חירותי לא לחבוש כיפה אשר הדת כופה עלי

הייתה לי בת זוג למשך שנה, שהבית של הוריה היה מסורתי. ואני אתאיסטי מכל כיוון אפשרי
ויחד עם זה בארוחות הערב כשביקרנו בבית הוריה הייתי מצטרף לשירה ולהלל. אך לא חבשתי כיפה, גם אם ההורים שלה סימנו לי במכוון לחבוש אותה כשהיא הושמה על הצלחת שלי. אלו היו הפעמים הראשונות בחיי שהייתי שותף פעיל באופן המסורתי של ארוחות יום שישי יהודיות

אני מתעב את כל מה שעושים בעולם בשם הדת, ושונא את אלו המנסים להשיב אדם בתשובה
חבר טוב שלי, נקלע לצרה נפשית עמוקה, והציידים של חבד עלו עליו, והתחילו להנחיל בו את תורתם. כמובן שהמצווה הראשונה במעלה לחוזר בתשובה היא להחזיר בתשובה את חבריו
היה ערב שהוא בא אליי הביתה, ופתח את ספר התניה, וביקש כמעט בדרישה (בבית שלי) שאני אחבוש כיפה, כי הספר קדוש. כמובן שאני סירבתי באופן נחרץ, והשבתי לו שאם ככה הוא מזלזל בדרך החיים שלי, האינדיוידואלית האתיאיסטית, אז בפעם הבאה שהוא יבוא לביתי - שיסיר את הכיפה כדי לתת כבוד לבית האתאיסטי שלי. יחד עם זאת, גם אני נהנה להתעסק עם מילים. ושמתי לב שכשכותבים אני רוצה לא להאמין - כשאתה מחבר את שתי המילים האחרונות, יוצא: אני רוצה לאל האמין! ויותר מכך מאחר וחקרתי את השפה העברית רבות וממושכות, גיליתי שהשפה שלנו שהנחיל בנו האלהים הזה, מקבע את נוכחותו בשפה העברית, כמעט בכל משפט שנאמר, ובו חבוייה באחת המילים או בכמה מקומות במשפטים, האות ה´ המציינת את קיומו. כך שלמעשה להיות יהודי
אתאיסט בישראל דוברת העברית, זה אפילו קשה עוד יותר
ובכל זאת אני כן מאמין שישנה אנרגייה עצומה בכל היקום האחראית על כל ניפנוף כנפיי פרפרים
יתרה מזו, אני מאמין שבמילים בכתב ובעל פה קיימת אנרגייה אצורה שניתן אולי לכנותה החלק האלוהי שבבריאה הנמצא בכל מקום ודבר - גם בדברים הקטנים

בכל אופן, בעיניין הכיפה שהדת כופה, אני רואה בחבישת כיפה שני דברים, אחד - ניתוק על ידי הכיפה מהאאורה העליונה שלנו, בה אנו מתחברים ליקום וחידת מרחביו. ללא כיפה אנו מקבלים מהיקום חוכמה בינה ודעת כבדרך צינור אנרגייה, ובחבישת הכיפה אנו מונעים מידע נוסף להגיע אלינו, ואולי לשבור מוסכמות חברתיות, על פי תפישה חדשה שאנו מקבלים מהיקום. משום שאנשי הדת שעמדו בראש הקהילות רצו לכונן חברה וקהילה, הם היו חייבים לעקור את היכולת של כל אזרח מהיותו אינדיבידואל מוקצה כעשבים שוטים, להיות חלק הכפוף לחוקי הסביבה והקהילה. ועל כן, הכיפה כופה עלינו להשאר כאילו לא חלף הזמן, וכאילו אין תמורות בחיינו, וכאילו אין מה לחדש עוד. אנשים דתיים לדעתי שחובשים כיפה, משתמשים בכיפה להימנע מהיכולת האלהית לסוגיה לדעת על מחשבות כפירה ועל מחשבות שטנה שאנו חושבים מעצם היותנו בעולם הזה מאז ומתמיד רק בני אדם, והרי העולם התחיל להתקיים כאן על כדור הארץ בצורת החיים של הדינוזאורים, דבר האומר מה שלא תאכל - יאכל אותך! ככה גם מתקיים היקום, חור שחור גורר לתוכו גלאקסיות על גלאקסיות עם עוד חורים שחורים, וכך מתעצם יותר. ויותר קשה לאנשים מאמינים לעמוד באוטובוס ליד בחורה עם מכנסיים קצרות חושפות רגליים ארוכות וחלקות...הם מביטים כקוראים בספרי קודש ומכופים בכיפה, על מנת למנוע איזו מחשבה שמישהו יעז להבין שהם בעצם חושבים באותו רגע על ניאוף, עם דימיונם הרב , המדמיין אותם עם אותה חשופת רגליים, ובאותו האופן, עם הכיפה, מסתתרים מהאלהים שלהם על מה שהם חושבים. בעינין השפה והאות ה' האלהית - המשחק של החיים בעברית ברור כשמש ביום בהיר - רק אנו עברים ועיוורים. הרעיון הוא כן להנחיל את שמו של האל בתוך כל דבר קיים במציאות, וזה מתחיל מהשפה. רק שברגע שעומדים על נקודה זו, פתאום מבינים שבעצם משחק הכוחות של הדינוזאורים פועל גם כאן! אני מתכוון שבעצם בתת ההכרה של בני האדם ישנה תוכנה או תכונה, המייצרת משפטים ודיבור בשפה, באופן של מאבקי כוחות עם בן השיח שלך. בעצם מהות ויכוח למשל, הוא בבסיסו בעצם רצון של כל אחד מהכוחות להאליהה את האות שלו כנגד האלהת האות של יריבו בויכוח. כמה זוגות נשואים בארץ הם צירופים של כל צד, הגבר או האישה, עם אותה האות הראשונה בשמם. ככה יותר קל להיות בשלום ולחיות בשלום עם בן או בת הזוג...הרבה פחות ויכוחים. על תקן משחק ההאלהה של החיים, כמובן שיש זוגות שהאות הראשונה בשמם אינה אותה אות ראשונה בשם בן או בת זוגם, דווקא עיניין זה יוצר יותר עומק יותר עיניין יותר נושאים בינהם, על מנת להצדיק כל אחד ואחת את האלהות הקטנה שהאות שלהם משרה במקום ובאווירה של ביתם. עשה לעצמך תרגיל, תן לעשרה אנשים לכתוב עשר שורות על כל מה שבא להם...ואז תבדוק אם הם האליהו את האות הראשונה של שמם והצמידו את אחת האותיות המאליהות אחריה, לעומת האלהת אותיות אחרות. ועוד דבר - שים לב שאנו עם שנחשב :שמי! אנו בני שם, ולכן כבר מבראשית השם שלנו זה השם החשוב לנו מכל. וזה השם שאנו כדינוזאורים עם שכל, מאליהים מידי יום ויום, מידי שיחה לשיחה וויכוח לויכוח

