מילגת ביצת קוקיה לצעירי קיבוץ חוף מיבטחים נא לפנות למזכירות

לצעירי קיבוץ חוף מיבטחים, נא לפנות למזכירות למלגה להעשרה במסגרת פרוייקט - ביצת קוקיה

תום ישב במסעדה מאולתרת על חופה של העיירה דהב שבסיני. פניו היו אל הרחוב, גבו נשען לאחור על כר גדול ורגליו מקופלות בישיבה מזרחית על שטיח מצוי, בצבעים דהויים ספוג ריח חתולי המדבר שהיו מסיימים לאחר סעודת הסועדים,את שאריות המזון מן הצלחות שהפילו לשטיח. תום המתין למנת דגים טריים בצהרי יום של אמצע צום הרמדאן. לאחר שלא אכל שלושה ימים ושלושה לילות, בהם לא יצא מחדרון הלבנים המאולתר שהיה בבית מלון מאולתר של בעל בית שאלתרו אותו משאריות של בדואי מוכה מערביות קוקה קולה סיגריות מלבורו ובחורות בלונדיניות שחלפו על פניו יום יום, הבעל בית אף לא חשב לשאול את עצמו מדוע תום הצעיר בן העשרים, לא יוצא מן החדרון שקירותיו היו מלאים טיפות דם של בני אדם שיתושים מצצו דמם ובכך יצרו זעם בקרב כל האנשים, שהדביקו את אותם יתושים שמנים ומדושנים מדם, אל הקירות בסטירות

תום סיים את מחלתו שבמהלכה לא יצא מחדרונו המאולתר ואיש לא בא להניח מטפחת קרה על מצחו הבוער מסיוטים אין קץ. ביום שניכנס לחדרון המאולתר בבית המלון המאולתר, הוא קנה חבילת נרות. עוד בערב הראשון סיימו את נשמתם שני נרות מתוך שלושה שתום הניח על צדפה גדולה בחדרונו המאולתר

תום היגיע למקום חולה, כל שרצה היה לשכב ולנוח. הוא לא שם לב שיש חשמל מאולתר בחדרון המאולתר. ולפי כך קנה את הנרות. עתה במסעדה ממתין למנת הדגים הטריים חשב תום ותמה מדוע וכיצד הנר השלישי שהיה באותו אורך וגודל ומאותה חבילת נרות, לא פסק להאיר את חדרו הקטן במשך כל שלושת הימים...תום הוציא מתיק הבד המהוהה שלו נייר כתיבה ועט. רעב אך יודע כי ייקח זמן ויריקה עד שיקבל את מנת הדגים שידע שלא יהיו טריים ממש, וטעמם לא טוב ממש, והצלחת עליהם יוגשו הדגים לא תהייה שטופה ממש, והיריקה של הטבח על הדגים שתום כל כך רצה לאכול, הייתה בלתי נמנעת כצעד של התרסה כנגד זלזולו של תום בצום הרמדן. והנה הוא ידע כי זה הזמן הנכון לכתוב. הרצון לכתוב בא עוד לפני הזמן הנכון לכתוב. הרצון לכתוב בא מהפחד. והפחד עתה בא מהזיכרון של השכחה. עד הזמן הנכון לכתוב עברו מילים רבות במסך מחשבתו

נראו מראות שידע כיצד לתארן במילים, ומילים היו קווי המתאר לזיכרונות העולים וצפים בו כתורה חדשה ומחוזקת המושתתת על כל תקופותיו, ונכונה רק בשבילו

הוא אשר חזה עתידו במלאכת הציור, וברח לממלכת התיאטרון, עקב הפחד להישאר אדם לעצמו לבדו בבדידותו, שאינו חווה בחייו אלא במחשבתו ודמיונו בלבד, חזה עתה את עתידו בדמיונו כרושם רשמים שיהפכו לשירים או למסות , שעה שבדואים בדויים, תיירים, ג'יפים וגמלים עברו על פניו ברחוב הראשי שלחוף הים האדום. הפחד שבשכחה חזק עוד יותר בממלכת התיאטרון הבנוי מהגוף ומן המילים החד פעמיות , הנכונות לזמן של כאן ועכשיו תמיד, וחד פעמיות אחרות בזמן של כאן ועכשיו תמיד אחר, האימפרוביזציות תמיד היו משתקות אותי, חשב תום ורשם באותיות דפוס בעטו על הנייר - אף פעם לא כמו אז, אף פעם לא כמו העבר, תמיד שונה, הכול זרימה כנהר לעבר חדש וזר

