הבהלה לזהב

"סטנד אפ גלרי"
או במילים אחרות: דראפט ראשון לתסריט לסרט של אמיר קוסטריצה
"הבהלה לזהב"

פתחתי את הגלריה בשעה 17:00
בחוץ הייתה הרצאה שעברו שוטרים על ידי מפקד בכיר. לא ידעתי מה ולמה, עוד חשבתי לתומי להציע למפקד הבכיר לעשות לשוטרים הצעירים סבב בגלריה. כמה טעיתי בדיעבד
שלום זה כניסה בתשלום? שאלה מרוקאית קטנטונת שנכנסה עם עוד ארבעה מרוקאים גדולים יותר
לא! אבל את שואלת שאלת קיטבג, כי הייתי עונה 250 ש"ח ליחיד ואתם חמישה
סליחה, איפה השירותים
בוא אני אצביע לך - אתה רואה את הביניין הצמוד זה שם בדלת החומה
סליחה איפה השירותים
בואי אני אראה לך, את רואה את הביניין הצמוד זה שם בדלת החומה תגיד, איפה השירותים
הנה אתה רואה את הבן אדם בחולצה הכתומה, הוא נכנס אליהם עכשיו לך אחריו
אם ותינוקת נכנסות לגלריה עם עגלה , לא מביטה בשום ציור מתקשרת לחברה שלה מהסלולרי, השנייה מגיעה תוך דקה ותוך כדי שהיא צועדת לכיסא הירוק בלי לראות שום ציור היא מתקשרת לשתיי חברות נוספות. תוך חמש דקות אם ותינוקת בעגלה ניכנסת לגלריה לא מביטה בשום ציור ומתיישבת על הריצפה ליד חברותיה. הן משוחחות , ומגיעות עוד שלש נשים עם עגלות והן יושבות עם טפם באיזור הכורסאות הירוקות. עובר זמן...ומגיעות עוד שלש נשים עם עגלות ותינוקות, בלי לראות בכלל שהן בחלל של גלריה או האם יש משהו תלוי על הקיר - הן לא קוראות את הכתובת על הקיר...בדיעבד גם אני לא ראיתי את צופרי האזהרה.
יותר משתיים עשרה אמהות ותינוקותיהן והאמהות פותחות חבילות במבה ומגישות לפעוטות, עוד רגע והן פותחות שמיכת פיקה ומנהלות פיקניק, בחלל של גלרייה עוד סוג של זן ישראלי טרופי מגיע, הורים וילדים בני שלש שמורידים נעליים, ורצים על מרצפות השייש החלקות במשחקי תופסת ואני פוחד שיש שאריות של שברי זכוכית ממנורה שהתפוצצה
לפתע אני חושב בתמיהה - הם הילדים האלה הורידו עבורי את הנעליים - הם מכבדים אותי כמו במסגד, הם משאירים כדלפונים את הנעליים המשתחוות. עוד מישהי נכנסת ושואלת איפה כאן השירותים? ותוך כדי עוד שני בחורים נכנסים ושואלים על השירותים, ונעליים וסנדלים שנשכחו באולם ניצבות כמו ליכלוך וזוהמה ואני מתחיל להתעצבן
אני המודיעין של השירותים
אני אומר לחמש עשרה או יותר הנשים עם התינוקות שזה לא גנון ולא מעון ולא שום דבר פרט לגלריה בה אמורים להביט בציורים וללכת. הן יוצאות במבטים של שנאה
הבחור הבא שנכנס ושואל על השירותים - אני כבר משתלח בו - לך לבית הקפה ותשאל שם. נכנסת אישה ולוקחת מחירון - אני תוהה האם עוד אמכור ציור במהלך התערוכה
האם האישה הזו רוצה לקנות ציור, או שהיא אמנית בעצמה והיא רוצה להשוות מחירים ולדעת לתמחר את הציורים של עצמה שוב נכנס אדם
השירותים?? אני שואל
כן איך ידעת הוא שואל - יגידו לך בבית קפה אני עונה
אני ממש מתחיל להרגיש שהנה אני מאבד את עצמי
בחוץ רעש והמולה נוראית, מיליון בני אדם, כל מיני ליצנים עם איפור, וקולות של מוזיקה מזרחית תשאל בבית קפה אני משיב לעוד אדם...ועוד אחד אני מתפוצץ
