br />ביום שבת<br />מבלי להפעיל ידנית כי זו עבודה<br />בזמן שכל אדם עובד יודע <br />שהזמן שיש להכין קפה ולשתות, <br />זה הזמן שמוגדר כהפסקה, דהיינו הזמן בו אינך עובד <br /> <br />אז להגביל לחיצה על כפתור החימום<br />של מיחם כדי להכין קפה, זה אבסורד<br /> <br />בקיצור<br />כמה שהקולקטיב מעוניין שתהיו חברים בו<br />והרעיון הכללי נשמע אידיאלי אם לא אוטופי<br />הדרך בה ניתן לקיים קולקטיב <br />היא <br />הגדרת החוקים של הקולקטיב <br /> <br />במקרה של קולקטיב דתי, החוקים כל כך נוקשים תריג מצוות<br />זה המון מצוות שצריך לעשות<br />כדי להיות אחד מל"ו צדיקים<br />במטרה להגיע לשכון לצד הבורא <br /> <br />כמה שינסו לעשות יותר מצוות<br />אני מניח שאי אפשר לא להיות חוטא פה ושם<br />אני מתאר לעצמי שלא עבר פרק ארוך כשנה לפחות<br />שיהודי מאמין הצליח לשמור ולעשות תריג מצוות <br /> <br />האדם הדתי חרד העולה לאוטובוס<br />ומוצא עצמו נוגע קלות ברגליה של בחורה חילונית צעירה<br />עם מכנסיים קצרות<br />חושפות רגליים ארכות ונאות<br />שלא יילך ויספר סיפורי סבתא<br />שהוא באותו הרגע לא שם לב לבחורה הזו<br />כי היה עסוק בניתוח משפט מאיזה ספר מקודש<br />הלא זה ברור שכל מה שהאיש חשב זה הגירוי והפיתוי<br />גם אם הוא בהתחלה באמת ניסה להניע את מחשבתו<br />על רגליי חשופת הרגליים<br />ולהצמד לספר<br />זה כמובן לא ממש עובד<br /> <br />זה נשמע אתגר לחיות בקהילה<br />הנפגשת יום יום עם חברה אחרת, חילונית<br />שמתנהגת שונה<br />ומתלבשת בחוסר צניעות<br />עם בטן חשופה<br />או מיכנסיים בגזרה נמוכה<br />או ממש מיכנסיים קצרות וחושפות רגליים יפות <br /> <br />זה אכן אתגר להתמודד עם המציאות<br />אבל אם זו המציאות<br />מה שכתוב בספר הספרים <br />הופך להיות מופרך כדימיון<br /> <br />על כל פנים הרגע בו אותו חרדי עלה לאוטובוס<br />זהו המקום בו הוא נלחם בין היצר<br />והיכולת האינדיוידואלית שלו להדחיק את היצר<br />או אי יכולתו כאינדיוידואל<br />לשלוט באותו יצר<br />אבל זה בערך תמצית המקום<br />לאינדיוידואליות בקולקטיב דתי אליו אדם משתייך <br /> <br />הקולקטיב הוא בדיוק כמו מה שעשו האירופאים<br />שגילו את אמריקה<br />הם שלחו כמרים ועם הכמרים אלכוהול<br />את האלכוהול הם נתנו תמורת זהב לאינדיאנים<br />וכשהאינדיאנים הפכו אלכוהוליסטים<br />הכמרים נתנו להם אלכוהול תמורת לימודי נצרות והתנצרות <br /> <br />האירופאים שבאו כקולקטיב מגובש<br />פשוט רמסו את הרוח האינדיוידואלית של האינדיאנים<br />וצרפו את האינדיאנים להיות חלק מהקולקטיב<br /> <br />אני מפחד<br />אני מפחד<br />אני מפחד<br />אני באמת באמת באמת מפחד שיום אחד יגזלו ממני<br />את האינדיוידואליות שלי