קורנליה השדה האדומה בליל ירח מלא הלכה לחפש סירפדים בשדות קיבוץ חוף מבטחים

עיניים נוצצות זיק וריסים עם מסקרה זוהרים נפתחים בחיוך לנשיקה
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור

לא כתבו כך בשיר
גם לא במזמור
אני תר איה החור
וחש שעוד רגע תפילי אותי שדוד לתוך תחתיות בור תחתיות ושאול
עיניי מחפשות בך אלייך איתך ליחד ייחוד ושיוך ושידוך ללא תיווך

עיניים עם ריצוד פרפור פרפרים וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים באור ראשון כזיהורי בראשית נפתחים בחיוך מנשיקה שהבקר החדש ברא

רוצה לנשקך בכל נקבובית שבעור
עורך הצח הלבן כקור קטיפת שלגים בקוטב, בקרם נגד שיזוף בבוא הקייץ יוגן
אך את גברת קורנלייה פוני עקום של זהב שחור כבר לא תהיי כאן
וגם ערכת דוקטור פישר כנגד אור שמש צורבת שבקוצים קודחת לא ישאר לי כזכרון ישן נושן
אולי אם תלכי לא אלך עוד לחוף הים
אולי אם תלכי לא אצא עוד לשאוף קצת נשמות טועות באוויר הבריזה של החוף
וחוף ילדותי, חוף זיכרונותיי, חוף החופים של חיי לא יראני יותר
המים לא יבשרו לחול עוד את בוא הילד המחפש את הצדפים
את הילד המחפש חרסים, אשר בגר
את הילד שעשה את נסיונותיו הראשונים בין החול של החוף למים ומהם אל האי
בו התקשה המלח בנקבים והילד שבגר בגד במלח כשמצא את מלח נהרות מנהרות הפלאים הסגולות
והחוף ואני זה מזה בשתיקה של געש קצף לבן נפרד
נשכך אחד את השני
לעולמים
ולו רק בגלל
אישה

עם עייניים כהות אפלות שומורות סודות שאינם מוסגרים בעיפעוף וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים נפתחים קלושות בחיוך לנשיקה של סוכר
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
לא כתבו כך בשיר
גם לא במזמור
וטרם ננטש חוף הילדות והבגרות
המלא בחול הזכרונות של הצדפים והדייגים והאיים הקטנים והמלח
והארמונות המפוארים
בגלל אישה

עם עייניים כהות אפלות מלאי סודות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים נפתחים בחיוך לנשיקה עם לובלו ורוד על שפתיים
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
לא כתבו כך בשיר
גם לא במזמור
שמעי שנית

עייניים כהות אפלות מסתירות סודות אופל וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים נפתחים בחיוך לנשיקה שסר טעמה
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
לא כתבו כך בשיר
גם לא במזמור
את תהי במקום שאינני יודע וגם לא אדע היכן
זו לא את קורנלייה זה אני השד הקורבן
ולא אדע איך את חשה
ולא איך את מרגישה
ולא מה את חושבת
ולא למה אם בכלל את מתגעגעת
ולא לדעת אם חלפתי לרגע קצר במחשבתך
או רק חלפתי בחייך כשביט חסר חשיבות ששינה גורלך
ויופייך ישאר אניגמה
יופייך לעולם לא ידוע ולא יוודע
גם אם גבר אחר
לא אני
כל אחד שתרצי
ידעך
אך לא ידע לעולם
בדיוק כמוני ואני כמותו
איך היה לך להיוודע ומתי והיכן
ליכולת הקבלה שלך לתוכך במנהרת הנטיפים הסגולה
בפעם הכי ראשונה, הראשונה האחרונה
אך אין זה משנה ולא יחליש את כאבי ותחושת אובדני
כשפיכה של זמן לריק
איבר זקור
איבר זקור מידי
איבר הננער מעל השק בגירוי חזק
ומתמלא בדם ומתנפח מעבר ליכולת
והמגע של הקטיפה הרכה העדינה הסופגת
מורגש ככאב גדול ואין שפיכה
ואין גמירה
ואין את יין האהבה
ויש כאב דוקר
כי זו שריטה של שחיקה מתמדת בשיח ערוותך
שלא איפשרת לי
ולא נתת לי בחירה
להחליט בדעתי
שלא אבוא בך בפרח לצוף
ולא אגע נגיעה בנשמתך
וזקור
לאור נגוהות הנר
של שדיים ושיח עם פרח לא ידוע ומלאי צוף במנהרת הפלאים הסגולה
בדימיון
שאינו פורק מטען בטרמינל
אז