זהו למעשה תכלית משחק החיים

אני, שבוי בארץ האבות השמית, בשפתי ובברית מילתי
וזהו החיבור, בנוגע לסיבות והאלהות ומשחקי הכוחות של דינוזאורים תאווי שליטה
שכן בברית המילה שלנו כיהודים ועברים - יצרנו ברית על ערך ומשקל כל מילה ומילה ולכל ילוד שם, ושמו ובשמו מילתו, ובמילתו - כח אלהי הנשגב מתבונתו עצמו, ובמילתו כל כבודו
באותם ימים ספורים מיום ברית המילה, כל אב ואם בישראל קוראים בקול את שם בנם, ומהללים אט אט את תהליכי התפתחותו החיצוניים, כשבעצם עמוק בפנים, נפרצות דרכים בין נוירונים ודופמינים קדמוניים, כצחוק שטנים וכבכי מלאכים, הקיימים בכל ילוד, בתוכו, בתת הכרתו! ובונים בצחוק הפחד הקדמון , גם בעידן המחשב והאטום, את החיה הפוערת פיה לינוק את היקום ולהיות מרכז היקום בו זמנית. הילד גדל לו לאט כדלי מלא אינפורמציות ודעת, אותן איש לא מחפש להבין ולהשכיל - שכן מה טעם דת, או תפישה חדשה לחיים, כשכבר עמלנו יום וליל על קידוש מה שכבר נמצא וקיים? הכוונה בכך - כל אדם יכול היה להיות נביא ומרפא כישו הנוצרי בן האלהים, או כמשה וכל עשרת הדיברות , אך מה הטעם להתקדם, כשהמציאות מרופדת בדברי מתיקה ועודף שומנים, עצלות וסיאוב? הלא האימפרייה הרומית כולה נפלה לה לרסק עמודים שבורים עם עיטורים הלניסטיים, בעוד ניסתה את דרכו החדשה של אהבת לרעך הישועית אשר הובילה להסתאבות, להקיא מתוכנו את שיש בנו, ולאכול עוד ועוד כי על כל פנים נמות. על כל פנים רימות יאכלו את בשרנו ואת תאי מוחנו, כי בני תמותה בלבד אנו, לא יותר! לא יותר לפחות, בשכלו של מי שלא יתפוס שיש הרבה הרבה יותר

