אודות תאונת הדרכים הכי נוראית שקיבוץ חוף מיבטחים ספג מאז ומעולם
.אתמול קראתי שיר ששמו - שמחה
:בשיר מופיעה שורה
"שמלתך הלבנה כנשמה מרחפת"
המילים נגעו בי
כמחט הרואין, הננעצת בפצע
באותו המקום באותו הוריד
שננעצו בו זה מכבר
מאות מחטי הרואין
.וזרקו אותי לזיכרון, עמוק, כואב, רחוק
.בת דודה שלי מאוסטרליה התחתנה בישראל. בירושלים
.לחתונה הגענו כולנו מקצוות הארץ. מהצפון ומהדרום
.כעליה מקודשת לירושליים באחד משלושת הרגלים
.הייתי אז בן שמונה. אחותי הייתה בת שש
.לחתונה הגיעו גם שתי בנות דודתי בנות התשע והחמש
.מהחתונה אני זוכר בעיקר את המעלית של בית המלון
במהלך הערב גילינו לראשונה את המעלית
שהייתה המעלית הראשונה שראינו בחיינו
למטה, באולם הגדול והמפואר
התחתנו להם
ושברו כוס
וענדו טבעות
ואכלו ושתו
ורקדו
ופרסו עוגה של חמש קומות
ואנחנו – ארבעת הילדים- עלינו וירדנו בקומות
כל אחד מאיתנו לחץ על קומת המעלית
.את הספרה של הקומה התואמת את גילו
עשינו משחקי אומץ
לרדת לבד מהמעלית באחת מהקומות
ולהשאר לבד
עד שהמעלית תגיע שוב לקומה
.ונאסף שוב יחדיו
היינו מאושרים כל הערב
וצוחקים בקולי קולות
עד כי הפרענו לתיירים אחרים
.שנמנעו מלהכנס למעלית בשל רעש השמחה
.כולנו היינו לבושים בגדי חג
אך היפה מכולנו
.הייתה הקטנה בת החמש שלבשה שמלה לבנה
.ואני לא יכולתי להסיר את עיני ממנה
.השעה החלה להתאחר
שתי בנות דודתי היו חייבות לחזור הביתה
לצפון הארץ
כי אמם רצתה לשוב
.להניק את התינוקת הקטנה בת השלשה חודשים שנשארה בבית
למרות האושר והשמחה שלא רצינו שייגמרו לעולם
.יצאנו כולנו לדרך בשיירה
.כבר היה מאוחר בלילה
.כשהגענו לאחת הצמתים, אני זוכר שעצרנו מכונית ליד מכונית
אנחנו הילדים ניפנפנו אחד לשני מבעד לחלונות
.ועשינו פרצופים מצחיקים
.הוריי הציעו להם לבוא לישון אצלנו
.אך הם החליטו להמשיך צפונה
בערך רבע שעה אחרי זה
המכונית שלהם התנגשה בחומה
ועפה לתהום תחת גשר
.והחלה לבעור
.האבא, האם, ושתי הבנות נהרגו במקום
זה קרה לפני 27 שנים
.ואני...אני עדיין רואה את השמלה
.לא סתם שמלה
אלא את שמלתה הלבנה
של בת דודתי הקטנה
בת החמש
.מרחפת מחוץ לחלוני
.אני חש שהיא המלאך השומר עלי
:קראתי שיר ששמו - שמחה. בשיר מופיעה שורה
"שמלתך הלבנה כנשמה מרחפת"
המילים נגעו בי
וזרקו אותי לזיכרון רחוק
כואב
עמוק
posted by ori raz at 1:46 PM
0 Comments:
Post a Comment
<< Home