עייניים כהות אפלות מסתירות דברים שלא תעזי לחשוף בחיים וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים כניצנוצי טל על רשת עכבישים נפתחים בחיוך לנשיקה
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
שלא כתבו כך בשיר
גם לא במזמור
אך את זאת לא אוכל שלא לזכור
טרמינל
קרעיני
טרמינל
קרעיני בבקשה
ליד דוכן סוויסאייר

עייניים כהות אפלות מסתירות כל רגש ומחביאות כל סוד הבטחות ואולי שקרים וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים כטל על רשת אלמנה שחורה נפתחים בחיוך לנשיקה בשעת שקיעת שמש כתומה
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
לא כתבו כך בשיר
גם לא במזמור
אך את זאת לא אוכל שלא לזכור
כי את קשתית שני רימונים
שיער שחור עם פוני עקום קצר
קונה טיסה מחלקה ראשונה
סוויסאייר
ואני רוכש לי זמן
במחלקה א' סגורה במוסד רחוק מעין ואוזן שפויה וטשטוש סמים וכדורים לבליעה
וכמה הזרקות
ואלקטרודות חשמל צמודות רכות לכל רכה
ופרפור איברים
שאחריהם נותר הכלום והוא הישועה

עיניים כהות אפלות מסתירות כל רגש ומחביאות כל סוד הבטחות ואולי שקרים ומניפולציות ואינטרסים וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים באור מעלית של מלון בן ארבעים קומות נפתחים בחיוך לזכרון נשיקה שהיתה פעם אמיתית
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
לא כתבו כך בשיר
גם לא במזמור
אך את זאת לא אוכל שלא לזכור
אך לדעת אותך ולו לרגעים שכאלו
לאחוז רגע של מציאות לאור עורך העירום וסיפור קצר קולע איך הפכתי אותך לקורנליה ואיך הפכתי את קורנליה שהיית לשדה אדומה
מה עשו לך שאין לך רגע
להיות אמיתית כל רגע ורגע
עושה לי טוב ונעים להיעצב ולדמוע יחד איתך
כי את קורנליה ואני השד
דימעותינו תגענה אלו באלו
יתערבבו באושר שיתוף, יבראו רעיון איזוטרי מוזר
ובכאב סירפדים שעשו לך אנשים בדוגוויל
כי את חשבת שהם עושים
כי את קורנלייה
והם חשבו שאת שדה אדומה
ואת דיעותייך כדימעותייך אגמע לו אדע שזה יועיל לך לשכוח
שעשו לך
רע
כי הריח שלך שבבושם כליל ואקזוטי המזכיר לי את חוף ים ילדותי
גורם משקל כל גרם וגרם בכף הזכות
לטפס בגרם מדרגותייך ונפלאותייך לחפש אצלך את הגן
במורד מורדות הרי בטן שטוחה אליי דגדגן
שאת הסמוך לו לא אני פערתי לראשונה
אך אל אנקתך
אוזניי
עורגות
אל בטנך
זו הגדולה
המעוברת
שתביא את לוציפר עצמו
אל אנקה זו אני עורג
ולא לזו
השטוחה
היוצרת חשקים
כעינויי שבויים במלחמה לא פוסקת
אותי השד את חושפת כשידי את השד שלך מלטפת ריחוף קל
אך את רגלייך מצמידה וסוגרת קפוצה ומכווצת כחסודה בתולה
שעיניי מתאוות לראות
ולחוש להחיש רגשות
סלידה
מכל צליל רע מליבי שכן אני השד הרשע
שבעשרה גרוש ליבי נמדד למכירה לכל מאוהב
שיוכל להפיח בו פעימה
של אותה התחושה
של פעם אחת שהייתה ראשונה