תשאל בבית קפה ואחר כך תבוא תעמוד בכניסה כאן ותהיה אתה המכוון את המשתינים...רבק
אני מתחיל להסתובב בגלריה לאסוף במבה עם רוק של תינוקות לפח אשפה
ושוב - היי אתה אתה מדבר אליי אני שואל
כן אתה, איפה השירותים
אני הצלחתי משום מה להרגיע את עצמי: תראה יוצאים מכאן, הולכים לשם לדלת החומה, זה שם
נכנסים שניים, איפה כאן השירותים בן אדם
תעכבו אחרי הבן אדם הזה אני מצביע על הבן אדם שלקח לי איתו את שניית השקט שחשתי לשירותים? שואל אדם נוסף
יחד עם שני אלה! אני מצביע
כשהם יוצאים החוצה נכנס אחד נוסף ושואל - אחי, איפה השירותים
אני יש לי רק אח אחד, אתה מתבלבל אני לא אחיך
נו יאללה אחי בדאחקות יא גבר אתה יודע איפה יש? - לא! אני עונה
לפתע בא לי להשתין בעצמי
אני יוצא מהגלריה משאיר אותה פתוחה עולה על איזה פודיום ומכריז, כולם אחריי לשירותים. רק בדימיון. טרם יצאתי ממש מהגלרייה נכנסו לתוכה ילדים שהיו עם חמישה בלונים צבעוניים ארוכים שעושים מהם צורות של חיות, והם מפוצצים אותם
נא להיות בשקט אני מבקש...אני הופך מלהיות הצייר , האמן - סדרן משמעת
זו עם המחירון באה להגיד איזה עבודות היא אהבה
הכי את "העיר המתפוררת" ואחר כך בן אדם בא ושואל אם אני מוכן ליצור לו ציור לפי מידות שהוא יגיד לי
הילדים עם הבלונים שוב מפוצצים. את המוזיקה ששמתי בדיסק בגלרייה מחרישים קולות של המון ורבבות בני אדם עם קו רקיע של סאונד של רמקול שהמיקרופון קרוב אליו מידי....ילדים צאו החוצה! אני צועק עליהם. ואני עדיין לא השתנתי, אני מת להשתין ויש אנשים בגלריה, עוברים ומביטים מה לעזאזל הם מבינים מהציורים
זו שאהבה את "העיר המתפוררת" אמרה שהיא חושבת שאני מתאים בהתאמה מדוייקת שמות הציורים לציורים עצמם, תודה, אני אומר לה, חושב איך אני יוצא להשתין ללא לפנות את האנשים וחוזר בלי שמשהו כאן יהרס
האיש עם הפורפורציות והמידות המדוייקות לבית שלו הלך להביא את אישתו, ככה לפחות הוא אמר - אני לא באמת מאמין שהוא יחזור
מה זה המקום הזה? שואלת אישה תימנייה
גלרייה ! אני משיב
והתמונות מתחלפות? היא שואלת
כן עוד שבועיים יהיה כאן מציג אחר, אני משיב
אז איפה השירותים היא שואלת
מה הקשר אני תוהה, ומרכין את ראשי וחופן בשתי ידיי את ראשי ורוצה לכרות את ראשי בשני ענפי גלדיולה
נכנסת אמנית ורוצה לשאול פרטים, אני כותב לה בלי לדבר מילה את הטלפון של מחלקת תרבות בעיריית רעננה ואת שמה של האחראית על הגלרייה
היא מסתובבת קלות בגלריה ...נכנס המנכ"ל של העיר, אני מכיר אותו הוא היה פעם בחוג דרמה מבוגרים של אמא, יש לו פיאה והוא כבר שנים חושב שאף אחד לא רואה
רק בדיעבד הבנתי שהוא בא לפקח על מה שקורה, כי מה שקרה הבנתי רק אחר כך, רק בדיעבד, ביינתיים אני מודיעין של שירותים, ואפילו בחורה שואלת אותי אם יש כאן טלפון. לא! אני עונה לה
מה לא? היא שואלת
אין כאן טלפון
אבל סלולרי יש לך? היא שואלת
מה איכפת לך? אני מצמצם את העיניים כדי לירות מהן שני חיצים לעיניים שלה שתעוף