סופה של אימפרייה זו נחזה עוד ברקיע - שהרי החור השחור הבולע עד - התפקעות - רגע המפץ הגדול, החור השחור שבלע את היקום לא יכול היה להכיל את היקום. ומנקודה קטנטנה כספרה 0 שהיא טבעת העוטפת את החור כאותה אות ס' אפסית, שהיא מקוללת להיות אפסית, אך הינה הספרה החמש עשרה, באותיות העברית, ומשום כך היא שילוב של ט"ו או יה' והיתה למעשה היקום כולו, בנקודה של סוף משפט של קולמוס, עם דיו בצבע פרי הרימון - התפוצצה לכל עבר , וכך נוצר העבר, בעקבותיו ההווה. ואחריו העובר. ברחם מרחמת. ואחריו העובר אורח הסופר המתעד את נוף ילדותו את קשרו לארצו ולשפתו, אותה הוא בוחן כאבן חן, כיהלום אותו הוא מנקה משאריות הפחם החם עוד מרגע הפיצוץ. אכן, אולי נדמה שאינך מבין מה רוצה ממך המשורר, אנחנו מתחברים בין פלגי נחל הרעיונות הזה שכן יש ותמיד נמצא סיבה לכל דבר, לכל תיו, לכל אות משמיים , לכל סימן המסמן את העובדה שאנו כאן, או בנקודה זו כאן. או כאן . ויש תכלית גם כשאין שחר! התכלית נתונה לפירוש והפירוש פרוס לכל עבר, לאן שלא תשקיף, זו עברית, שפתך שלך, וזו עברית אחרת - שפתי שלי! לה ככל שתתעמק בכל ערך, של כל פסיק, ואות, מילה וברית מילה, שפה ושפתיים, ומס שפתיים - על כל מה שלא ממש ניתן, לספר כסיפור הבריאה עצמה, שהחלה בבראשית ותורגמה לאיזו ערימת שיט של שיטת הבריאה. הבריאה הבריאה מחולי את העולם הנדכא, שהצטופף עד אי יכולת באותה נקודת הדיו מאותו פרי הרימון, שהפריש את הפרשתו כיוון שהתפקע והתפוצץ, מנפח הקיבוץ של השפה, אשר התחלקה והתחלקה לשפות שונות בתהליך בניית מגדל בבל, אשר ברא היצר הרע - הצחוק הקדום, שאין לו פירוש, לכל מקום, ניתן להתחבר בנהר זה, עם כל מקום אחר. כמו היה זה קישקוש עיפרון על נייר, שרק בעוד אלף שנה יתגלה כתגלית - עצם העצם אשר נבראה לתת בנו עמוד שידרה - לעמוד מול חרפת החרא, של העם והלאום, המדינה השפה, הכיבוש, ולשיר המנון בלא בושה. ולפתע ערימת החרא הזו, היה בה ניחוך של משהו עמוק, כמו ריחו של יין אדום, ואף תזהה שאת היין הזה בדיוק, השיקו לשפתייך, באותו היום בו חתכו את עורלתך. ובמעשה זה בו כבמעשה פאגאני - כבטכס וודו, הבטיחו לך, שכל שתרצה לדעת נמצא בעץ הדעת, ומרגע שטעמת, ואולי בלעת לריאותיך כמה מזרעי התפוח , גדל אצלך פרדס שלם מלא בינה, ובין מילה ומילה ביינתיים, בין טיים וטיים, זמן וזמן, קיים ערפל לבן מפריד - אונה שמאלית מאונה ימנית , ואם מנית את הזמן שחולף, או שחלף, זמן שלעולם לא ישוב להיות אותו הדבר - תבין שבכל קישקוש יש מה ממנו להקיש, גם אם יהיה זה בעתיד מאוחר. ואולי עוד בחייך, תעמוד על ערך שלל הרצף , כרצף בו הבנת את פשר הסיבה, הסיבה והמסובב יהיו נהירים לך כמו מראה דמותך שלך עצמך ועמוד שדרתך, אל מול מראת זכוכית כסופה, ותבין שבסופך, על מצבה משייש יהיו כמה מילים לומר מי היית ומה טעם להעירך בחזון אחרית הימים, ובביאת משיח אמת, אשר יבהיר לך, שכל צירוף אשר יצרת, וכל צירוף עליו עמדת, כשבו ניתקלת, הייתה זו הסיבה, לדון בכל שאלה של כל אל ואלה, והיה זה שיח עליונים, אשר דרכנו מתקשר, בשפת עם הסגולה, ובארץ אשר השמש בה - בקוצים קודחת כקדחת מערות, מביאה תועלת לא לך, אלא למי שאתה בתת הכרתך מולך על עולמך, ולא פסיק או אות, יהיו עוד אות קלון ,כשתניח את העובדה ,שהרצף אותו אתה יוצר, ברגע בו אתה קורא, או ממנו אתה נוצר, הוא אוסף סימנים, שתת ההכרה גרמה לך לעשות לעצמך את החיבורים, כדי שיהיו מחד נוחים, שהרי הם בשפתך, ומאידך כתב סתרים או דבר חידה, כי לא ממש לך הם נכונים, אלא כסיכום שבין אדם לכל סוג וזן של אלהים