עייניים כהות ורעות ואכזריות שבעיפעוף רוצחות במבט חד כחנית עם המון הבטחות שווא וריסים שחורים זוהרים באור לובן גבינת הירח ותפוז שמש וארץ שטוחה נפתחים בחיוך כנשיקה ידועה שיש בה אינטרסים
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
לא כתבו כך בשיר
גם לא במזמור
דלתך נפתחת ונטרקת
או שמא חלושות
נסגרת בזהירות גנבים ופורצים מומחים
גנבי רגשות
פורצי תחושות
גנבי אהבות
פורצי תשוקות
גנבי ערגונות
פורצי אביונות
גנבי עייניים כהות שהייתה בהן הבטחה וריסים שחורים זוהרים שנפתחו בחיוך נאיבי
כנשיקה גנובה
שרצתה בתחבולה לגנוב לי את הנשמה והנשימה
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
לא כתבו כך בשיר
גם לא במזמור
לכל שבט, לום, שרביט, מקל רועים
ארוך ופולשני
כצבט ופטיש, כמאכלת
כזין לפגוע תומתך וצנעתך
של שחור פוני שיערך העקום
למקורות שיח שיטים ומים צלולים
של מעמקי מדבר
של חתולת בר
של חיוך הנפתח כשושנת יריחו שיסובבו סביבה מעל שמונה סיבובים והחומה
שלך קורנלייה שדה אדומה

עייניים כהות אפלות מסתירות סודות שחורים נוראיים וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים מחשבים עיפעוף טרם נפתחים בחיוך לנשיקה עם כוונה לתמורה
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
לא כתבו כך בשיר
גם לא במזמור
והחומה שלך לא נופלת
לא נשברת
את אישה יותר מבוצרת
מכל טקטיקת מלחמה בכל עידני קיום אנוש
ואין לדעת מה
מה מסתתר מאחוריי העיניים הללו שלך
עד
שלא יכול אני לעשות עם זה כלום
כי את קורנליה גיליתי זאת כבר
את עם פאה שחורה
כי דפקו אותך כל כך הרבה
כי היית זונה בת זונה
ותלשו ממך כל שיערה
כי רחב היית
ולא קורנלייה נולדת ולא שדה אדומה
אלא שושנה
כן, יקירתי
את שושנת יריחו
שמסוגלת להמתין
גם שלושים שנים
למי אהבה ממעמקים
אבל אהבת שהפכתי אותך משדה אדומה לקורנליה ומקורנליה לשדה אדומה וקנית את האשליה מתוך אינטרסים אישיים לומר
אני לא אשמה בכלום ואיני יודעת דבר על דבר איני יודעת את שמי זה השד שעשה אותי

עייניים כהות ורעות מכל רוע אפשרי וריסים שחורים מלאי תכסיסים זוהרים לאט בחישוב עיפעוף נפתחים בחיוך נשיקה מחושבת אף היא ומתמחרת תמורה
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
לא כתבו כך בשיר
גם לא במזמור
לא בשלום אך גם לא במלחמה
אלא במסדרונות אפלים של סלאמס חשוכים עם בערת ושאיפת קראק והרואין
וגופך החם כחמה לעת צהריים
כלחם שלם הנבלע אל קיבה של חייל רוסי
במלחמת העולם השנייה או ויאטנאם באפוקליפסה אז ועכשיו ולעולם
מותיר אותי בלי לחשוב על רצוני פעמיים
אני
פעמיים אני
אני פעמיים
אני שם פעמיי
למראה הכפולה הקעורה והקמורה
המתעתעת
לחשוב צעדיי
שלא לחשוב
שפעם
ליבי היה חם כקנה רובה אוטומטי אחרי מחסנית שלושים ושבעה כדורים שהורידו ממסך ציון ומטריקס שלושים ושבעה צורות חיים עם לב דמוי לב אנוש שהיו רק בשר
ולו רק לפוני עקום שחור וקצר, שוות נפש ככולם, שוותכל גולגולת היית
ולא קרחת שעליה פיאה של ברת תואר אצולה
וללא מעמד אריסטוקרטי
ובטח לא בתולה מה שאומר שלבטח גם לא תרזה הקדושה
באבחנה פסיכולוגית שואפת יותר לפן הפרוידיאני
מראה שקורנליה אינה קורנליה
ושלא הייתה מעולם שדה אדומה
והיא עברה חיים של עולם
ציני צר ראייה כפוי טובה
שלא בחלקו לחמוד רגשות מציפים
את רק אחת תבחרי
קורנליה
או
שדה אדומה
מתוך כל בחורות חוזרות כל פרק שעה לרציפים החשוכים מקראק זורם בדמך
לשפיכה של מלחים שתויים שיהיה לך כסף לברוח מחיי ההצגה שלך
מי את בכלל קורנלייה מי את בכלל שדה אדומה