עצמי<br />ואולי בגלל זה אני חש תיעוב כלפיי<br />קהילות חרדיות או דתיות באשר הן<br /> <br />נמאס! לשמוע את הקולקטיב שלהם<br />מחדיר אמונה בשם יתברך ליום בוא המשיח<br />כמו שנמאס לשמוע את הנוער הדפוק של היום<br />משתמש בביטויים כמו - וואללה <br />הבן אדם שרוט<br />או המוזיקה הזאת היא ההארד-קור<br />או - קוראים לבן אדם שאינם יודעים את שמו - אחי<br />או מילים כמו<br />סוף<br />סוף הדרך<br />על הקצה<br />דאחקות<br />אחלה<br />סבבא<br />מגניב<br />קטע<br />בקטנה<br />בכייף<br />או אם זוכרים את הזמנים שהמילים היו - כאילו כזה<br /> <br />הבדיחה הגדולה ביותר של העולם החרדי<br />הייתה כששניאורסון עמד למות<br />והבטיח את בוא המשיח<br />נו, כמה שנים אפשר לחכות למשיח שאינו מצלצל<br />זה פטתי<br />וזה הוריד את כל האמינות של הציבור הדתי<br />והציבור הדתי המורם מעם<br />לא טומן ראשו בין ידיו<br />ואומר שניאורסון או לא שניאורסון הבטחנו משיח - ולא קיימנו<br />אין ייחוד אישי, בקהילה, בקולקטיב<br />שלא מעוניין לשמוע על יחוד אישי <br />ובכל זאת - ישנו את הספר הנקרא אפיקורוס בעל כורחו<br />זה הספר הראשון שהכניס אותי לחדרי חדרים <br />של העולם החרדי. וזה נשמע מחריד<br /> <br />אז בעיניין הדת וההרגשה הטובה של המאמינים, של היותם עם סגולה <br />שזה מקביל כמעט לחלוטין<br />לרעיון של הסרט הנחשול<br />והאיתגור והגושפנקות וההתחנפויות וההאדרה<br />לא שונים במילימטר מילדי הרייך השלישי<br /> <br />שכשפנאט פסיכוטי בעת פסיכוזה <br />מאתגר קבוצה באמירות כלפיה שהם הקבוצה הכי טובה<br />והכי מוצלחת, עם הגנים הכי מפותחים<br />מה שמייצר תחושת עליונות ויהירות, ומרגיש טוב <br /> <br />גורם להתבדל משאר האדם<br />ולהיות בטוחים כל כך בדרך שלהם <br />שהיא טובה על פני כל דרך אחרת <br /> <br />ואני אומר מי שם אתכם היהודים הדתיים<br />ביהירותכם תחת יהירותו של השם<br />לומר לאחרים איך להתנהג, או לקחת מכם דוגמא איך לכונן חברה<br /> <br />אז אם היהדות וספר התורה שנכתב או הורחב<br />לספרי קבלה או ספר הזוהר<br />שמיהרו אבותינו לנסח<br />טרם חקרו ובדקו והשוו את תפיסת העולם של היהדות<br />מבלי לחקור או לשאול שאלות לגביי אמיתות שבדתות אחרות <br /> <br />והאמונה שלהם בספר הראשוני הזה<br />שכפי שציינתי קופץ מעל הפופיק<br />שכמובן קיימות בו כבכל אב טיפוס<br />שגיאות טכניות או סגירות מפני מה שהעולם מציע היום<br /> <br />כמו היהדות כאב טיפוס<br />שככל שחלף הזמן הדתות שצצו בשלבים מאוחרים יותר<br />ולקח להם זמן להתגבש, להתבשל, ללמוד את הדתות הקיימות<br />ולהפוך להיות יותר מתאימות <br />בתהליך הצעידה להבין את העומק, <br />והאמת של כל התפישות <br />ולסדר אותן