עשרים שנה היה ילד. היה ילד ורצה להישאר ילד. כי ידע שנשמתו של צייר היא נשמתו של ילד. והצייר שהיה, היה מקפיא רגעים מהעבר ומותירם לעיני העתיד להביט במה שהיה אז ונותר קפוא כקרח, שלא כצילומים משפחתיים הדוהים ומצהיבים באלבום, עד אין. העיניים המביטות הבוחנות מלאות החן שלו, הבינו את הנראה והנגלה להן ככאן ועכשיו מסוים שהיה העתיד. ומשום כך עיניו ראו אחרת את העבר המתועד כהווה קפוא, ולא יכלו לעולם להביט אל עבר העבר שחלף ותועד, כשם שהעבר באמת היה. מה שהיה היה

כשהיה ילד חשב תום, נע בין חוכמה לטיפשות, בין רצון לחוסר רצון, בין עומק לרדידות . בין יש לאין. שהמרחק ביניהם הופרד והורחק כתלישת גבותיו ממקום חיבורן. שלא יפגשו. שיהיה הבדל והפרדה בין צד של יש לצד של אין. הבדל בין חוכמה לטיפשות ובין עומק לרדידות. עתה גבותיו היו מחוברות אחרי שבועות שלא טרח לעשב את העשבים השוטים בעזרת הפינצטה
ונפרצו הגבולות בין ההכרה לתת-ההכרה
תום ידע שפינצטה זה משהו זר לגברים מצ'ואיסטים, שודאי יראו בו מתרומם,לא שהיו לו בעיות עם הומואים, אף לא דיעה קדומה, זה היה לחלוטין לגיטימי בעינייו. אך הסיבה להפרדה הזו הייתה אובססיה חזקה ממנו

והוא עמד והתעקש לעשות את ההפרדה, כיון שידע היטב את הסיבה שלשמה הוא יוצא ומצטייר נשי ורך, הסיבה הייתה שהוא פשוט היה נזכר כל פעם שנגע באזור העין השלישית בעצמו בימים שהיה ילד, שלא הסכים ללכת עם נעליים אדומות, כי אדום זה לבנות, ולא הסכים ללכת ללמוד פסנתר, כי פסנתר זה לבנות, עד אשר שמע את וולדימיר אשכנזי מנגן שופן בקונצרט, והבין שטעויות כאלו הוא כבר לא יעשה. אז כן, הפרדה בין הצדדים מחד, טיפשות וגאונות ביניהן קו הפרדת שתי האונות בחיבור הגבות, ומאידך חיבור ישיר בין צידו הגברי לצידו הנשי
צידו הנשי מלא קישוטי הספירלות והאינטואיצייה שגבר ממוצע בעודו מאצ'ו שוביניסט לא ידע לעולם

הזמן עושה את שלו חשב תום ורשם- הזמן עושה את שלו כמו שאמרו מבוגרים ממני ואני היום מבוגר כמותם כותב אותו הדבר. יש איחוד של הבנה בין הזמנים השונים של העבר ההווה והעתיד הקולקטיבים, אך מה זה שעדיין אני חש כי זמני

שלי הוא זמן שונה מזמנם של אחרים, כשם שדרכי היא דרכי בלבד, ולעומת זאת באותו חדרון באותו בית מלון עד לפני שעה הדבקתי גם אני יתושים ששתו את דמי כשם ששתו יתושים אחרים, באותו החדר, דמם של תיירים אחרים כמותי, אשר השאירו חרון אפם כמוני, ככתמי דם קרושים על הקירות. והקירות הם אותם קירות

הזמן שלי שונה מכל זמן של אדם אחר, כתב תום. כשהיה תום ילד, ולא הבין בזמן. כי היה ילד שחי בממלכות דמיון בהן זמן לא מתקיים, היה חווה את עולם המיסטיקה של שדים רוחות וכוחות עליונים שפעלו לטובתם האישית ודרכו עליו- ממציאם