עייניים כהות אפלות שמאחוריהן חיית טרף רצחנית וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים נפתחים בחיוך לנשיקה כשכל צעד כל גיד כל שריר כל איבר מתפקדים כמחושבים
של פה שעל שפתיו קצף חוטם מלחים ועטור מצחך זהב פוני עקום שחור רוחש שקרים עטור פיאת שיער שחור עם פוני עקום שחור
שיושבת על פיאה של תבנית גולגולת כקרחת בצבע עור, תחבולה, לבחון מתי קורנליה קורנליה ומתי שדה אדומה שדה אדומה
וודאי שלא כתבו כך בשיר
גם לא במזמור
אנשים אוהבים זכות ותמימות
ולא סתם זונה בת זונה שמזריקה עוד ושואפת עוד מנה
לו רק יכולתי לומר לך
יקירתי מגיעה לך הזכות לראות במציאות מלאכים מתפלאים

משפתיים מתוקות שבבכי תמרורים נראות מחייכות בעוד סנטרך פורט על כל גיד ושריר כפסנתר נוקטורנים של שופן בחורשה גדולה בפולין
מלאכים מתפלאים שנעלמו לעולם בדקות
כשלא האזנתי לדקויות שאולי יכולתי להבין שרמזת שאת אבודה
שאת עייפה ורצוצה
שאת מוכרת את גופך לעוד מנה
שאת צריכה עזרה
שאת מחפשת תמיכה
שאת מסכימה לגמילה
שיש בך לפחות טיפת טוהר
אבל את

עייניים כהות וריסים שחורים נפתחים בכעס וזעף ואין נשיקה
ועטור מצחך זהב פוני עקום שחור
שיחקת אותה כל הזמן חזקה
ואת הדימעה שכל אישה בעולם משירה כל יום ויום
לקחת איתך בבקבוק בתוך הנשמה כי את קור נליה
לשפוך אל הים בהפלגה ארוכה באוקיינוס כשדה אדומה
למקום בו כל יום יגישו לך את הקוקטייל עם קשית וקישוט מטריה
ואת כבר יודעת לבטח תימרנתי אותך כל חיי אני יצרתי אותך להיות קור נליה
והיית רק ילדה
אך החכמת ולמדת
אהבה היא כלא ולא דרור
אני שב חושב לעצמי
את אישה קשה
לא תמימה חיה באשליה רוצחת שכירה

עייניים כהות אפלות עם מלאי של סודות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים בתכסיסים, נפתחים בחיוך לנשיקה מעבירה ציאניד מקצה לשונך לקיבת הרוגי אהבתם אלייך
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
לא כתבו כך בשיר
גם לא במזמור

עייניים כהות אפלות עם מלאי של סודות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים בתכסיסים, נפתחים בחיוך לנשיקה עימי השד או עם הנחש או עם תפוח שאחזת
או ברנש שלא בא אבל גמר מת בחיוך הציאניד והכספית שלא ניתן לזיהוי
כי ארנקו כלוא בישבנך והוא איש שהיה רם דרג אז אסור למוקיריו שידעו שהוא היה איתך ולא בכנס קונגרס בדיון על אישור הפלות לנערות אנוסות שזו דרך אגב מי שתהיי באשר תהיי איך שהגעת לעולם
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
לא כתבו כך בשיר
כי לא רצו שתדעי לעולם שאת שדה אדומה
ולא קורנלייה
ואף אחד לא רצה שתדעי שאת קורנליה
כי רצו שתדעי שאת שדה אדומה
כדי שתהיה זכות אנושית למרר את חייך
וכל גבר זכר שמסוגל להתנער מעל השק ולהזדקר
רוצה בך
טר מי נה
קרעיני קורנליה בבקשה
ליד דוכן סוויסאייר
בשירותים
במסילת המזוודות
באוטובוסים למטוסים
בדוכני בדיקת הדרכונים
בקול רם של רמקול הקראת הטיסות הנכנסות ויוצאות
קרעיני בבקשה קורנליה כאן בטרמינל אני ממריא לטריפולי ואת הישר לבגדד

