בוחן פתע

בכיתה י' שאלה אותי בבוחן פתע המורה לספרות

מה אומרת לי המילה : "אקזוטי" עניתי לה: פרוסות לחם ליום עבודה

קיבלתי ציון 6

לו רק יכולתי היום לספר למורה ההיא את הסיפור הבא, הנקרא

"פרוסות לחם אקזוטיות ליום עבודה בוול סטריט"

בואי יקירתי המורה הקטנטונת ואספר לך סיפור



לפני הרבה שנים חיו להם בני אדם בחופי תאילנד

תנאי האקלים של איזור מגוריהם היטיבו עימם

הגשם שטף אותם בסופות חזקות אז לא היה מחסור במים, האדמה הייתה פורייה, ובעלי חיים חיו שם בצורות מאוד נדירות. הם גרו בבתים ארעייים מעץ וכפות תמרים

מאכליהם היו אגוזי קוקוס, ומשקאותיהם היו מיצי אננס ופיג'ויה ואנונה

הם חיו מהיד לפה, הג'ונגל סיפק להם הכל

סחרו בבעלי חיים תמורת נשים, התרבו להם , והכל היה טוב ויפה

אבל הם לא ידעו אחרת



במקום אחר לחלוטין, במזרח התיכון חיו על גביי גמלים שיירות של בדואים, שחנו במאהלים, ונדדו אחר שיירות של משלוחי אוצרות

הבדואים פשטו ובזזו מכל האוצרות שהגיעו לאגן הים התיכון המזרחי מהמזרח הרחוק

והם פשטו ובזזו מכל האוצרות שהגיעו מאירופה או מהמזרח הרחוק, לקו הים התיכון המזרחי, לכאן ולכאן, זהב, שטיחים של מלאכת יד מפרס , אורז, קפה, תה וחיטה

הם חיו להם כך והיה הכל טוב ויפה בעיניהם

והם לא ידעו אחרת



ואז באו ראשונים: קבוצת בלונדינים מאירופה הסקנדינבית והתחילו לעבד את אדמות החולות, כיון שבאוצרות החולות ואדמות החמרה של אגן הים התיכון המזרחי גדלו יפה -תפוחי זהב. שמחירן כמחירי הזהב באותם הימים

עבדו בעיבוד השטחים של פרדסים עצומים ישבו בצל קזוארינות, ואכלו פרוסות לחם שבחובן

עגבנייה וגבינה

כמה היה להם טעים לאכול בצל הקזוארינות ובצל הערבות הבוכיות, את הפרוסות לחם

שהם גידלו את החיטה שלהן, להכנת הקמח, להכנת הבצק, להכנת הלחם, להכנת הפרוסות

אוך!!! כמה שהיה להם טעים הלחם, הרטבטב במיץ העגבנייה, שהם גידלו בשטח סמוך לביתם ממנו הם סיכלו את האבנים אשר מהן, הם בנו בתים קטנים מאבן, על יד שיחי נענע ומרווה וזוטה לבנה, להכנת ספלי תה קטנים להשביע את פרוסות הלחם והגבינה של כמה עיזים, שהם קנו מהבדואים, תמורת כמה מטבעות כסף מצלצלים של קודש, אשר נפדו במקום אחר תמורת- לא תאמינו - כמה תפוזים. ( שהם עצמם שיווקו) אכן כן, והתפוזים הגיעו לאירופה והיו טעם חבל אגן הים התיכון, וטעמם נמכר כמחיר הזהב

שבא מאירופה

ואז

אחד מהם, אחד מהאירופאים שחי שלושים שנים במדבריות החולות הרוחות הצחיחות ואדמות החמרה, בצל ענפי התפוזים שלו, נקלע לצרה כשנחטף לפתע על ידי בדואים מסוג אחר, כאלו שבאו היישר ממדבריות צחיחות של מונגולייה

והם הובילו אותו דרך דרכי מלך ודרכי עיזים, והוא חלף בעינים פקוחות על פני נופי העולם וגם של תאילנד. עצי קוקוס, דקלים, שיחים, הכל ירוק, ותוכים קוראים קריאות בצבעים מדהימים, כאותם השטיחים שראה פעם שעברו דרכו בדרכם, מאיזור הבריאה : אור-כשדים ( פרס ) - לאירופה, בדרכם בסמוך לפרדס שלו....שהקים במו ידיו בין פרוסת לחם אחת לשנייה