שעה שחש כי הוא האדם האחרון עלי אדמות, עת רפה ושריריו לא עמדו לו ועצמותיו כבדו משאת משקלו וכל תנועה הייתה מאמץ שבמעבר ממצב למצב, כאילו היו בו זמנים שונים, כאילו היו בו דמויות שונות, כאילו הוא היה העולם עצמו ובו חיים שהתרחשו והכבידו עליו כמיליארדי נוירונים משתלחים ברגע אחד למיליארדי דופמינים, שמציפים את התודעה
כמיליארדי בני אדם המכילים את העולם כולו והוא, תום, מכיל אותם

עשרים שנה הייתי ילד וטעיתי כל הזמן! עצרתי מלכת נתקעתי בדרכי בלא לראות אור בחשיקת ליל ארוכה כאורך הגלות, לא ידעתי איך אי פעם אצא מבור הגיהינום שחוויתי בחיי, רשם תום באותיות כתיב על גבי אותו הדף, והביט לעבר המטבח

שם סירב הטבח להכין את הדגים. תום היה רעב מאוד. ושיכלו בער מרוב רעב, אך לא בער לאוכל, אלא בער כמחשבות המתנפצות אל מזח כגלים של ים, הסוחפים אל החוף זיכרונות כאצות, פלסטיקים וזפת מאוניות רחוקות, כתאים רחוקים ונשכחים במוחו

עשרים שנה היה ילד וטעה בדרכו, שהייתה מעגל סגור הנתון לצחוק הגורל. וכשעשה את הצעד הראשון לחיים, כשעבר להתייחסות חדשה לחייו, טרם ידע מדוע עשה את הצעד הזה ולא צעד אחר והיה תמה על כך שכך עשה, ולא יכול היה להיות בטוח אם צעד זה היה הצעד המתבקש כחלק מתהליך ההתבגרות בקצב ובזמן שלו

תום הציץ בארנקו, אלף לירות מצריות בשטרות קטנים ומלוכלכים מרוב החלפות ידיים. למעשה מרוב רעב הוא חש בחילה. הוא אהב את עצמו ילד נאיבי, והיה נהיר לו שהוא צריך להתפקח ולהחכים ולנהוג בעולם באכזריות, כפי שהעולם מתאכזר לעצמו, כפי שברומא תהיה רומאי

הוא ידע שכוח המוח והכוח הפיזי מונעים מהעולם לפגוע ולהכאיב, הוא ידע שכשהיה ילד נתנו לו בובות של דינוזאורים כדי שעם הזמן יבין שהעולם הזה משמעותו לבלוע עולמות אחרים פן יבלע בעצמו, על ידי כוחות חזקים ממנו. ממש כמו שהייתה כתבה בעיתון על הכוחות של החורים השחורים בחלל שבולעים גלאקסיות שלמות, ומתעצמים מכך, ושוב חשב תום על הדגים במסעדה המאולתרת

דג גדול אוכל דג קטן שאוכל דג קטן ממנו

עם הזמן הכול התבהר לו: אם בזמן קדום העריץ את אותם ברנשים קשוחים שלא מפחדים להחזיק סמים לצד סכינים ארוכות, ובני אדם מפולפלים מלאי אינטרסים אישיים שבקסם מילותיהם דברים קורים לטובתם האישית,גנגסטרים ועורכי דין שככל שלשונם חדה יוציאו לחופשי מבית משפט פושעים, רוצחים, אנסים, נאצים

תום העריץ את אלו שראו את החכמה כהתחמקות מפני החוק היושב על האזרח הפשוט, ובדרכם הפכו כל מטרה לשם מטרת עשיית רווחים והתעשרות כספית והתעצמות כלכלית, תוך כדי משחק מחבואים עם אוכפי החוק.

והנה כפלא הדברים, שינה תום את דרך הראייה שלו בחיפושו אחר דרך חיים, לעבר האמונה בתיאטרון, ובאנשי התיאטרון, שבחרו לשחק בחיים בכל הדרכים, האפשרויות והמצבים הרגשיים והנפשיים ובכך העשירו רוחם

עשרים שנה היה תום ילד תם, ואילו היה מבצע עברה בחוק מתוך רצון רגעי או אף חוסר שימת לב שאכן זוהי עבירה, לא היה יודע כיצד להוכיח חפותו, או לפחות להקטין מידת עונשו בהיאבקות כנגד החוק והרשות התובעת. וכל זאת משום שלא זכר מה עשה. לא זכר מה עשה משום שלא ידע ולא חשב על יכולת טכנית לזכור את מעשיו ופעולותיו בעבר ויותר מכך את ההצדקות לאלו. כל זאת כיוון שחי את ההווה באופן תמידי

ילד בדווי בן חמש שנים לכל היותר ניכנס למסעדה וניגש לתום

" חשיש, גראס, אופיום, קוק, טרזיס."