יחדיו <br /> <br />נראה לי יותר נאור לא לצאת כהגדרה<br />שאנו עם סגולה נבדל ומתבדל<br />לעומת הניסיונות<br />והלקח במבט מהצד של דתות שצצו מאוחר יותר<br />כמו הנצרות והאיסלם<br />שמושתתות על הבסיס של היהדות<br />ובכל זאת, גם בנצרות והאיסלם<br />ישנם תכנים שנוספו עם הזמן<br />ושונים במהותם או בדרך האמונה<br />והציווים לסגוד לאלהים<br />אבל כבר כתבתי כמה דם נשפך חינם בשם אלהים<br /> <br />אני לא אוהב להיות חלק מקולקטיב <br />ולא יהיה טעם לחיי אם לא אוכל לחיות כאינדיוידואל<br />ולבטא את עצמי בכל דרך שאני מוצא לנכון להתבטא<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/24214547-115233692229407794?l=oriraz.blogspot.com' alt='' /></div>orihttp://www.blogger.com/profile/10178067592456368266noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-24214547.post-1152238956604070892006-07-07T00:43:00.000+03:002006-07-07T05:22:36.760+03:00<a href="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/1600/T1.jpg"><img style="display:block; margin:0px auto 10px; text-align:center;cursor:pointer; cursor:hand;" src="http://photos1.blogger.com/blogger/3344/2508/400/T1.jpg" border="0" alt="" /></a><br />ההכרות שלי עם בחורה בשם דקל התחילה <br />כשסבתא שלי שכבה במחלקה כירורגית בבית החולים של קיבוץ חוף מיבטחים מאוחד<br />ואמא של דקל הייתה מיטה ליד סבתי בבית החולים של קיבוץ חוף מבטחים מאוחד<br />אימי החלה בשיחה קלה עם דקל כשדקל באה לביקור אצל אמה <br /> <br />לפתע מתוך השיחה בין דקל לאימי נוצר מצב שיש מכנה משותף<br />ביני לדקל<br />שקשור בבן אדם שאני עובד איתו<br />על עיבודים מוסיקלים לדיסק שלי<br />ודקל במקרה גרה באותו הביניין בו הוא גר<br /><br />אני גר בסמוך לבית החולים של קבוץ חוף מבטחים איחוד <br />דקל גרה בסמוך לבית החולים של קיבוץ חוף מבטחים מאוחד<br /> <br />בדיעבד שמעתי שאותו בחור השמיע לדקל<br />חלק מהקטעים שאני והוא יצרנו<br />ודקל אהבה את הקטעים האלו<br />דקל בקשה מאימי לתת לי את מספר הטלפון שלה <br />שמרתי אותו במועדפים ולא צילצלתי שבועיים <br /><br />כעבור פרק הזמן הזה באיזהשהו יום <br />הופיעה בביתי בחורה בשם דקל <br />נראתה טוב לגילה, אך צמד העופרים הן שני זיתים קטנים <br />שככל שדקל מתלהמת שואגת ונובחת<br />הזיתים הופכים פחות ופחות אטרקטיביים ומגרים<br />והופכים קטנים עוד יותר <br />בהתקפות והשתלחויות תוקפניות <br />חסרות אמפטיה שמייצרות כנראה אפטיה<br />עוד ברגעי פגישתנו הראשונה <br /> <br />נכנסתי איתה לדיאלוג ארוך בו היא נסתה להבהיר לי <br />שכמה שאני בארבע עיניים איתה <br />וכמה שאשאל אותה