האפשרויות והצירופים אין סופיים הם. החיבור בהיגיון יכול ביצירת שפה פרטית, לעלות על כל שפה, שעולה על כל דימיון.הבינה שלך יוצרת הקשרים גם אם רק בחלומות שלא ממש זוכרים, הם את עצמם לך מבהירים ומתארים. והבחירה לנהוג בדרך של כבוד או אמונה, או בדרך של ביטול כל חוק או צו או צוואה, כל זמן שאין זה ואנדאליזם הפוגע באחר, זכותך לחיות ביום כיפור בבית משלך, בו תוכל לפתוח מקרר, ולהוציא גם נתח סטייק הגון, וליצוק עליו שמנת של חלב פרה, שאת הסטייק קצבו לך מצאצאה. כן, זה נורא. זה נשמע כל כך לא הגון, אך מי אי פעם אמר, שיש סיבה, מדוע נמנעים מלהגיש במסעדה תינוק מטוגן??? אם אתה נותר במקום בו אכן, סיבה קיימת לכל דבר שהתרחש, לך ותספר לכל העולם, שאני נוצרתי על ידי החיבור שבין סבי וסבתי משני הצדדים, בעקבות , מי אם לא מלחמת העולם השנייה שפתח - היטלר! ואם אני נוצרתי, מתוך תכלית הרוע הזו שבעבר, מי ישפוט אותי על עבירה כאכילה ביום כיפור אל מול הרב הראשי של ישראל, ומי ינזוף בי אם אשיר , בי רוח ביל דם נפדה את פלשתין? אם אני תוצר של רוע, אין פרט לשטן עצמו מה להעיר לי. ויש לאלהים הרבה מה להסביר לי, אם לכל דבר מאחוריו סיבה עומדת. גם אם יצר זכרי של אב, פולט זרעים באם, יש למי שהמציא את האורגזמה, שיא ההנאה, גם כן צורך לתת לי עצמי ישירות הסבר ופירוש כל סיבה. לא כל דבר הנקלע לעולמך יש לך עליו שליטה. וגם אם תחשוב שבשליטתך אתה מנווט את עתידך וגורלך, זה גורלך שלך המתעתע בך, והוא הנווט של ספינתך. ובין אם תירשם למעלה כבן שעשה כבוד להוריך , ובין אם טרור, גורלך ימשול בך לנצח - הוא זה שהציב אותך במשפחה שומרת ערכים ומוסר יהודיים, אוליי דווקא כדי שתשאל עצמך מדוע, מדוע דווקא אתה חלק מתוך עם ולאום עם אותו המנון, שאולי יום אחד תטיל בו ספק. אולי אם היית כעת אדם שחי בארץ אחרת עם דת וערכים שונים, היית או לא היית שואל ודן בסוגיות של כבוד להורים, או סיבה לחבישת כיפה מחפה - כי חף אתה ולא אשם. לו בגרמניה היית נולד בעידן הרייך השלישי - כצעיר גרמני, היו לך ודאי ספקות, שהעם העברי עוד יירשם בעתיד כעם בלתי נכחד! וגם לו היית יורה בעשרה יהודים באיזו צעדת מוות בערבות פולין, לא ממש היה משנה לך אם במסעדה היו מגישים תינוקות יהודים, או תבשיל עורלות ברוטב חרדל ופילפל. כגרמני נאצי, לא היית שואל, וגם לא ממש מתפלל לשום אל. עמוד נוכח עובדות הקיום של מה שהיה העבר, שכשהיה בעבר הווה היה הוא יהוה! לא קלה, העובדה להיות בר ברירה ובחירה, לנוכח הרצון הטוב של העבר לחבר את קיומנו כאן ועכשיו, גם אם כל ממלכות הרשע צריכות לשלב בינהן ידיים מגואלות בדם, ואך אם לכל אומה ודת ישנה שפה, הלא לכל אינדיוידואל שפה משלו