עייניים כהות אפלות עם מלאי של סודות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים בתכסיסים, נפתחים בחיוך לנשיקת שקר
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור, ואת ואני יודעים זו פיאה על פיאה על פיאה
לא כתבו כך בשיר
כי רוצים את העונג של הקודש במילים
ולא עוד זונה מוצצת בולעת
ששבה לעוד נשיקה
כשעל שפתייה שפיכת חזירים
קורנליה
קורנליה
צר לי על חייך המבוזבזים
צר לי שלא ידעת אושר
צר לי שאני הוא השד שהזמין אותך לרקוד בשדה הלא נכון
הו קורנליה עשיתי אותך שדה אדומה
שדה אדומה שדה אדומה יקרה שלי
אני בוכה על כתפך המחושלת
האמת בפרצוף
קורנליה עשיתי אותך קורנליה
האמת בפרצוף הביטי במראה את אישה מעולם תחתון ונורא

עייניים כהות אפלות עם מלאי של סודות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים בתכסיסים, נפתחים בחיוך לנשיקה ידועה מראש וחד גונית סמלית ותו לא
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור של פיאה על פיאה על פיאה משוק פישפשים
לא כתבו כך בשיר
בקשו שמשורר ראוי יהיה זהיר ויאדיר את הבריאה
אבל נבראת להיות קורנליה
ונבראת להיות שדה אדומה
זה לא משנה אם את זו או זו
כי זה עסק עם אפילה ומפלצות ודרקונים יורקי אש בשדה קוצים וסרפדים
אז מה את אז מה את באמת אז מה את באמת רוצה אז מה את באמת באמת רוצה מה את רוצה מה מה מה
כסף, קורנלייה ממון, זהב, יהלומים, ענקים זעירים
חוף משלך עם ים מים כחולים קורנלייה
וקוקטייל קורנלייה של סרפדים לעת שקיעה להזכיר שאת גם שדה אדומה
על ספה עם מזרון ונוחות
הבריחה ממציאות העולם הזה
כאילו תמו שיעורייך קורנלייה שדה
ושאין את אשמה שדה העונה לשם קורנליה
ואין את מאשימה איש שאת שדה אדומה
ואין את מאשימה את עצמך קורנלייה
שהלכת איתי השד בשדה הסרפדים
ואת סולחת לעצמך שלא בחרת בשדה התותים לנצח אהבה כקודש
ואת סולחת לי שהובלתי אותך לשדה הסרפדים

עייניים כהות אפלות עם מלאי של סודות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים בתכסיסים, נפתחים בחיוך לנשיקה ידועה מראש
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור של שש שכבות פיאות לכל צבע שיער
אבל השחור המקורי עם הפוני היה הכי ראוי להיות כתוב בשיר
ואף אני כזבוב מרחף
כבר לא אוסיף לך דעת או בינה
כששוקעת השמש קורנליה
יום אחר יום
מאמש לאמש
מהיום למחר
ממחר למחרתיים, אני אקרא לעבר השקיעה
קורנלייה
ואת
עד שכפרח באגרטל ללא מים תיבלי
תיתייבשי
ושיערך עם הפוני הקצר העקום שהיה שחור
יכסיף וילבין ויוטל עמך אל מנוחת עולמים
ללא עוד תענוגות
ללא קוקטיילים
ללא חשקים
ללא לחוש מה הם חיים אמיתיים
ללא שום תאוות בשרים
ללא ערגונות
לימים שהיו