על עצמה <br />אני רק אבין פחות ופחות עליה<br />ומשום כך היא הציעה לי להצטרף לקולקטיב <br />כדי לראות אותה כפי שכנראה היא רצתה שאני אראה אותה<br />אבל למעשה לאחר מעשה את רוב הזמן ביליתי עם עצמי <br /> <br />כי דקל עם כמה שהיא אמרה לי שיש לי יכולת<br />לבחון אותה כבן אדם זה רלוונטי, רק בסביבת חבריה לקולקטיב <br />גרמה לי בהחלטה ספונטנית להצטרף אליה ולקולקטיב<br /><br />מאחר ועשיתי טעות בעוד אני ודקל בביתי בקיבוץ חוף מבטחים איחוד<br />הסכמתי לדקל לנסוע ברכב שלה למקום האסיפה של הקולקטיב<br />בקיבוץ חוף מיבטחים מאוחד<br />מבלי לחשוב איך אשוב בתום הערב<br />לביתי בקיבוץ חוף מיבטחים איחוד<br /><br />דקל מהרגע הראשון שהגענו לפאב המלא באנשים וברוחה של פולה בן גוריון<br />ברחוב בן גוריון<br />בעצם הייתה מחוץ לטווח הראייה שלי<br />במהלך הערב<br />במשך כל פרק הזמן שלפני שידור משחק הכדורגל <br />של אר"הב נגד איטליה<br />במסגרת המונדיאל<br />ומחוץ לטווח הראייה שלי גם זמן ארוך אחרי משחק הכדורגל<br />שהוקרן על מסך בארקו בפאב "פולה" ברחוב בן גוריון <br /> <br />דקל צעקה עליי ביום הכרותי איתה<br />מהחמש דקות הראשונות שנפגשנו <br />אם הרחבתי משפט כלשהו ליותר משבע מילים<br />והיא התרתחה שאני מנהל מונולוג<br /> <br />העובדה היא שאני נוהג לספר סיפור של שעתיים<br />עם הסברים שנמשכים לבסוף עד ארבע שעות<br />וכמעט אין לי מעצורים<br />וגם נכון הדבר שקיים בי יצר לדבר המון <br />טוב, אם אני מודע לבעייה שלי<br />אומרים שזה כבר חמישים אחוז בחצי הדרך לתקן את דרכי <br /><br />דקל עצמה ביום הכרותנו<br />כבר לצערי ממש נבחה עליי<br />שאני מדבר רטורית ובמונולגים<br />היא לא מתפשרת על כלום בחייה<br />בזמן שזמן רב לא ננעץ בה שום לולב זקוף מחג סוכות<br /><br />והאמת שאני מודה בעובדות <br />שצורת ניהול הדיאלוג שלי<br />הוא באופן בו אני מרחיב לאורך ולרוחב במשפטים ארוכים<br />פרטים<br />שלוקח להם זמן עד שהם מובנים<br />שאני שואל שאלה ולא סתם נואם<br /><br />ואני שוב מודה שאני מודע לכך ומכיר בבעייה<br />ומנסה לאט לאט בחיים<br />למתן את עצמי, וברור לי שהדרך לשלמות עוד ארוכה<br />אבל אף אחד לא נולד מושלם<br />ולהגיע לשלמות זה רק כשנגמר השיעור, ומגיע הזמן המורטלי<br />למות<br /><br />אבל ככל שאני פסקתי להתפרץ בשיחה<br />להביע עמדות ודיעות שונות מול דקל<br />דקל עצמה בעצם פתחה במונולוג ארוך כאורך הגלות<br />כשניסיתי לעצור אותה<br />ולו רק כדי לבקש ממנה<br />שתבהיר לי איזו נקודה שהיא דיברה עליה<br />היא שוב שאגה עליי שאני לא נותן לה לדבר<br /> <br />אז בעצם לא למדתי עליה כלום<br />חוץ מההרגשה שהיא בדיד בודד<br />שלא מוצא את עצמו בחיים<br />עם