ואז

ואז כשהיה צמא השקו אותו במיצי האננס והגויאבות, והפיג'ויות, ויאמר תוך כדי הרחת עשן חשיש תאילנדי: אההה....דימינתי את אמא אדמה כזותי. וילכך באגוז קוקוס, ויאמר: אההה, זה מה שנקרא אקזוטי



אבל, לא כך נסגר הסיפור, הסיפור נסגר כאשר הוא שב יחד עם נער מתאילנד, כדי להביא הוכחה שהוא מצא את גן עדן. ממש כמו מרקו פולו. רק שפולו לא הביא הוכחה

ובבואו לרכון תחת עציי השיטים, ועצי תפוחי הזהב, שגדלו עם השנים, תחת אותן קזוארינות

יחד עם חבריו למסע לארץ הזהב של תפוחי הזהב...וחבריו השמחים בשעת השביעה, הגישו לו מזה שנים מספר, פרוסת לחם

הוא קיבל אל כף ידו את הפרוסה הראשונה בחייו מזה שנים, אך על כך הוציא מידו של עבדו התאילנדי אגוז קוקוס ונתן לחבר מרעיו

הנער התאילנדי, שמצא את הבצק האפוי המריח במיץ עגבנייה ומלפפון ונתח קטן של גבינה בידיו, חש בגופו רעב כה גדול, נתן לפיו נגיסה : ובתאילנדית שאיש לא הבין, אמר לעצמו

וואוו זה משהו, וכמה יפה הנוף הקדום, ואיך העצים עם הפירות הזהובים מסודרים שורות שורות וטורים טורים.....והבתים מהאבן במרחק מחוברים אבן לאבן עם טייח והכל מסודר הכל מרובעים וריבועים , ושם במרחק הרי שולחן, וגווני החום היו בעיניו התגלמות - אמא אדמה - כן, כזותי היא אמא אדמה אמר לעצמו בתאילנדית. אקזוטית, אמר. והאירופאי שחזר לנוף הידוע והמוכר לו כל כך, גם הוא נתן נגיסה

בפרוסת לחם עם גבינה ועגבנייה, וככל שהטעם

היה מוכר לו יותר, כאילו הוא אוכל את מאכליה של אימו עוד בימיו בסקנדינבייה, כך הטעם המוכר, שלא נגעה בו לשונו כבר שנים ארוכות

חש את אותה התחושה של טעם אקזוטי בפעם השנייה בחייו



מישהו שמשנה מקום משנה מזל

במקום אחד בעיניי העולם המערבי אקזוטי זה עצי הקוקוס

אך כל תאילנדי שעובד בשדה אורז ירצה להיות איש עסקים בבורסה של ניו יורק וטעם הביג-מק של מקדונלדס יהיה הכי אקזוטי לטעמו

על כן

קוקוס אקזוטי

או -

מק דונלד בוול סטריט

זה הכל אותו הדבר, וזה כל העינין

היכולת לחוש בדבר הטבעי לך ביותר כדבר הזר לך ביותר זו יכולת עילאית

יכולת שרק אנשי זן מסויימים ביותר מגיעים אליו. על כן זה אקזוטי, ככל שזה יותר איזוטרי

לחוש את ההווה

לחוש את רגע שלושים דקות ההפסקה של ארוחת הצהריים של שתיי פרוסות לחם

שהכנת כבר בבקר....ולהגיד וואווו זה טעים....זה אותו דבר כמו לראות מהחלון לרגע את נופי עציי הקוקוס על קו חוף חולי וים טורכיז בתאילנד, לכן אני לא חי שם, אלא פה, כי זה בעצם אותו הדבר

הסיפור יצא חמצמץ, אבל אקזוטי באיזשהו מובן

למה אנשים לומדים כאן בארץ האבות נעימות איריות על חלילית ומקשיבים לניק קייב ובוב דילן לג'ים מוריסון וללו ריד ומחתרת הקטיפה בלא לזכור שהמטמון לא ירד לקבר עם מאיר אריאל? או סשה ארגוב? או שושנה דמארי