האמנית מנסה לעניין את מנכ"ל העיר להקים לעיר אתר אינטרנט של הגלרייה, הוא אומר לה שהוא ישקול את זה אבל הוא משקר וקורץ לי, אני אומר לו שהאחראית על הגלרייה היא חתיכת חראית אמיתית והיא הבן אדם האחרון שצריך לעמוד מול אמנים
הוא אומר לי שהוא מצטער לשמוע שככה אני חושב, אבל הפעם הוא קורץ לאמנית. על הכורסאות הירוקים באמצע הגלרייה יושבות שתיי בחורות כבר שעה, נראות מרחוק נחמדות, אני לא יוצר קשר עין, בינתיים אני עונה כמו רובוט לכל מי שנכנס - בביניין השני של בית הקפה מאחוריי איפה שיש דלת חומה....נו מה...השירותים...ושוב - אין כאן שירותים, תחפשו במקום אחר
ושוב כמו רובוט שהצ'יפ של המחשב שבתוכו נשרף אני מתקתק מילים
בחוץ, השירותים לא פה, הם בחוץ, בחוץ, לא כאן, אין כאן, זה שם, לא אני, זה לא פה, בחוץ, לכו תחפשו, ממול, תשאלו ממול. בחוץ ליצנים...בחוץ המוני שוטרים...בחוץ המוני אדם ילדים נשים גברים בחולצות של איזו חברה פרטית גדולה שחכרה את המקום מהעירייה, זו הסיבה שהמנכ"ל עבר כאן, לראות שהכל מתנהל בלי שאף אחד יידע שהפארק לרווחת התושבים הפך למחנה סגור מחומש בשוטרים לסוג ספציפי של אנשי החברה הפרטית הגדולה. זו האמת המרה
ואני - בחוץ, תשאלו מישהו אחר, אני לא מודיעין, אין כאן טלפון מותק, בדלת החומה, בביניין ממול, אין כאן, זה לא פה פה זו גלרייה
זמן לסיגריה
אחת מהיושבות על הכורסאות הירוקים מדברת על הבראנג'ה ועל סלבריטאים
היא לובשת סרבל ג'ינס כחול כמו זה שהאקס שלי הייתה איתו בפרסומת שלה בטלויזיה לפני למעלה מחצי שנה ואני הייתי רב עם מירב כל פעם שראו את שלי בפרסומת כי בפעם הראשונה שראיתי אותה בפרסומת הייתי חייב להגיב איכשהו ולהוציא מרה מליבי, ועכשיו כל פעם שרואים את הפרסומת מירב מתפוצצת עליי מתוך קנאה לאקסית שלי, גם אם אני כבר לא מתרגש שהאקסית נכנסה לחיים שלי, ישירות לסלון שלי. איפה האקסית שלי? את מי היא אוהבת בכלל? האם היא זוכרת אותי כמאהב הראשון בחייה האם היא זוכרת אותי כמי שביתק את בתוליה? האם היא זוכרת את הרגע שביתקתי אותה - הרגע בו היא ידעה שזו הייתה הפעם הראשונה האחרונה בחייה? היא מנסה כמו מילי אביטל שגם הייתה אקסית שלי, לכבוש באנגלית של ישראלים צברים את הוליווד. טיפשה חסרת אמונה בשפה העברית העוקצת המעקצצת שבחום הקייץ בקוצים קודחת...כן שמעתי שהיא באר"הב ההורים שלה שהיו מתוסכלים מאחיה הגדול שהיה מסתובב במושב כל היום ומנצח על תיזמורת בלתי נראית, שלחו אותו לוינה ללמוד ניצוח , הוא חזר לארץ אבל מקים את האתר של החברה של האבא...כי לנצח באמת הוא לא יכול באמת כי הוא לא יודע להיות מוביל של קבוצת בני אדם, הוא לא יודע לתקשר בסביבה עם יותר משני אנשים , ועכשיו האקסית שלי שכולם בכל תיאטרון בארץ לא סובלים אותה, מנסה בכסף העצום והאצור של הוריה עם בית העץ הכי מפואר בארץ שנהגתי לשבת בו מול האח ולבהות כמו בסרטים מצויירים באש והעצים הנאכלים והופכים לאפר - את מזלה באר"הב כשחקנית עם מבטא של פולנייה מזימבבואה. זה כנס לעובדי קופת חולים כללית. חברה פרטית. זו עבירה על החוק של ריווחת התושבים של העיר בעליל