תום המשיך לכתוב כאילו לא הבחין בילד זב החוטם

גראס, גראס, גראס, קמל טריפ, קמל טריפ, טריפ טו בלו הול, קוק... הילד הבדואי ניסה בכוח למשוך את תשומת ליבו של תום מכתביו ומחשבותיו הבוערות

תום לא רצה להפר את רצף המחשבה שבמוחו, עת ישב נינוח וקרא שוב ושוב את שרשם עד כה. "לא רוצה גראס,רוצה אוכל" תום השיב לילד שלא ממש הבין איך אפשר לסרב לו במקום שכל נהירה אליו היא לשם העישונים וההסתחבקות עם הבדואים ושאר התיירים. תום הביט בשמיים הכחולים וחשב על הספר עליסה בארץ הפלאות. תום קרא בעיתון שהספר נכתב כתוצאה מחזיונות של השפעת אופיום על הסופר

אינתע מאז'נון - הילד קילל את תום, והסתלק מהמסעדה השוממת אל הרחוב ונבלע בסופת חול שהותיר ג'יפ שדהר במהירות על השביל החולי, שהפך את צלליתו של הבדואי לחיזיון בדוי

מלצר פלשתינאי ניגש אל שולחנו של תום שרשם מילים במהירות, והניח על שולחנו כוס מלאה במיץ גויאבות שהדיפו ריח גויאבות הישר לנחיריו של תום שנמנע מלשתותם, סמוך ובטוח כי חצי מהנוזל בכוס זה רוק ושתן. מה גם שאותו רגע הוא כתב בשקיקה וניסה לתעד את המפגש עם הילד הבדואי זב החוטם. האם הילד היה המפתח למנעול של עולם הדמיון? כשסיים לרשום את כל שמות הסמים שהילד הציע לו,שם לב שלא כמו בעליסה בארץ הפלאות – לא הציע לו הילד פיטריות. תום הביט בכוס מיץ הגויאבות, והגיש את ידו לנפנף את הזבובים מפי הכוס. כשעמד לחזור למחשבותיו ולכתביו כבר צבאו שוב על פי הכוס עשרות זבובים חדשים ומשפשפי ידיים

מחשבות רגעי העכשיו שלו התבלבלו עם מחשבות מעבר ילדותו שעלו וצפו לפרקים בתודעתו בלא רצף ברור וחד משמעי, בלא קישור האחד לשני, לרגע ראה עצמו ילד רץ בשדה תירס, ולרגע נזכר בארמון שבנה על חוף הים, ולרגע התבהרה לו תמונה שהייתה התמונה הראשונה שנגעה בו בחייו, היה זה בכנסייה בנצרת, בה ראה את ישו צלוב ומדמם, ונזכר שכך בחר בחוג הציור, לעומת חוג הפסנתר שרק בנות נרשמו אליו. לרגע ראה את אביו פורש ידיים לחבקו, ולרגע את אימו מבשלת מרק במטבח, לרגע נזכר שרדף אחרי ילד בגן והכה את הילד – אז נזכר שחודש לאחר מכן הילד החלש והמפוחד ההוא מת מסרטן

זיכרונותיו קסמו לו תעתועים, שבהרכבת פאזל אבסטרקטי בלתי אפשרי

מה שעלה עתה או בעבר לנגד עיני נישכח עם עליית הבזק זיכרון חדש ישן או עם שימת ליבי למציאות הסובבת אותי, כתב תום, ולאחר רגע שב וכתב - המציאות סובבת אותי או אני סובב אותה, סיבה ומסובב סיבה ומסובב סיבה ומסובב

ולאחר רגע ארוך של התמודדות כנגד הזבובים העטים על הכוס, וכנגד רצונו ללגום חרף הזבובים חרף היריקה שדמיין, והשתן שדמיין מהול במיץ הגויאבות, אזר אומץ ולגם לגם מתוק מתוק, הרים עיניו למקום עומדו של המלצר להודות לו על המיץ שהיגיע אליו מבלי שביקש - אך המלצר כבר היה במטבח המסעדה, ודיבר בקול ולפרקים שר - בי רוח בי דם...נגאל את פלשתין