מוצאי שבת כעת. ברגע שהשתמשתי במושג "מוצאי שבת" התכוונתי למשהו דו משמעי, או כתרתי משמע, שאלו אומנם הרגעים בהם מחד - שבים מהשביתה של שום מעשה עבודה לא יעשה ביום השביתה עצמו, מתוך הדת והאמונה של שביתתו של אלהים, ביום השביעי לבריאה, המגדיר וסוגר זמנים כמו ערך המושג והמילה "שבוע". העובדה שלי, כישראלי בן לשפה העברית כשפה ראשונה, או אם תרצה - "שפת אימי", משתמש במושג שנוצר עבור עולם הדת היהודית, "מוצאי שבת" להגדיר ולהבדיל בין "קודש לחול" , כשגם - בין קודש לחול, וגם מוצאי שבת אלו מושגים ברורים לכל יהודי או דובר עברית, ומעצם הימצאם כמושגים בשפה, כדי להגדיר דבר מה, נוח לביטוי, ובמקרה זה - ממחיש זמנים - אני שבוי בתוך השפה עצמה! וכפי שכתבתי מזמן ביני לבין עצמי, השפה והמילים שלנו הם "הגבול התוחם" בין מציאות, לכל דבר שטרם נברא, או שטרם נבראה לו מילה, ושאינו במציאות. ואני מעיד שהייתי רוצה, לחרוג מהמוסכמות ומהשפה, אל עולם שמעבר למה שמגדירה השפה עצמה - כמעבר משפיות לטירוף, או לחריגה מהנורמה המגדירה בשפה - שפיות. כאילו השפיות קיימת כל זמן שיש שפה. ואת זה אני ממש מממש כשאני מצייר, וכך עובר מעולם מושגים מוסכמים ומגדירים, לעולם שאין לו מילים מדוייקות להביע דבר ברור מאליו וספציפי שנמצא בתוך הגבול התוחם - בשפה עצמה. ישנו שבט במזרח אסיה, שיש לו למעלה מאלף ביטויים להמחיש רק את זמן ההווה, ואין בשפתם עבר או עתיד!!! דבר המעיד על כך שבמציאות ובאמונה מסויימת או זרה, אין מושגים למה שאין מאחורי המושגים - פילוסופייה או דת או תפישה למה שהם אינם זקוקים לו, בכל תפישת העולם שלהם! אין עבר או עתיד, ממש כמו אין אלהים לאתאיסט שנברא במקום בו אין שפה כלל, כך שהוא לא היה צריך להגדיר את האתאיזם, כשלא היה צריך להגדיר אלהים. דהיינו אם אין במציאות זו טרקטור או טלויזיה, אין גם את המושג או המילה - טרקטור או טלויזייה. האלים באצעותי מציינים בספר קורות העיתים את היותם, או את צורת מחשבתם. ואיני פוסל את האפשרות לקיומם, או סוגר עצמי בתוך מסגרת של אי היותם, אני מאמין בכל אפשרות קיימת. אני משאיר את הסוגייה בין אם אלהים ובין אם אלים יווניים, או בין אם היינו אנו צלמית החימר שאלהים עצמו האמין בה - כניסיון להמחיש, את העובדה שלו נולדנו בעולם ללא אל או אלים, לא היו לנו מילים כלל לתאר את התפישה שאומנם קיימים גורמים שמיימים כמו אלהים או אלילים או צלמיות חימר להן סגדו. מהרגע שקיים במציאות של חיינו גם אם רק במובן הרוחני מושג כלשהו בין אם זה טרקטור גשמי ומגושם, או טלויזיה מהפנטת ומכשפת, או אלהים עצמו (שמבחינתי יכול להיות סוליית נעליים של פועל המפנה את הזבל בבקר) וכרגע אסתפק במילה טרקטור וטלויזיה - כמילת תיאור לכלי רכב או אמצעי תקשורת, שלפני מאתיים שנה לא היה קיים כמושג, כי לא התקיים במציאות! וגם לא הוגדר כחזון לקיום חפצים אלו בספר הספרים

אותו כנ"ל - ציור אבסטרקטי - מוגדר בשם שהאמן נתן לו כפרי יצירתו, אך האם הציור הגדיר את הצייר? כשבציור ריאליסטי צייר מצייר דיוקן עצמי, הוא קורא לו דיוקן עצמי, הוא לא קורא לו ממש בשמו שלו, אלא במילה המגדירה את מה שרצה לומר - "דיוקן עצמי". אחר כך באים בני אדם אחרים, מבקרים, ומגדירים את האמן בשמו עצמו, כחלק מזרם שהם מגדירים כזרם באמנות. אך, האם אלהים הגדיר אותנו? או אנו הגדרנו את אלהים

