אי אפשר להיות עיוור במקום כמו קיבוץ חוף מיבטחים, שמאלץ אותך לראות

כבן לאבא טייס קרב
גדלתי בבסיס חיל אויר רמת דוד עד גיל עשר
עשר שנים של ידיעה
שטייסים נהרגים בטיסות אימונים
וחרדות אם אבא טס היום
אז אולי כשאתמול אמר לי לילה טוב
ונשק לי על הלחי
היה אולי הזכרון האחרון

באותן שנים כילד
עיניי היו כבר אז פתוחות
במו עיניי ראיתי איך מחזירים
בצידנית פיקניקים צהובה
מה שנשאר מטייס

עד כיתה ג' בבית הספר היסודי בנהלל
בית ספר יסודי ממנו יצאו ארבעה סופרים
אסי דייין
יונתן גפן
מאיר שלו
ו...אני

הייתי מקשיב כמה מטוסים יצאו לגיחה
וסופר את הרגעים
לספור את מספר קולות המטוסים הנוחתים
והאם אבא בינהם

תהליכים של הדחקת אב
תהליכים של שיטה לא להתחבר
עם ילדים שבאו לגור בבסיס
כי עוד שנתיים הם יעזבו לבסיס אחר

וגם שריטה מבודחת מהשליש של הבסיס
שתפס אותי לבדי על אופניים
באיזור המפקדה
והורה לי להתייצב בלשכתו
לעמוד דום, ולהצדיע לו במשפט צבאי
שאוסר עליי לרכב עם האופניים באיזור ההוא
בעודי בסך הכל בן ארבע

אני חושב היום
בדיעבד
שאילו לא הייתי מוכר כיום כנכה צהל
על ידי משרד הביטחון
בגלל דברים משירותי הצבאי
הייתי תובע את משרד הביטחון
על כל הסיבות
המראות
הקולות
הכאב
הפחד
והאובדן
שסביבי
כילד בבסיס צבאי
בכל הרצינות

לראות את מפקד הבסיס
וסגנו
והרופא של הבסיס
צועדים על השביל לעבר הבית
משפילים מבט
החרדה והידיעה כבר ברורה
ואז במפנה
הם נוקשים על דלת השכנה
ואז היבבה הבלתי נמנעת
כסירנה של יום הזכרון
אי אפשר להיות עיוור במקום שמאלץ אותך לראות