לפתע תום תפש את עצמו מבין שהוא לבד, שהוא גבר ולא ילד, שכל מה שקורה ושיקרה בחייו תלוי בו ובתגובותיו למה שעלול לקרות כל רגע ורגע, בין אם עימות פיזי עם המלצר ובין אם יש במיץ הגויאבות טיפת ל.ס.ד, אך מייד שב למחשבה שלא יתכן שכל שהספיק לרשום בין הגשת המיץ לשולחנו לבין רצונו להביע תודה למלצר, חלפו בזמן בחוסר היגיון של שעון שוויצרי, מחד הוא כתב רק שורה, מאידך הוא תהה ובהה בזיכרונות כמו היו נצח

תום טרם ידע מהי עמדתו הפוליטית, מצד אחד הוא השתחרר מהצבא מטעמי מצפון, ופציפיזם, מצד שני הוא אהב לטייל בהרי יהודה, ולא יכול היה לחשוב שפינות טבע חמודות אלו יהיו אף הן בשליטת מדינה ערבית, כשם שסיני בשליטת המצרים והוא היה רוצה לדבר עברית עם הבדואים ולא לפחד מפני השוטרים המצרים והכלא המצרי במידה ומישהו דוחף לו שטר מזויף, או במידה והוא יחליט לעשן גראאס

פעמים רבות ללא ספק הצילו אותי כוחות גורל עליונים, במצבים שלא ידעתי לתפקד בהם בזכות עצמי - שב תום וכתב כשחשב שיכל למות באותו חדרון מאולתר מכורח מחלתו, מבלי שאיש היה שם לב לכך

עשרים שנה היה תום ילד, שכל טעותו הייתה שהתבגר מהר מידי. משום כך הוא נותר בודד, לבד, מנותק, שונה, זר ומוזר בעיני הבריות, ואף בעיני עצמו

התחלתי לכרוך חבלי באובב סביבי, או סבבתי ככלב המריץ זמנו סביב זנבו, במעגלים סחור סחור, סחור סחור, בלא יכולת לעצור, ולהודות בפני בני האדם כי טעיתי בדרכי, וכל טעותי הייתה שהתבגרתי מהר מידי, חישבתי את הזמן של חשיבת המבוגרים לבין תגובתם השוטפת באותו הווה, בלי לקחת בחשבון שמילים שאמרו המבוגרים היו בעצם בנויות מאותיות אותן הן צרפו זו לזו למילים, ועל כן לא ידעתי מדוע הם תמיד מתווכחים. כריתי לעצמי בור עמוק, כשמשפתי יצאו מילים בנימת חוכמה - כתב תום כשנזכר בתמונה מעברו בה אמר למורה שלו בכיתה א' כי אם היא תצעק הוא ישמע, ואם היא תלחש הוא יקשיב! והיא סילקה אותו מהכיתה. למעשה פעולותיו היו כשל ילד קטן, את המשפט החכם הזה שמע מאביו באחד הבקרים אומר לאימו הזועפת, ותום השתמש במשפט הזה באותו היום, אבל אל מול המורה עדינה, שהייתה לוחשת רוב הזמן, וקשה היה לשמוע אותה ואת מה שלימדה

תום הבין שפעל מתוך מנגנון שקולט חוכמה בשעתה, אך משתמש בה שלא בזמן הנכון

הפקרתי עצמי כקורבן בידי הגורל, עברתי מסכת אימים שאדם לא יצא ממנה חי, וככל שנתתי לעצמי להיות מושפל, יותר ויותר, על כל טעויותיי הרבות, במהלך שנות ילדותי הארוכות, ואפסיותי המביכה, כך הגורל התרכך וסלח - כתב תום בתחושה חיובית, כשלגם את הלגימה האחרונה מכוס מיץ הגויאבות, והותיר את שאריות הפרי לעשרות הזבובים

כשחשב שנתן לגורל לחשב את חייו ופעולותיו מבלי שתום התערב לחשב בעצמו, מה טוב לו
והגורל
באמת החליט להנחיל בתום אושר כלשהו, על שסמך על הגורל שלא יפגע בו לרעה. ורק עתה שם לב לכך ששתה למעשה את המיץ מבלי שחשב ממש לעשות כן