האם הצייר שהגדיר את ציורו גם קבע את שמו שלו עצמו? או חתם את חותמתו על הציור - בשם שנתנו לו הוריו - יוצריו. או החברה ומבקריה ציינו את שם האמן היוצר בתוך הגדרה של זרם האמנות אליו הם משייכים אותו, כנקודה קטנה באינדקס של קורות האמנות. ויחי ההבדל הגדול בין אמן יוצר בצלם, ובן שם, לאלהים יוצר כל, המכליל עצמו כיוצר כל העולם, ומקבע את עצמו בתוך ההגדרה "אלהים" שהיא מילה קטנה משהו להכליל את כל העולם, לא? או אולי הוא צנוע, ומסתפק במילה אלהים, אך לו היה כה צנוע, היה רושם את עצמו כתורם אנונימי, ולא כאותו הברון רוטשילד שרשם את שמו על כל חלקה שקנה בארץ המובטחת. הארץ המובטחת שדי קשה להזיז ממנה את התחת. או למעשה הציור האבסטרקטי במראה שלו, יכול להתפרש לאלף פירושים שונים שקיימים בשפה, אך אף אחד מהם לא יוכל להגדיר את הכל במילה אחת, גם לא בהרצאה שלמה, ציור אבסטרקטי קפוא ועומד על שמריו במוזיאון, הוא כמו אותו שבט מזרח אסייאתי שמגדיר לנו הווה באלף מילים שונות, כשאף אחת מהן לא כוללת את התוכן ואת המסגרת המילולית הספציפית כמסגרת הכללית גם יחד. אם אנו יצרנו את המושג האבסטרקטי - אלהים, או אלהים יצר את בני האדם והגדיר אותם במילה, הוא עצמו ברוחו לא היה מגדיר את עצמו, גם כיוון שלכל דבר מוגדר יש מסגרת של ההגדרה עצמה הכובלת את מה שיכול היה להיות התוכן האינסופי, אך התוכן האינסופי המגדיר עצמו - אלהים, כבר נמצא תחת הגבולות של ההגדרה עצמה. כך שלו היה באמת אלהים ואחד צנוע המטיף לצניעות, לא היה נותן לנו מושג המגדיר אותו. ואולי יש סיבה מוצדקת יותר לסיבה שאלהים אכן מגדיר עצמו כאלהים. במידה ואלהים נקרא יהוה, מה שמעיד על קירבתו לכל מה שנמצא כהווה, לא בעבר ולא בעתיד, לא היה צריך להיווצר ספר המתעד את סגולותיו בנתינתו את מילתו ובריתו עם העם העברי, שכן בכל רגע ורגע הוא עדיין בהווה מנחיל את סגולותיו ונותן אותן לעם העברי. אז מדוע יש על פי ציווי כל העת צורך לברך אותו ולהעצים אותו, על מעשיו על נתינתו, מדוע יש לעבוד אותו? למי נותנים חיזוקים בשעת משבר? למי שחלש ולא בטוח בעצמו. האם אלהים לא בטוח בעצמו? אחרי כל שיצר ונתן לעולם את העולם, ובתוך כל זה את המקום שלו - השכינה, להיות בהווה האלהים היהוה של כל העת המתמשכת ומצמצם את עצמו לצופן אותיות שהן אות לקיומו, מה הצורך האנושי שיש בו לקבל גושפנקא למה שהוא נותן? אילו היה אדם הייתי חש לא חמלה כלפיו אלא רחמים! כל אדם הנותן ומצפה לאות תודה, וכמטרת כל אדם לעשות צדקה שמבטיחים לו שהוא יתוגמל מצדקתו, מדוע אלהים לא ממתין לבני האדם להכיר בנתינתו, ולברכו, אלא דורש שלש תפילות ביום למענו, להילולו , להאלהתו, מה זה חוסר הביטחון הכל כך אנושי שיש לאלהים? אומרים כי ל"ו צדיקים הם שגורמים לכינון העולם בכל הווה אפשרי הם צדיקים כיון שאינם מחפשים את גמולם על מעשיהם הנאצלים. אז מדוע אלהים מצפה ומצווה לברכו, ומוציא את עצמו נחות בכוחותיו או אצילות נפשו מכל אחד מתוך אותם ל"ו צדיקים? האם אלהים חווה דיפרסייה? או מאניה כשמהללים אותו? לו רצה לתת לנו הבדלה כבין מראנו בצלמו מול מראת זכוכית, לעצמו משתקף בנו מבעד למראה, מדוע כונן את האפשרות לקרוא את אותיות וזכר סימני שמו, כמעט בכל פסוק שבשפה המדוברת והכתובה? מדוע לא יצר הפרדה בין האות המאליהה ה' או יה' או ס' (שהיא האות ה15 בשפה העברית) והאות נ' שהיא בגימטרייה מספר 50 – כך שבאות נ' עשר פעמים או למעשה י' פעמים מכפילה את עצמה באות ה' המקודשת, שהיא חלק שווה לחלוטין בין כל 22 האותיות בשפה העברית, ומופיעה כמעט בכל פסוק??? מדוע יהוה מתערבב או מערבב עצמו בתוך השפה של העם העברי, ממש כמו כל אדם הנקרא בשמו באשר יהיה בשפה העברית בכל אות אפשרית, ואפילו שם של בן אנוש עברי יכול להתחיל באות האלהית ה' או י' או ס' או נ' ????? מדוע בתום סימן שאלה האות ה' נמצאת ממש כפי שהיא נמצאת בסוף כל סימן קריאה? האם כל חוזר בתשובה מוצא עצמו שואל בכל מה שנקרא אלהים? או שואל מאלהים את הזכות להשתמש באותיות האלהיות כדי להיות חלק ממה שנקרא עם סגולה? היכן האל האחד והיחיד מתגלה כסימן קריאה של החוזר בתשובה? האם לא מוקדם עדיין לחזור בתשובה? האם חזרה בתשובה על כל שאלה כלשהי לא יהירה ומתנשאת, או פשוט תשובה רדודה ולא בוחנת את כל הכיוונים האפשריים לתשובות שיופיעו מאוחר יותר, כשנבין כיצד באמת פועל כל הקיום ביקום הזה??? האין לתת לספקנים, או למדענים את זכות הפיקפוק טרם הם מוצאים תשובה ברורה לשאלת הקיום? מדוע בעצם אלהים מסתתר בתוך צורות בלתי נראות לעין, כבעיות פילוסופיות ותאוריות רצופות סתירות ופרדוקסים שניתן להוכיח במתימטיקה אך לא ברישום או בסכימה על חומר קיים ובסיסי כאדמה חרוצת תלמים המתבהרים במשחקי אור וצל של שמיים וארץ????? האם ציור אבסטרקטי לא מראה את פניו וצלמו של אלהים יותר מצלם דמויות מוגדרות ומגודרות בקווי מיתאר פיגורטיביות וסופיות????? האם הקיום המורטלי שלנו שנגזר עלינו על כי טעמנו מעץ הדעת, לא גדל בגן עדן כדי שאדם וחוה לא יעמדו בפיתוי וכתוצאה מטעימת הפרי האסור, המורטליות שלנו היא זו שמקיימת את אלהים בזמן הווה בכל מקום, כיון שלו היה לנו עבר אינסופי כשלו, או עתיד אינסופי כשלו, זמן ההווה היה הופך לקיניננו הנצחי, בו לא היינו צרכים לחוש מורא מפני גזירות דיני מוות ומורטליות – אשר מתעלות אותנו להיות יותר פרודוקטיבים ופחות מסואבים ממש כשם שאנו משתמשים בדבורים לדבש ולהאבקת פרחים ופירות, ואנו הפועלים הקטנים של אלהים, עובדים שישה ימים בשבוע ורק כי אנו מצליחים להשביע את עצמנו נגזר עלינו וצווה עלינו להאדיר את שם האלהים ולסגוד לו – בעבור הזכות להתקיים כמה עשרות שנים שהן אפס תנועה וזמן לעומת הנצח בו אלהים עצמו משתכן בשכינתו, בתוך האינסוף, של כל היקום בעל אינסוף הגלאקסיות והמרחב להתרווח כבמיטת אפיריון עם שמיכת פוך ואין קץ חלומות. לו זמננו היה אינסופי כשל אלהים האם ההווה היה הופך לקיניננו שווה בשווה עם אלהים, או אפילו יותר מאשר לקינינו של יהוה????? ואם נגזר עלינו עונש מוות חד משמעי זה מרגע היווצרנו, לתועלתו של אלהים, האין הוא יהוה צריך לשבח אותנו ולהשביח אותנו, על תרומתנו הדלה בלשון המעטה בהיותנו הפועלים שלו????? את כל השאלות שאנו שואלים את עצמנו ואת רעינו בחיינו, אנו שואלים? או אלהים מנסה לחקור את כל השאלות הללו דרכנו, כמו שאנו בוחנים את פעולות נחיל הנמלים , בעיר נמלים מפלסטיק בעודנו ילדים, ולא מקישים מכך בעצמנו דבר????? האם שיח המילים ביננו הוא שיח חירשים? אדם לא יבין אדם לא יבין אדם