אישיות שנמצאת על סף מצוק ותהום<br />ופשוט מבועטת<br />להיות חשופה בדיבור או בהתנהגות שלה<br /> <br />אז למדתי נאדה<br />פשוט שום דבר<br />אודות דקל<br />פרט לעובדה שמאוד חשוב לה להיות מוקפת אנשים חמים<br />גם כדי להרגיש נוח<br />שאף אחד לא מתמקד בה בתנועותיה ולהבחין כמה בעצם היא לבד <br />במהלך הערב הזה של יום ההיכרות איתה<br />והצטרפותי למה שהיא הגדירה כקולקטיב<br />היא הייתה אחוזה תזזית <br />ומעבריה בין שולחנות,סביבם התקהל הקולקטיב<br />מאיזה שהוא חוסר ביטחון עצמי שלה<br />לא ממש איפשר לי לעמוד על טיבה<br /><br />התחושה האחת הספציפית שלי של מה אני לומד על דקל<br />שאחזה בי כהבנה<br />שהייתה מטרתי ללמוד על דקל כמה דברים <br />שהיא טענה שאוכל להבין רק כשהיא עם חברי הקולקטיב<br /> <br />קלטתי שבעצם אין לה שום קשר עמוק<br />באמת עם אף אחד ואחת<br />והקולקטיב הזה עוזר לה להסתתר<br />מפני העובדה שהיא מודעת לה - שהיא לבד<br />בדיד אחד קטן שנשאר על שולחן<br />אחרי שכל הבדידים נאספו לקופסא אחת<br /> <br />על פי מיטב הבנתי דקל לא הצליחה עד היום<br />כשהיא בת שלשים ושש<br />להיות בקשר זוגי עם אף אחד<br />ליותר זמן מהקשר שיש לה<br />עם החתולה שלה שהיא מכירה רק שנה<br /> <br />ולדאבוני כשראיתי את רוח התזזית שלה<br />או ניסיונותיה לצמצם בצעקות<br />כנגד גבר שנמצא איתה ערב אחד<br />בדיוק כמוני<br />והיא בדרישותיה רוצה לצמצם ולגמד<br />כל מי שנמצא לידה<br />וכנראה זו הסיבה שגברים (כמוני) פשוט <br />בורחים לה מבין האצבעות <br /> <br />כי אני למשל אדם מאוד דומיננטי בחברה ובזוגיות<br />ואני לא אתן לעולם לאף אחד לשים לי מחסום פה כמו לכלבים<br />כדי שלא אוכל להיות אני עצמי<br />עם כל האנרגיות שלי, שהן אנרגיות מאוד חזקות ושטלתניות <br /> <br />כך שבאמת מפחיד בהתחלה להכיר אותי<br />כי האנרגייה והנוכחות שלי חזקים מרוב הגברים<br />ואני שחי ועובד כאמן<br />שבאמת מה שחשוב לי<br />זה היכולת להתבטא מתי<br />וכפי שאני רוצה<br />בגחמות או הבעת תיסכול<br />וגם הבעת שמחה גדולה<br />ולעומת שמחה<br />פשוט לרקוד את החיים בסגנון המיוחד שלי כאינדיודואל <br />לא יכול בכלל לחשוב להכנס לקשר זוגי<br />עם מישהי שתגביל אותי במקום לתת לי פידבקים<br /> <br />מוזר לי שהיא עצמה לא רואה את ההבדל הגדול<br />שבין קומץ חברי נפש שלה<br />לבין המון מכרים שלא ממש מתוודעים בינהם עליהם עצמם<br /> <br />אז ככל שהזמן חלף הבנתי שהיא פשוט בגילה המאוחר<br />כנראה שכחה את גילה, ומתנהגת סטייל התערטלויות של טינקרבל<br />ונעה כל הזמן בלי שעין או אוזן תצוד את המראה שלה<br />או את הדברים עליהם היא מדברת <br /> <br />חמש הדקות היחידות בכל הערב הזה שהיה משהו