בחוץ! בביניין ממול! אני שב לאוטומט: בחוץ! בביניין ממול
אני שב לאוטומט: בחוץ! בבניין ממול! תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט....ילדה קטנה בת שלש בערך בודקת איך הציור הימני מהסדרה של ברל כצנלסון תלוי, היא מניעה אותו בעוצמה כנגד הציור האמצעי שנע לעבר הציור השמאלי ותוך עוד נגיעה שלשתם נופלים....למה? למה? למה? אני צועק
היא פורצת בבכי תמרורים
אבא שלה שואג עליי - מה אתה צועק על הבת שלי
אני משיב שהיא כמעט הפילה ציורים
הוא מתנצל. היא בוכה על כתפיו
הוא אומר לי, כדי שהיא תשמע- מן פסיכולוגייה שכזו - בדרך כלל היא ילדה טובה
אני משיב בקול כדי שהיא תשמע - כן אני בטוח שהיא ילדה טובה
אבל הילדה לא מפסיקה לייבב, הוא יוצא איתה מהגלריה - תתבייש לך! האמא שלה אומרת לי ויוצאת אף היא. עוד אנשים נכנסים, ילד עם אופניים...צא החוצה אני אומר לו
אה... אתה לא רוצה שנראה את הציורים? אמא שלו אומרת לי
זה לא משנה לי, זו גלרייה ולא נכנסים עם אופניים
אז אנחנו לא נכנסים, היא אומרת
תלכי קיבינימט אני אומר בלב
בחוץ! בביניין של הבית קפה!... התשובה חוזרת, אבל לא עוברת בשמועה, אז היא חוזרת ונשאלת , אני משתגע שוב אתה מחצור הא? שואלת אישה, וממשיכה היינו שכנים, אני
מבאר טוביה....היינו קרובים
לא, אבל בגלל שאבא טייס עברתי בגיל 8 חודשים לרמת דוד
אין לי זכרונות מחצור
אז איפה השירותים היא שואלת
אוהו, היה שווה להכנס אמרתי לך, אחת לשנייה אומרת
זה בסדר כנסו, אני מתיר את רצועת החנק שלי להכל בסדר גם כשהכל סדוק - הכל בסדק, תתרעננו לכן , לי כבר לא איכפת, אני אפאטי
באמת תודה, רק עבור המזגן היה שווה להיכנס
זה בסדר תרגישו חופשי אני אומר ולא מבין איך הן יכלו להתייחס למזגן בלי להתייחס לתערוכה
ואחת מהן, ויש פה גם שירותים
מה הבהלה לזהב החוזר אל הים אני תוהה ולא מבין עדיין. כל רבע שעה מתחלפים שלושים אנשים בגלריה, מה הם ראו? מה הם יזכרו? מה הם הבינו? אחת מזהה את השם של האוצרת של התערוכה מהשלט, היא אומרת למישהו שבא איתה שזו התערוכה של הציורים של אורית לוטרינגר
לא נכון זו התערוכה שאורית לוטרינגר אוצרת, אבל אני הצייר....אבל אני עדיין באפאטיה ולא אומר את זה. רק נותר בשוק איך היא לא קראה את השלט באותיות גדולות אורי רז...אלא את תחתית המאמר בלבד , אפילו לא את הפסוק האחרון, רק את השם :אורית לוטרינגר, ואפילו לא הלאה מזה : אוצרת התערוכה. זה במוח שלי? אני שואל את עצמי, האם כל הרעש הזה הוא שיקוף למה שאני חש או חושב...האם אני מייצר את ההמון הזה בדימיון שלי? האם ההמון הזה הוא שיקוף של המראה של מי אני עצמי בעיני עצמי??? שאלה פילוסופית מרתקת, אבל אני מת להשתין
הנשים שהצטננו יצאו. לאן? לשירותים ושוב נכנס גבר - זה בביניין ממול
נכנסת ילדה - זה בביניין ממול
נכנס צעיר עם שיער אדום אני חושב שטן קטן באת לבדוק אם אני מתמודד עם הגיהנום הזה הה? והוא - יש שירותים