אז האם אלהים יכול ליצור אבן שהוא לא יכול להרים אותה

או

פרופסור אתאיסט לפילוסופיה מרצה לכיתתו על הבעיה שיש למדע עם האל הכל-יכול. הוא מבקש מאחד מתלמידיו החדשים לעמוד

הפרופסור: אתה מאמין באלוהים

הסטודנט: בהחלט, אדוני

הפרופסור: האם אלוהים הוא טוב

הסטודנט: בוודאי

הפרופסור: האם אלוהים הוא כל-יכול

הסטודנט: כן

הפרופסור: אחי מת מסרטן למרות שהוא התפלל לאלוהים לרפא אותו. רובנו היינו מנסים לעזור לאחרים חולים, אבל אלוהים לא. איך זה מראה שהוא טוב

(הסטודנט שותק)

הפרופסור: אינך יכול לענות, נכון? בוא נתחיל שוב. האם אלוהים טוב

הסטודנט: כן

הפרופסור: האם השטן טוב

הסטודנט: לא

הפרופסור: מאיפה הגיע השטן

הסטודנט: מ... אלוהים

הפרופסור: נכון. אמור לי, בני, האם יש רוע בעולם

הסטודנט: כן

הפרופסור: הרוע נמצא בכל מקום, לא כן? ואלוהים ברא הכל, נכון

הסטודנט: כן

הפרופסור: אז מי ברא את הרוע

(הסטודנט לא עונה)

הפרופסור: האם יש מחלות? חוסר מוסריות? שנאה? כיעור? כל הדברים הללו קיימים בעולם, נכון