ביני לבינה<br />היא התגרתה בי בישיבה צמודה אליי<br />ובהנחת ראשה על זרועי ושיכמי<br />נהנית מרגע של ליטוף שיערה<br />ושוב כאחוזת תזזית<br />נעלמת<br />ואין לי מושג היכן היא, או מה הצעד הבא שלה<br />זה מה שגרם לי לתהות איך אני חוזר הביתה לקיבוץ חוף מיבטחים איחוד<br />בלי לשלם למונית מאה שקל<br />על ערב סתמי שביליתי בתל אביב גפן<br />כדי להכיר יותר טוב מישהי <br />שבדיעבד עדיף היה שלא הייתי מכיר אותה כלל<br />אלא אם כן הסיפור הזה שאני כותב עכשיו, מעניין מישהו<br /><br />רבק - יש מישהו בקולקטיב הזה שלא מדבר ומספר או מזכיר <br />כל הזמן את הקולקטיב - או עונה פעם אחת<br />בלי לשחק אותה נכנס לפייד אאוט ומטשטש את קו האופק <br />מישהו שיבהיר מה זה הקולקטיב הזה<br />שחושב שהוא קולקט כל מה שיש בו טיב <br />ומאיזו סיבה מי שבאמת יש בו טיב<br />ירצה להיות בקולקט טיב הזה <br />יותר מלהיות הגולם במעגל<br />שיהפוך לפרפר הכי יפה של המועדון שבתוך המועדון<br />מועדון שמעריך את מעלת היופי כמעלת אופי<br />מישהו שיצביע על נ.צ כיעד או מטרה של כלולי הקולקטיב<br /> <br />יש לי כל כך רע באופן פילוסופי<br />על עתיד העולם הזה להפוך מהיותו הכפר הגלובאלי<br />למציאות קולקטיבית<br />בה כבר אי אפשר להיות שבט אינדיאני<br />עם טכסים וריטואלים איזוטרים<br />ולהתקיים כאינדיוידואל בסביבה אנרכיסטית<br />ההולכת ונרמסת על ידי המציאות הקולקטיבית<br />עד שימור מוזיאלי של שמורות טבע<br />הנדחקות למחלקות סגורות <br />על ידי כמרים ממירים ורבנים חבדניקים<br />מחופשים לפסיכיאטרים<br />ותחת התחפושת הם בעצם הפסיכים<br />שלא מכבדים את זכות האינדיוידואל להיות אינדיוידואל<br />ומחדירות פילים של שלשה מיליגרם<br />ומי אש על טהרת האלכוהול המזוקק<br />עד התרפסות והשתחוויה והאלהה וסגידה <br />של ניצולים מהשמדת הייחוד שלהם<br />כלפי הכמרים והרבנים המחזירים חזירים בתשובה<br />כתוצאה מתופעות הלוואי של התמכרויות לפילים ואלכוהוליזם<br /> <br />לא, אם זכרוני אינו מתעתע בי, אני ממש לא אזכור כשאהיה זקן עם זקן לבן<br />ברגע של חיוך על הקולקטיב הזה <br />והוא ממש לא נתפס אצלי כקולקטיב ממגנט ומסתורי, יותר מכל קולקטיב<br />אחר, והייתי זמנים ארוכים יותר וקצרים פחות בקולקטיבים שונים<br />אחרים ומסתוריים וממגנטים <br />ואני עדיין נמצא בקולקטיבים שונים שלא קוראים לעצמם באופן מופשט קולקט טיב <br />אלא למשל<br />המועדון שבתוך המועדון שבתוך המועדון<br /> <br />אולי לא אזכור את הקולקטיב הזה כשאהיה זקן עם זקן לבן<br />כי אני לעולם לא אהיה זקן <br />אחרי השיר שכתבתי על אדם צעיר ומה יש לו בחייו<br />בו נשאלה השאלה כשאהיה אדם זקן מה יהיה לי בגילי<br />ובייחוד אחרי שקראתי את