לא אין שירות חדרים, יש רק השקמה, וארוחת בקר, אני משיב לו
על מה אתה מדבר הוא שואל
זה לא מלון חמישה כוכבים, זה מלון שלשה כוכבים, מה פשוט מזה? אני מוסיף אינפורמצייה מבלבלת לבחור שלא מבין מה לעזאזל אני רוצה ממנו, ושב במילים: אבל שירותים
אני רואה אותו אוחז בידו את מיכנסיו מכווץ את אגרופו סביב איזור השלפוחית...הוא עומד להתיז בקשת בלי הכרה
זה בביניין ממול אני נענה לו
שתי הכורסאות הירוקות ריקות שוב . מה זה אומר? האם כל דבר ויזואלי ניתן לפירוש מיידי והבחנה במשהו גדול ומסעיר או גדול ועמוק מכך? האם הייתי צריך להביא דווקא היום את מצלמת הווידאו
בחוץ
בחוץ
בחוץ
לא כאן
זה לא כאן
אין כאן
לא, זה בחוץ, אין כאן
ארבעה נערים ונערות יושבים עם הגב על הקיר הראשי של הציורים התלויים. אולי הם המיצג שלי
ילד בן שנתיים תולש את אחד השמות של הציורים וזורק על הריצפה, אני קם ומדביק מחדש, משהו באויר צפוף מידי, אין אנרגיה של שקט, אין שקט בכלל , אין זמן , הכל רץ כמו סרט במצלמת 8מילימטר....אה...אה...אה...אני צועק כשהילד תולש שוב שם של ציור
ואני פונה לאבא שלו ואומר בבקשה תשים לב לבן שלך - אתה צודק הוא עונה לי בהתנצלות חסרת אמת אלא כדרך הדברים לקרות, אם הבן יפיל שוב את השם, הוא יתנצל בשמו שוב , הוא בשאנטי של להיות אבא צעיר, יש קצב עד שילדים קטנים ילמדו להתנהג, ביינתיים להיות אדיבים ולתת להם כל מה שלא ממש מזיק...מה זה לא מזיק שהילד תולש בתערוכה בגלרייה פרט מהתצוגה
העולם הזה עומד להיחרב בואנדליזם מטורף חסר מעצורים של עם ישראל. מישהו שואל אותי, תגיד הציורים עם הדמויות שעולות מהאפר, זה קשור בשואה
במובן מסויים כן, אבל לא בשל כך אני מצייר כך, אני פשוט מגלה באפר של הסיגריות שלי את המלאכים והשדים שנשרפו, אולי זה באמת אותם יהודים באוושוויץ, אבל אני עושה את זה באופן אינטואיטיבי, לא במתכוון, אני כן מאפר על הנייר במתכוון, אבל כל הרעיון והמבט באפר על הנייר זה אינטואיטיבי, אני מסביר, והוא שואל, מה זה אינטואיטיבי
אני אומר זה יותר אמוציונלי, זה דרך תת ההכרה ולאו דווקא בכוונה ומחשבה
איך עושים משהו בלי לחשוב? הוא שואל
איך ילד בן שנתיים תולש את הפתק של שם של ציור אני משיב לו בשאלה. הוא הולך
נכנס בחור שמניע את עצמו על כיסא גלגלים בעזרת קש שאחוז בפה שלו. אני מתיחס אליו יפה, אני שואל אותו איך הוא מזיז את הכיסא, הוא מנסה להסביר אך לא יכול, אני אומר
אתה מתרשם מציורים? הוא מסמן לי עם הקש בפה שהוא מצייר עם המכחול בפה...תמיד חשבתי ששווה להשקיע רגע עם אנשים שחיים חיים אחרים לחלוטין. וואווו...אני אומר לו, וממש אפשר לראות שאתה מצייר איש - אז רואים איש? כן הוא שואג בשמחה ומהנהן. עשיתי לו את השבוע
איפה השירותים שואל איש בחולצה כתומה
לא רוצה להגיד לך
אבל זה לילדים הוא אומר
אני צועק - לא מעניין תתחת שלי , לא רוצה להגיד לך
נו איפה זה??? הוא מפציר כאילו הוא עומד להשתין במכנסיים
תשאל מישהו אחר בחוץ
ילדים על סקטבורדים ועל סקטים ורולר בליידס נכנסים בפראות - החוצה מייד , הסדרן שבי זועק. אני בקריזה מטורפת