עייניים כהות וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים נפתחים בחיוך לנשיקה סתמית
ואת חשה אהבה
ועטור מצחך זהב פוני עקום שחור ואת כל כך כל כך יפה וענוגה ורכה וטובה
ולא תזכרי שהיית

עייניים כהות אפלות עם מלאי של סודות חיסולים בסכיני מטבח וריסים שחורים עם מסקרה ועיניים כבויות מתכסיסים מניפולציות שקרים אינטריגות קונספירציות רצח זנות סמים, נפתחים בחיוך מזוייף לנשיקה עם אנשים שהיית איתם באיזו חתיכת מיטה באיזה חתיכת מוטל מפוקפק באיזה פרבר נדכא בטיזדינאבי
והעברת להם איידס וסיפיליס וזיווה ומנדבושקס ועגבת והרפס
ועטור מצחך זהב פוני עקום שחור והוא רק פיאה משיער זנבות חמורים
ושילחת את כולם במשפט אחד
לכו קיבינימאט כולירות
כשאספת את החמישים דולר לסמיקי פיקס
קורנליה

עייניים כהות אקזוטיות עם מלאי של אהבה בלב וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים כזיהורי בראשית, הנפתחים בחיוך לנשיקה מתוקה עם הבטחות שתחכי להם עד נצח נצחים
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
לא כתבו כך בשיר, ואף אני מתנער אם כך הצגתי אותך לעולם
כי אני הסרסור שלך
ואת הארספואטיקה שלי
כי זה עסק עם אפילה ומפלצות ודרקונים יורקי אש בשדה קוצים וסרפדים
קורנליה
למה את הלכת בנתיב הזה של החיים
ולמה את מבכה אותם כעת
כי היו כה רעים
ששיערך היה עם פוני קצר ושחור
וחיוכך עוד התאווה לעוד נשיקה
ולנשיקה לאחר נשיקה
ולעוד נשיקה לאחר נשיקה
לאחר נשיקה
לאחר נשיקה
לאחר נשיקה
ומאהבך הוא העולם הגדול
מאהבך הוא הים הגדול
מאהבך הם שמיים כחולים
מאהבך אור כוכבים שביטים
מאהבך לילה שחור
כשחור שיערך
וכעונג שפתייך שהיו פעם בשרניות
לעוד ועוד נשיקה ונשיקה עד שהפכו משורבבות

עייניים כהות אקזוטיות עם מלאי של אהבה בלב וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים כזיהורי בראשית, הנפתחים בחיוך לנשיקה מתוקה עם הבטחות שתחכי להם עד נצח נצחים
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
אני רוצה את החיוך
אני דורש אותו
יא חתיכת מילים על מצבה
החיוך המתוק שלאחר נשיקה
נראה אותך מזייפת אותו עכשיו
נראה איך את מזייפת את האורגזמות שלך כשדופקים אותך בתחת
נראה את החיוך שלך של פעם
הנותר רך וברור עד כמה ענוגה
החמצמצות האולטרה סגולה של פירך
את הצבע הסגלגל ורדרד של פירחך הזך
שאת הרע הנזרע כדבש ליבי הנפתח לאיטו בלחישת
רוח פרצים מדמם יסוריי לשניית עונג
שאת זולגת כבכי משכך
את התפרצות הפנינים הנשטפים ממך
רק תיבת נח בנוח תשכון בסהר כוכב
כירח מלא
מתחנן להתחלק
את ששלי בך
חלק בשלך
העשוי להתחלק בזוגות פנינים מוכפלים
להיות אנוש ונפש ונשמה
עשוי משנינו
אני ואת
את ואני
משתלבים לאחד
עשוי
מגע
אושר אוהב
של שד וזונה רוצחת גומרת בתחת
חיות שונות ומשונות שאת הטבע באות להרגיע
להציל כים סגור
כחוף בלי מציל
כשדה
שיפון ללא דחליל
אומר לך
אוהב