עתה חשב האם הזבובים תקפו את הכוס וניקו בשפשופי ידיהם את תוכן הכוס מגויאבות, והותירו את הלכלוך של עצמם בתוך הכוס המורעלת, האם הזבובים שבו ותקפו את הכוס רק מפני שתום ניסה לסלקם? האם המלצר הפלשתינאי השתין לכוס או ירק לתוכה דם עם נגיף שחפת? האם המלצר שר על גאולת פלשתין כי ידע שתום ישראלי? האם המלצר הגיש לתום את כוס המיץ כדי שתום יוכל ללחום בזבובים העטים עליה ותוך כדי כך לחשוב על סיבה ומסובב? האם תום יצטרך לשלם גם על כוס מיץ הגויאבות וגם על הלימוד שלמד בחובה

דגים כבר לא יגיעו לשולחני היום, חשב תום. הגורל סלח לתום רק כשבא היום שתום ידע לגשת לבני האדם בתחושה שמכל זבוב ניתן ללמוד ולהחכים. ובגישה שמכל אדם ומכל חיה עלובה ומשפשפת ידיה על פי הכוס, כזבוב, ניתן ללמוד, להחכים לדעת ולהבין, תום ידע לרגע שהגורל נתן לו להתפתח
כביצת קוקייה
לחינוך מחדש בידי החברה, כשהגורל שומר על תום מפגיעות הרסניות כל הזמן, תום הבין שהגורל שיתף איתו פעולה לאורך כל חיי ילדותו ושתום חב לו משהו גדול אך טרם גלוי

שלושה ימים של מחלה סגור ומסוגר בחדרון קטן עם דם קרוש דבוק על הקירות, חום גבוה וסחרחורות, גרמו לתום מערבולות אימתניות בכל מה שהיה מוחו ונפשו שרויים בבועת הנאיביות של ימי ילדותו, בין דמיונות של פירמידות זוהרות בחדרו המואר באור נר בודד שהחזיק מעמד כל משך השינוי, לבין זיכרונות מבית אבא, ועד חפשו אחר דרך למלט עצמו מהחדר ולהשאיר בו את כל ילדותו ועברו

ובתחושת רעב שבעטה בביטנו, והתעלות נפשית, שחש בשעה שכתב במסעדה, הגיש לו המלצר הפלשתינאי את מנת הדגים המיוחלת, שתום לא ממש האמין עוד כי תגיע. "שוקרן" הודה תום למלצר ששב למטבח לקצב שירתו- ברוח בי דם נגאל את פלשתין

תום הסתער על המנה הגדולה והמתובלת, שהייתה חמימה כיום קיצי, אך לא כמנה היוצאת מן התנורים במסעדות תל אביב, רומא או פאריז, המפוארות

תום הסתער על הדגים יודע כי זה עניין של שניות ספורות עד בוא גל של יצורים רעבים ודוחקים אל מנתו

בו ברגע חתולי המדבר הופיעו ביללות רעב. חתולים מכוערים רצוצי קרבות עקורי עיניים ואוזניים, ופרוותם דלה ועכורה

תום חש שובע אחרי שמבטו לא יכול היה לעזוב את עינו החסרה של החתול הכתום. תום מתח שריריו, שב לעט ולניירות. הפקיר את המזון לפיות החתולים המרוטים המורעבים וכתב

עשרים שנה הייתי ילד ובשלושה ימים בגרתי! בשלושה ימים עברתי מטמורפוזה, שנבעה במחלה וחום כבד, עיני עדיין בורקות ממראות דמוניים שראיתי על קירות חדרי המדמם
וכמו נפקחו עיני, כל מעשי נבלה שנעשו כלפי, כל דריכת רגל ועקב על גופי הפצוע, עוררה מכאוב, את מכאוב הנקם. הנקמה באלו שבגרו ולא העיזו לחשוב שהם טועים בניסיון לפקוח את עיני מהמציאות הנאיבית מלאת היצירתיות הילידית של נפשי, שהיא אמת כל חי
והנה חלפו שלושה ימי סיוט מתמשך, אני לבדי, מסוגל להזמין בכוחות עצמי מנה הגונה של דגים עם שתן, ואף להאכיל חתולים כתומים חסרי עיניים, עניים ומסכנים ממני. וכאילו קמתי מקבר הטומן בחובו בכוונה להשתמש כאוכל ברקב הזיכרונות, כמאכל, את ימי הילדות, את השנים הכי מתוקות והכי מיוחדות, כאיזו מנה אחרונה של אושר של הרואין, יודע כי כשאר האדם אני. ועל כן רוח נקמה מתעוררת בי. רוח נקמה על כי לא אפשרו לי להישאר לחיות כילד בגן שאני מכנה גן גן עדן