מת מת מת להשתין
סליחה, טלפון, פונה אישה בלי סימן שאלה או תשובה
מה טלפון? אני שואל אותה , היא מישהי שהייתה כבר קודם לפני איזה שלש שעות ונראתה לי פסיכית כבר אז...אני נזכר שהיא ישבה במשך שעה לבד על הכורסא הירוקה
וטלפון? היא אומרת ושואלת או שואלת ואומרת
אני לא מבין מה
יש פה טלפון? היא שואלת
לא! אין פה טלפון! אני משיב
ואיפה יש? היא שואלת ממש
אני לא יודע
וסלולרי,היא מנסה
לא! אני לא נותן לך את הסלולרי
אז איפה השירותים
נו...אני שואל את עצמי מתי אני אמצא רגע אחד לסגור כאן, וללכת לשירותים
כמובן שיש להודות שיש אנשים שמתעניינים , לפחות 4 ביקשו את הרימון ואת הרימון השני במחיר של אחד. ויש מתעניינים לעצמם, קוראים את דבר האוצרת, ועוברים רק אחרי דקה ארוכה לציור הבא. אני מודה להם בתוך תוכי שהרי למענם אני שם בכלל, לשמם נועדה התערוכה, שיבדקו כל מילימטר בציורים ויזכרו שיש צייר שקוראים לו אורי רז
לא יודע! אני משיב שוב
אבל איפה הם? מישהי ממשיכה
הפעם אישה שהייתה עסוקה באמת בציורים נחלצה לעזרתי וענתה למישהי באופן אישי
פה זו גלרייה לאמנות, השירותים בחוץ, לא פה
ילדי המיצג שלי ממש לא נראים לי כאילו אני ביימתי אותם ככה, הם משעממים, ולא מאפשרים לאנשים לראות שלשה ציורים שהם יושבים עם הגב לקיר שלהם
ילדי המיצג שלי זה כבר סיפור אחר, פעם חשבתי להכניס לחלל גלרייה פרוצות יצאניות
שיעשו תנועות מגונות ובוטות לקהל שלא יבין מה הולך פה
אז בניתי את הרעיון כשאמרתי בתפישה פילוסופית שאמן הוא זונה כמו זונה ככל זונה, כי אמן הוא אפילו זונה יותר מועדת לשימצה - כי הוא מוכר את פיסות הנפש שלו, בזמן שפרוצות רק את הוגינה שלהן לכמה דקות ורק מרצון, הן מסננות את החודרים, לעומתי, שכל מי שיקפוץ ראשון ויגיד את הציור הזה - את פיסת הנפש הזו אני רוצה - רק שישים כסף על החשבון - והציור - פיסת הנפש שלי - הופכת שייכת לו לעולם
סליחה...סליחה...סליחה...אל תיגעו בקערת הזכוכית , הסדרן שבי אומר, זה זכוכית הילדים יכולים להפצע. הם הולכים יחפים, זה מסוכן
עזוב אותנו, מי אתה? אתה רק השומר כאן , למה אתה לא בודק את האנשים שבאים עם תיקים לכאן, אנחנו נתלונן בעירייה שאתה לא עושה את העבודה שלך כמו שצריך, וחוץ מזה מה איכפת לך? מה אתה רוצה? אתה לא רוצה את הסכנה שהילדים יחפים וייפצעו מהזכוכית של הקערה, אז תגיד לאמן שהמיצב שלו של הקערה מסוכן, ושידביק אותו לשולחן בדבק
או שתגיד לאמן - אל תשים כאן את הקערה
או. קיי, אני במקרה האמן!!! עכשיו שלשתיכן עם הילדים תצאו מייד החוצה, מייד אבל! פשוט תעופו מכאן
נו בחור צעיר, תתלה בכניסה שלט שאומר שזה לא מודיעין, ושאין כאן שירותים
תודה על ההצעה
אני רואה בציורים שלך המון כאב ודם, למה אני רואה את זה אצלך
כי גדלתי בבסיס חיל אויר וראיתי איך מחזירים בצידנית את השכן שלי
כן, ידעתי, היא מוסיפה, דם וכאב, זה אתה, זה כואב לראות, אני מתקשרת, אני קוראת בטארות
מעניין אני משיב לה, אני קורא בכתמי אפר סיגריות