השיר אדם זקן מה יש לו בחייו של דוד אבידן<br /> <br />הזיתי ותהיתי עד שלא טעיתי כשהחלטתי שאני לא אהיה אדם זקן<br />אני אלך למקום רבצי ולמנוחתי לעולמי עד ועדן<br />כשברגעיי האחרונים אאזין לג'ים מוריסון שר<br />THIS IS THE END<br />WHEN THE MUSIC OVER TERN OFF THE LIGHT<br />עוד טרם אטפח זקן שנזרקת בו כסיפה של כיסופים<br />אני אלך לשם<br />תחת מרבציי דשא ירוקים וקרירים בשקט ושלוות עולמים<br />בדיוק כשאסיים את מטרותיי<br />שנתבקשתי לבצע כשולייה של צייר תפאורה<br />לסרט שנקרא "החיים" של המפיק הגדול בהוליווד בני ברק ומאה שערים<br />כוח עליון<br />ששוכר את כישוריי לעבור בלקה<br />על התיפאורה של העולם במה עקומה הזה<br /> <br />אז אם הקולקטיזדינאבי הזה<br />מוצא בין גורמיו המתייעצים בישיבה במטבחון<br />את הוויתו כגוף <br />שמעדיף שידי לא תהה משגת, זה הדדי<br />בעוד אני מכשכש לזנב הקוק- טיב <br />אין לי שום רצון כלל לנסות לאסוף את<br />הבוטנים או הבוטניםמיןטוב <br />המין טוב שבקולקטיב שידי אינה משגת<br /> <br />אז האם שיחררתי, תשובתי - לא שיחררתי כי מעולם לא החזקתי<br /> <br />ואם ניסיתי לאחוז בשתי קרני המזבח <br />קרני המזבח בגודל של אפונה ירוקה<br />ולא ממש ריחנית, אז רפו ידיי<br />אף על פי שבעצם לפי הלך הדברים<br />כפי שהתרחשו במציאות האיזוטרית הזו<br />כפי שמוחמד בא אל ההר <br />כך ההר - מזבח הכהנים בעל שני האפונים <br />שינה את היוצרות ובא אליי כאילו הייתי הר<br />אז מוחמד, שחולם שהוא עליסה בארץ הבדד אחיה בדד אמות<br />בדד בדד<br />של שיר עם נעימה מזרחית זוהר ארגוב סטייל<br />מה אתה תמיד יושב על נקודות<br />תהיה משוחרר תהיה אוטנטי<br /> <br />שנראה רק למרחקים ומעט יותר מידי מטושטש<br />וכמה שאש המזבח יותר קפריזית ומשתלהבת ומציתה בזדון<br />בלי לתפוס שזה בזדון<br />ובטוחה שהפירוש שזה בזדון זו טעות אופטית<br />כי התכוונה לצרוב ולשרוף בשוגג<br />ואינה מבדילה מעשים<br />שנעשו בדעת כמעשים של זדון<br />ומעשים שהתכוונה בשוגג<br />מרגע שהתכוונה <br />היו כבר זדון<br />כך אני מבין יותר על הצורך להחזיק בגחלים הלוחשות<br />של הוויתה<br />בידיים שחשות את הנקודה הכואבת וללחוץ עד שכל הכאב יתמוסס<br />היא זקוקה לידיים שיכולות להרגיע את הטירוף הקפריזי<br />אבל ביני לבין עצמי<br />ממש לחיים באופן פיזי<br />אין לי מקום לאופי קפריזי כחלק זוגי<br />על כן אני מניח, שלו אי פעם זמן או רגע, החזקתי<br />אז כן<br />הרי אני אומר ברייש גליי <br />שיחררתי!!!!שיחררתי!!!!שיחררתי<br /><br />שיחררתי את עצמי <br />שיחררתי ידיי שאינן משיגות את הקוק לק סנפ טיב<br />ושיחררתי את הלומת הנפש השפנפנה<br />למי שייקח ויוכל להכיל את הקפריזות<