יום הזכרון חלף

כמו שיום הזכרון חולף ושב כל שנה ליום אחד ושוב חולף
הזכרון שלי מימים רחוקים מיטשטש
אני חי בהווה למען העתיד
בשימוש הזכרונות שחלפו
חלפו מתודעתי
אבל נותרו בתת-הכרתי
ומרכיבים את מי שאני

רציתי לכתוב על ערן שוהם
הבחור הכי חכם הכי יפה והכי רציני
שהכרתי בחיי
עד שהוא ניטל מחיי כשניטל מחייו
והזכרונות ממנו מיטשטשים
אבל אני זוכר כמה דברים
דברים שאולי יעידו על יחודיותו ואיכותו כאדם

בכיתה ו' אמא הציעה לי ללכת ללמוד בחוג סייף
זו הייתה השנה הראשונה שבעיר רעננה היה חוג סיוף
וערן אף הוא כילד הצטרף לחוג
פעם בשבוע היינו נפגשים
לומדים תרגילי רגליים
לומדים לכוון נכון ובזווית המדוייקת את הפלורט
ולדקור היטב
בזווית של 45 מעלות

ארבע שנים של פגישות עם ערן
פעם בשבוע
כל שבוע
ערן היה בתנועת הנוער הצופים
כשהאימונים התקיימו בימי שלישי הוא היה מגיע
במדים של הצופים ומחליף לבגדים הלבנים המאפיינים את הספורט הזה

ספורט הסיוף השתכלל באותן שנים
והפך להיות סיוף שבדקירה נכונה ומדוייקת
הייתה נדלקת מנורה אדומה לטובת צד אחד ומנורה ירוקה לטובת היריב
במקרה שהיה נסגר מעגל חשמלי
בין הפלורט לבין בגדי היריב אשר היו עשויים סיבים
של חומר מתכתי באיזורי הפגיעה הכלולים כדקירה חוקית

לי לקח שנה להבין איך המערכת הזו עובדת
ערן כבר ביום הראשון לאימון עם הספורט החשמלי
כבר ידע לתקן את העורקים של החשמל
מקצה הפוינט של הפלורט
דרך כף היד
דרך החיבור מהגב לכבל
שמחובר למכונת
הסימון במנורה
של המכשיר הראשי לציון הפגיעות החוקיות

ערן היה מתקן לי לא פעם את החיבורים החשמליים
ומגיע לפתור כל בעייה טכנית
במסגרת מעגליי החשמל במהלך הקרב

היינו בתום 4 שנים של קבוצת סייפים
רק 4 סייפים שנשארו בחוג עוד מהשנה הראשונה

ארבעתנו הוזמנו לקורס מדריכי סיוף במכון וינגייט
אני רק יכול לומר על אותם שלשה שבועות של קורס
שלולא העתקתי את עבודת הגמר של ערן
למבחן התיאורטי
הייתי היחיד מבין ארבעים סייפים מכל הארץ בקורס - שנכשל

שנה אחר כך כבר עבדתי בהדרכת סיוף
כסף כיס מעבודה עברית

בכיתה ח' ערן הגה רעיון
שארבעתנו הנותרים
נצא למסע רגלי
מים לים
ערן קנה מפות וסימן שבילים
המסלול היה מחוף אכזיב
דרך נחל כזיב
למעלה המירון
ובמורד נחל עמוד
היישר לכנרת

לאחר וערן דאג לכנס את כל ההורים
בכוח השכנוע שלו ההורים נעתרו והסכימו לנו לצאת למסע הזה
כשיצאנו מהבית בו התכנסנו עם ההורים
ערן הניח את ידו על הכתף של אמו
אמא שלי נורא נורא התרגשה
מהיחס הזה ומהמגע הבטוח הזה של ערן ואימו
היא נהגה להזכיר לי את זה
אני באותן ימים
הייתי דפוק באופן פרויידיאני
ומגע על כתף של אמא נשמע לי בלתי הגיוני בעליל
אבל במהלכי הזמנים
למדתי להרגיש את הילד התם או מאידך הילד הבוגר שמניח את האפשרות לגעת באמא
והייתי מניח את ידי על כתפה של אמא
אבל לא המגע הזה היה במחשבתי
כל שחשבתי היה
האם אני מרגיש לאמא נעים
כמו שהיא רצתה כשציינה את ערן ואמא שלו
כל שעבר בראשי בעצם היה האם אני דומה לערן
או האם הגעתי לאיכות של ערן כבן לאמא שלי

אני לא יודע מה הסיבה עד היום
אבל הבחור הרביעי שהיה החבר הטוב ביותר של ערן
לא הצטרף למסע
אז היינו שלשה
ארז שחלם להיות וטרינר
אני שחלמתי להתקבל לתיכון ללימודי אמנות ולהיות אמן
וערן
מה ערן רצה להיות כשיהיה גדול
אני ממש לא יודע