עייניים כהות אקזוטיות עם מלאי של אהבה בלב וריסים שחורים עם מסקרה זוהרים כזיהורי בראשית, הנפתחים בחיוך לנשיקה מתוקה עם הבטחות שתחכי להם עד נצח נצחים
עטור מצחך זהב פוני עקום שחור
אני רוצה את החיוך
בשלווה בלי להניד עפעף
ובביטחון
שמעולם לא היה בך לומר
אני עוד אוהבת, עונה
עונה סתיו
עונה סתם
עונה חורף
את השלג גורף
עונה אביב פורח ואיזה ריח של נוסטלגייה לתמימות
עונה קייץ
עונה קייץ
עונה קייץ שהשמש בקוצים קודחת
עונה קייץ
עונה
קץ
עינייך פוזלות לקופיד
קורצות אליו
בלב ללא דופק רוגש
בשאלה
מי יבוא
אותך לרגש
כי קופידון
הוא קשת מתלמד
ואת ליבך הוא פיגשש
את ליבך עבורי הוא החטיא
ובנשימתך לתוך לילה עמוק
ממלמלת ללא ידיעה
בי החץ לא פגע
אני רגשית לגמרי פנוייה
ובעבור גל סחף וגעש
ישתתק לי השכל
לא אשמע רחש חשד
אך גם לא מילה
עם ערך
כאהבה
אך באהבתי אל ליבך הגדול אין כחש. על כן לפעמים אין מוצא מפי רק רגש משוגר אל
שיערותייך השחורות מבין אצבעותיי וניצוצות חשמל שאת מציתה בי
את הצורך הנזקק רק לך לתמיד
אני צריך את
שכלי כאומר - לא לומר. לא לגלגל בה
הדברים המתוקים, לא לחשוב בה על יד גדר
שעשו אותה מעץ להיות גדר אשר אומר
אין מעבר וגם הרבה מוקשים פה - נסה מחר
אולי אז אש האהבה תבער. לכל כיוון
שאפנה את עומדת. לאן שמביט את ניצבת. כל
ביניין שנבנה את בנית כבר, מה
תחדשי לי בבוא הימים? את סודך הגדול - את טעם
המין לאור חלושות הקמין
שהתקנת בפתח בית בכפר אל עדר פרים משקיף הוא, אל
סטייק אנטריקוט ברוטב
חרדל. חדל להציק אלוהים - אתה דל. סבלנות במבט לעתיד
אומר הקדוש, העולה
לו באש על שאמר את הקוד והקוד הוא אש שוב עולה לו קדוש אל
האש והאש היא
הקוד
שוב עולה לו כבוד מכובד אל המוקד כי הודה הקוד הוא האש שבלב האוהב, ואני
עלול לעלות
אל שמיים להיות מרומה בין מרומים במרומים, האהבה היא לכבוש את
הכבוד ממציא
קדוש אחר ושוב עולה לו בלהבות אהבה אין לצפות לעתיד, כי הקוד
משתנה בכל רגע
שנוגעים בו כמו שיפון ברוח נע לכל כיוון מתבדר, בזהוב, משולהב
בלהבות הבשן
שם בעמק בית שאן? היכן שהיה המקום להיכן להציב המוזיאון על שם
האמן. אך אם
כבר עתיד ולא בהיכל מוזיאון מפואר אז עומד לידך, ואת מול חלון עם
ספל תה
חם, לך עומדת, ניצבת כך בתוך חלומי, על גן אדן חלוני ואני מי ומה אני
האם
אני לה את חיכית כך
או שמא אני עודי מחכה ואת כבר בשער על שביל טרקוטה עברת
גם את מפתן הדלת. ואת
על לפתן חולמת...ועליי, בעתיד, את את ילדיי
מגדלת
שומע עצמי בריחוף התנתקות מסם דקינט, אני חש מתפוצץ בעורקיי מקנא לך בדיכדוך
דילדול דקינט, על כל גבר שעושה לך עיניים בבית הקפה מתיז את
זרעיי. אך לא
לעיניך
בתוך ביטנך הבוטן גדל. אהבה לבוטנים ומין טוב
זה רע? או זרע פורענות של הדור
הבא
יבקע מבין רגליים חשופות היישר מהפות
כי בוטנים בהיפוך זה מין טוב
טוב ברור
הוא שוב משחק, מילים מילים
מילים ואין בו רגשות