האגו נפוח די בכדי להזמין מנה הגונה של דגים בצהרי הרמדאן מידי מלצר פלשתינאי. האגו נפוח כשם שאגו צריך להיות נפוח בתיאטרון החיים. ואילולי אותו אגו מלא מחוות ומניירות לא יכול אדם לעמוד חשוף על הבמה של החיים, שהיא העולם וחידות מרחביו השוממים ושדות השיפון על קצה המצוק של הבמה העקומה. היום אני יכול. יכול כמעט הכול

אך כבר לא יכול לשחק בבניית ארמונות בחול

ואני רואה את אובדן בתולי שנות הילדות בעבור היכולת להיות עוד אדם מתהלך ברחוב כמו כל אדם אחר, פשוט רגיל כמו כולם

ואני חושב על כל מה שאני רוצה ויודע כיצד לדרוש זאת

ולא איכפת לי כלל כי עדיין משתינים למזוני

כי כשם שאני אוכל את המזון המושתן, חתולים מושתנים מהמזון המושתן, נוגסים בו באותה תאווה לאותו מזון, ובסופו של דבר, בעצם מלאת סידן של נעורים, אני רוצה רק דבר אחד, להצליח להגיע יום אחד לעולם, בו אין מבוגרים מתערבים בהתפתחות של ילדים, אני רוצה להיות ילד לעולם, אני רוצה לבנות בתים מקוביות עץ ולשחק ברכבות מיניאטוריות ושוב לרוץ בשדה התירס נמוך מגובה הגבעולים, להיבלע באין רואים, ולבנות מחול ארמונות ולא לתת שום חשבון ודין לאף אדם, כל חיי חיכיתי להיות אחד המבוגרים שבשורה, היום אני רוצה לחזור לארגז החול
תום היה מהורהר עתה האם יניח לכתיבה, ישלם את שכר האוכל המושתן, ויצא להליכה על קו המים

הוא הוציא שני שטרות של עשרים לירות מצריות מטונפות מארנקו, הניחם על השולחן, תחת כוס המיץ הריקה, קיפל את כתביו בתיק הבד המהוהה, ויצא הישר אל קו המים, החל הולך צפונה כששמש רכה של פברואר מנעימה לגבו, ורוח מזרחית קרה נושבת בצידו הימני בגלים ומשבים קצרים וחטופים ממש בקצב המוסיקה המזרחית שבקעה מן המסעדות לאורך המפרץ

תום נזכר תוך כדי הליכה כי פחד, ואף ציערה אותו העובדה כי הוא נוטש את עולם הדמיון המופלא, בתהליך ההתבגרות הזה

תום חש שהוא מכור במידה רבה לסבל שהיה מורגל אליו כל השנים כילד. אך עד מהרה שם לב כי מלבד זיכרונות ומילים עולים בתודעתו חזיונות דמיוניים כשם שעלו בו שוב ושוב כל אותן השנים של ילדותו

עתה לא היו מלווים חזיונות אלו בכאב על כי טרם התבגר. התבהר לתום כי עתה ברשותו דעת ככל אדם, ובנוסף עולם דמיון עשיר ונעים של ילד שרצה להיות אמן, הוא התפלא פלא גדול שכל זה לא נמוג ותם

אך היה מוכן כרגע לרוץ אוחז בחרב סמוראי באמוק לרצוח את כולם, את כל הבוגרים שבבני האדם

התחושות הציפו אותו והסגידה לקצב המשתנה של הזמן שלרגע כאורלוגין ולרגע כמחוץ לזמן עצמו הפיחו בו עוצמה ושליטה
תום החל מתכנן את שובו לארץ אבותיו, כיודע דבר סוד שנלחש לו במתיקות בארץ הנדודים!
תום נשאר ילד עד
מותום