אני גם קוראת באצבעות של אנשים היא ממשיכה, תראה לי את הידיים
אני מושיט את הידיים, היא בוחנת את הציפורניים - כן, כן, כן, מ..ה..מ , אהה כן, אני רואה שאתה אדם רגיש, אני רואה שאתה אדם אמיתי, אני רואה שאתה כן, אני רואה ש...רגע רגע
מה אני רואה כאן
אני מביט בציפורן שהיא לא עלתה על משמעותה
נו...זה ברור הכתם הלבן הזה בציפורן זה סימן ידוע שחסר לי סידן! אני אומר לה
כן, כן נכון, אתה שותה בדרך כלל קוקה קולה, אתה לא שותה או אוכל מאכלי חלב
אני דווקא כן אוכל המון שמנת, ואני שותה עשרים כוסות קפה עם שליש כוס חלב בכל כוס קפה ביום ובכלל לא נוגע בקוקה קולה או פפסי או ארסיקולה
כן, הכתם הזה מתעתע לפעמים היא מוסיפה
הסלולרי שלי מצלצל - אישה, שלום אורי אני דפנה דביר מרשפים, בת עין חרוד, אתה זוכר אותי
אני כרגע לא בדיוק זוכר אף אחד, אני כעוס ואני בכאוס...תזכירי לי מי את? את מישהי שפגשתי בפתיחה בבית יגאל אלון בקיבוץ גנוסר? טעות טקטית שלי
לא! אני אני נפגשתי איתך וביקרתי אצלך בבית שלך לספר לך שהבת שלי התאבדה
אני מצטער , אני מאוד מצטער, ואני לא זוכר. אבל התערוכה עד השלושים ואחד לחודש אז עד אז אין לי דקה לנשום
רק רציתי לומר בהצלחה! היא אמרה
תודה דפנה! השבתי
הוצאתי כריך שאמא הכינה לי עם רוטב ביג מק כמו שאני הכי אוהב...התחלתי לאכול את הארוחה היחידה שלי ביום. גבר נכנס והביט בי, הוא התחיל לשאול : תסלח לי אבל השירו
עצור עצור עצור , תעשה לי טובה אמרתי לו אל תשאל אותי על השירותים בזמן שאני אוכל
עכשיו אבא הגיע וראה את כל העולם שלי הפוך ואפוף אנרגיות שליליות ונוראיות ואכזריות ומטורפות
למה לא קראת לי קודם לעזור לך? הוא שאל. וניגש לילד עם בקבוק של קולה ואמר לו להוציא את הבקבוק מהגלריה
אמרתי לו אני מת להשתין, תשמור עכשיו אתה
ואז הבנתי את הבהלה לזהב השב אל הים....בשירותים של בית הקפה הנשים היו בגברים והגברים בנשים והתור בכל חדר שירותים של חמישים איש , כל שתיי דקות הבא בתור נכנס....אין לי זמן לזה, רצתי לעבר השדות....כמו פיינלה של סרט בטירוף, רצתי בטירוף, מרגיש את סיומו של השיר THIS IS THE END של ג'ים מוריסון מזמר בראשי עם כתוביות של המשתתפים בסרט, ועצרתי רק כשלא יכולתי לרוץ יותר, לבד בשדות בחושך מוחלט חלצתי את איברי מתחתוניי ומיכנסיי והשתנתי בעונג ארבע וחצי אולי חמש דקות בקשת
כששבתי בכניסה עמדו עשרה שוטרים, ואף אחד לא עשה עליי בדיקה בטחונית, אף אחד מהם לא ראה אותי כלל...בקלות יכולתי להיות מחבל מתאבד בשירותים עם כל עם ישראל
כשחזרתי לגלרייה אבא כבר העיף משם את כולם ואז נכנס איש מבוגר בשלווה סטואית, ומייד פניתי אליו ואמרתי לו "ברוך בואך אדון השקט". נכנסנו לשיחה, הוא התעניין ברימונים - שניים במחיר של אחד. הולך
לא איש של שקט ישראלי מצוי, זה לא, אבל זה ממש לא, שוק הכרמל
גם אם זה ממש היה ככה עד שהגעת
אני ואבא נעלנו את החלל בסביבות חצות
ביום הזה עם ישראל הופיע לפניי בפניו המושתנות. זהב זה זהב אבל לא כל שתינה של צבע זהב היא זהב