הסטודנט: כן, אדוני

הפרופסור: אז מי ברא אותם

(הסטודנט לא עונה)

הפרופסור: המדע אומר שיש לך חמישה חושים בהם אתה משתמש לזהות ולשרת את העולם סביבך. אמור לי, בני, האם ראית את אלוהים

הסטודנט: לא, אדוני

הפרופסור: שמעת אותו

הסטודנט: לא, אדוני

הפרופסור: האם אי פעם הרגשת את אלוהים, טעמת אותו, הרחת אותו? האם הייתה לך תפיסה חושית כלשהי של אלוהים

הסטודנט: לא, אדוני, לצערי לא

הפרופסור: אך אתה עדיין מאמין בו

הסטודנט: כן

הפרופסור: בהתאם לנוהלי בדיקה אמפיריים וניתנים למדידה, המדע אומר שאלוהים אינו קיים. מה יש לך להגיד על זה, בני

הסטודנט: יש לי רק את האמונה שלי

הפרופסור: כן, האמונה. וזו הבעיה שיש למדע

הסטודנט: פרופסור, האם יש דבר כזה חום

הפרופסור: כן

הסטודנט: והאם יש דבר כזה קור

הפרופסור: כן

הסטודנט: לא, אדוני, אין דבר כזה

(הכיתה משתתקת)

הסטודנט: אדוני, יש הרבה סוגים של חום, סופר-חום, מגה-חום, חום לבן או קצת חום, אבל אין דבר כזה שנקרא "קור". אנחנו יכולים לחמם 458 מעלות מתחת לאפס, מה שיהיה חסר חום, אבל אי אפשר לרדת מתחת לכך. "קור" הוא רק מילה בה אנחנו מתארים את העדרו של החום. אי אפשר למדוד קור. חום הוא אנרגיה. קור הוא לא ההיפך מחום, רק העדרו

(דממה מוחלטת בכיתה)

הסטודנט: מה עם חושך, פרופסור? יש דבר כזה חושך

הפרופסור: כן. מהו הלילה אם לא חושך

הסטודנט: טעית שוב, אדוני. החושך הוא העדרו של משהו. יכול להיות לך אור חלש, אור רגיל, אור בוהק, אור מהבהב... אבל אם אין לך אור באופן רצוף, אין לך כלום, וזה נקרא "חושך", לא כן? במציאות, החושך אינו קיים. אם הוא היה קיים, היית יכול לעשות אותו יותר חשוך, נכון

הפרופסור: אז מה הטענה שלך, בחור צעיר

הסטודנט: אדוני, הטענה שלי היא שהנחת היסוד הפילוסופית שלך פגומה

הפרופסור: פגומה? אתה יכול להסביר

הסטודנט: אתה עובד מתוך הנחת יסוד של דואליות. אתה טוען שיש חיים ויש מוות, אלוהים רע ואלוהים טוב. אתה רואה את מושג האלוהים כמשהו סופי, משהו שאתה יכול למדוד. אדוני, המדע לא מסוגל להסביר אפילו מחשבה. הוא משתמש בחשמל ומגנטיות אבל מעולם לא ראה, ובוודאי שלא הבין לחלוטין, אף אחד מהם. לראות את המוות כהופכי לחיים משמעו להתעלם מהעובדה שהמוות לא יכול להתקיים כישות עצמאית. מוות אינו ההיפך לחיים, רק העדרם. עכשיו אמור לי, פרופסור, האם אתה מלמד את תלמידיך שהם התפתחו מהקוף

הפרופסור: אם אתה מתייחס לתהליכי האבולוציה הטבעיים, כן, בהחלט

הסטודנט: האם אי פעם ראית אבולוציה במו-עיניך, פרופסור

(הפרופסור מניע בראשו בחיוך כשהוא מבין לאן הטיעון מוביל)

הסטודנט: מאחר ואיש מעולם לא ראה את תהליך האבולוציה בפעולה ואינו יכול להוכיח כי הוא ממשיך להתרחש, האם אינך מלמד בעצם דעה, אדוני? האם אתה איש מדע או מטיף?

(הכיתה כולה גועשת)

הסטודנט: האם מישהו בכיתה ראה פעם את מוחו של הפרופסור

(הכיתה רועמת בצחוק)

הסטודנט: האם מישהו שמע את מוחו של הפרופסור, חש אותו, נגע בו, הריח אותו? אף אחד... אזי בהתאם לנוהלי בדיקה אמפיריים וניתנים למדידה, המדע אומר שאין לך מוח, אדוני. ועם כל הכבוד, איך אתה רוצה שנבטח בהרצאותיך

(הכיתה שקטה. הפרופסור בוהה בסטודנט)

הפרופסור: אני מניח שתצטרך להאמין להן, בני

הסטודנט: זהו זה, אדוני. הקשר בין האדם לאלוהים הוא האמונה

ויש אומרים
שהסטודנט הזה היה
אלברט איינשטיין