אני וארז הלכנו במיוחד לקנות תרמילי טיולים
קנינו את אותו הסוג
מוצר של חברת מודן
שנמכר לנו במשביר לצרכן עם המלצות
יצאנו לטיול עמוסים בקופסאות שימורים
ושאר דברי מתיקה אנרגטיים
והמון מים
ערן היה היחיד שידע לנווט
כבר ביום הראשון לקראת אחרי הצהריים
התרמיל של ארז נשבר בחיבורי ברזל שעזרו לתמיכה בגב
ערן תלש איזה ענף של צמח הקיסוס
וחיבר מחדש את התרמיל
לא חלפה שעה
ואותו הדבר קרה גם לי
שוב ערן אילתר איזה חבל מהצמחייה ושיפצר גם לי את התרמיל
ערן ואני נשאנו מצלמה
כל אחד עם מצלמה
כשהייתי אחרון בצעידה צילמתי את שניהם מתרחקים לי אל הנוף
כשערן היה המאסף הוא זה שתיעד את צעידתנו אל האופק הירוק
את הלילה הראשון בילינו על המונפורט
בשעה מוקדמת בבקר - מי אם לא ערן
העיר אותנו
חברה יש עוד כמה קילומטרים לצעוד היום
אמר
והמשכנו לצעוד
במהלך הדרך נתקלנו באיזור שלם של נחל כזיב
שכל האבנים שריצפו את הנחל באופן טבעי
היו אבני
אבטיחי אליהו
אלו אבנים מוגנות
וזו שמורת טבע
אבל מה שיכולנו להוסיף במשקל על הגב
הוספנו
לשם זיכרון

משעה לשעה
מצעד לצעד
התרמיל שלי והתרמיל של ארז
פשוט הפכו לשק מתפורר כשכל הצורה של התרמילים
כפי שקנינו אותם
לא הותירה זכר
למראה התיקים שקנינו
ושוב
ערן מסדר לשנינו באיזה אילתור
ככה שיהיה נסבל להמשיך

אם ערן לא היה מוצא את הפתרונות והאלתורים
והקשירות של השקים הללו
שכבר פחיות השימורים התחילו ליפול מהם
אני חושב שאני וארז היינו לאבודים בשטח

אני חושב שרוב הטיול עבר בשתיקה
ככה אני לפחות זוכר
אבל לא שתיקה שהיא רעש
אלא שתיקה של התרתקות למראה הדרך והטבע
והשבילים בהם ערן בחר להוביל ולנווט
אבל אני מעדיף את המילה להוביל
הוא הוביל כמפקד
הוא הוביל כקצין
הוא הוביל כי רק הוא נועד להוביל

באחד מהרגעים ערן ראה נחש עובר על יד
הוא נכנס אחריו לשיחים
והוציא אותו
ערן אוחז בנחש
בלי רתיעה וללא פחד
אני צילמתי לשם התיעוד
אבל אני חושב שהצילום לא ממש יצא לי בפוקוס

בתום הטיול שהסתיים בעבור ארבעה ימים בטבריה
נפגשנו עם אבא של ערן
וישבנו לאכול במסעדה אוכל אמיתי
אבל לדאבוננו
הטיול נערך בחג הפסח
אז לא ניתן היה לנגב בחומוס כמה פיתות

כשחזרנו לעירנו ולביתנו
ארז ואני הלכנו עם המה שנשאר מהתרמילים
בכוונה מלאה לתבוע את חברת מודן
שלמעשה באמת סיכנה את חיינו
הדבר היחיד שחברת המשביר לצרכן הואילה בטובה לעשות למעננו
היה לתת לנו שני תרמילים חדשים זהים

ערן וארז התקבלו למגמה הריאלית בתיכון הכי קשה בארץ
ואני התקבלתי ללימודי אמנות ברמת השרון
הקשר הלך ורפף
אני לא מצאתי עוד טעם בספורט
ונטשתי את הסיוף
ערן
מה הוא עשה
חוץ מכך שהוא המשיך בצופים
איני זוכר
אולי אף לא ידעתי מעולם

וארז אף הוא נעלם מחיי

בפעם האחרונה שנפגשתי עם ערן זה היה בצבא
אני אפילו לא יודע באיזו יחידה הוא היה
אבל אני הייתי צלם צבאי
והמחלקה של ערן כנראה הגיע לקריה
לקבל אות הצטיינות או משהו כזה
לא זיהיתי אותו
הוא קרא לי
והבטתי
ולא זיהיתי

עד שזיהיתי ושאגתי כלפיו משמחה
התחבקנו
הוא לא ממש הסביר מה הוא עושה שם
המצלמה שלי לא הייתה עליי באותו הרגע

אני השתחררתי מהצבא לפני תום הפזם
והלכתי ללמוד תיאטרון
בשבוע הראשון שעה לפני תחילת הלימודים
שמעתי ברדיו את השם שלו

עד היום לא באתי לעלות לקבר
לא באתי לשבעה
לא באתי מעולם להוריו
עד היום
משפחת שוהם
סליחה
אני מצטער
אין לי הסבר
אני פשוט לא אוכל לעמוד בזה

לימים אני הפכתי לאמן
ושמעתי שארז הצליח והשיג את חלומות להיות וטרינר
וערן
שהיום הוא כראה בן 35 נשאר צעיר יפה וחכם
וכך הוא ישאר בעיני כולם

המרחק בין אופן הקשר הרופף שהיה ביני לערן לפני הצבא
הוא כזה
שאני פשוט חש שערן עדיין חי
אני לא רואה אותו
הוא לבטח התמסד ועובד במשהו עם המון אתגרים
אני אומר לעצמי
יום אחד בטח אפגוש אותו ברחוב
אני בטוח
אני אומר לעצמי
ערן חי
זה ברור
ואני ממש לא רוצה לחשוב ולדעת שזה לא נכון
משפחת שוהם
סליחה
סליחה
סליחה