אלא חי וקיים בהווה ברוח ולא בגוף

למה מוסיקת טראנס טכנו אסיד מתקדמת, ולא צלילי חליל בדואי שאל המדבר היה שולח....ולא עוד שיריי ארץ ישראל הישנה והטובה

למה כל חייל שהשתחרר נוסע לחפש את עצמו בתאילנד או בקוס של העולם - אם יש הכל בלב

זה הכל כמו בן המלך והעני

זה רוצה לראות מה זה לחיות באשפתות - וזה רוצה לטעום זהב

מה טעם שן זהב בפה אם אין לגרוזיני מטבע לקנות את לחם חייו

ולהנות מטעמו

למה פיסת בד עם צבע עולה 14 מיליון דולר - ובפיסת בד אחרת עוטפים ישבני תינוקות

כיוון שבאחת ישנה רוח והשראה ובשנייה את מה שההשראה והרוח לא צרכו כדי להתקיים

האנרגייה בעולם היא אינסופית אבל היא משתנה לפי צו האופנה, וצו האופנה משתנה עם

הזמן

דלק יחסר בעולם בעוד עשרים שנה - אבל כורים גרעיניים יחזיקו עוד מאה . ואז, מה

אחרי קץ המשאבים וחזון אחרית הימים - נדע ונבין הכל - אבל לשכל גם יהיה תחליף. לא שלא נתרפק עליו כבלהביט על ציורים ניאנדרטליים

מעשרים ושתיים אותיות ישנו מספר בלתי מוגבל לאפשרויות מילוליות

כל דבר יהיה ניתן להוכיח בבוא הזמן

והזמן ירחיק כוכב אחד מכוכב אחר - ירחיק גלאקסייה מגלאקסייה - היקום יתקיים בכל מקום. אבל בשום מקום כבר לא יראו יקום

הקיום יסתיים כמו זמן שנע על ציר אחד ממקום למקום....כמו שמש על צירה....והשמש

גם היא תכלה את האנרגייה הספציפית שלה - היכולה להקביל לנקודה קטנה כמו נקודה של דפוס בסוף ספר של סופר סתם. אבל לשם כך המצאנו את תוארת תורת הקוונטים – כדי להשיב את השמש בקר בקר!!! אבל זה סוד, רז קטן הרובץ כתן מחופש ליונה

היקום יתנפץ כפצצה או כפרי רימון יד - מכדור קטנטן של דיו אדום של פרי רימון - לתוך עצמו - ומחוצה לו לכל עבר כהיפוך של עצמו - העשיר תמיד יירש - ולעני יהיה תמיד רק יין

כשלעני יין הוא חש עשיר - כשלעשיר יין הוא חש בדידות

עצב ושמחה הם הפכים ולא בכדי. אהבה ושנאה אף הם ולא בכדי. ובכל זאת הכל רבעים

של חמוץ מתוק מלוח וחריף. המתוק המתוק מידי כמרוכז בכדור סוכרזית יהיה מר

את זו ששנאתי אני שב ואוהב – אני מוקיר תודה לזמן שנתן לי להבין זאת

מוסיקה היא פס הקול המרצד בגלים ברבעים ושמיניות, לאוקטבה שמונה תוים.......אך הבריאה כולה רק בשבעה ימים

שבעה ימים בשבוע.......שבעה יושבים על מת.......והמת שבע מחייו....האם המת שבע מחייו עוד בחייו?????הלב מפסיק לפעום - המוח עוד חש לשנייה. ואז דממה
אך אנו נבין את החשיבה הלוגית של השפה של הפה הדובר עיברית. ואת גודל עוצמת כל אות ותו. בין אם נהיה פסיק קטן ביקום ובין אם האמת הצרופה, נמות בסוף עם טעם. אולי עם טעם של עוד? עוד משהו שטרם ניסינו ויהיה טעם אקזוטי, או טעם שמרגיש לנו אקזוטי כי לא טעמנו אותו עשרות שנים. מעט טעם של קודש פרי הרימון יטעם רק זה שיוכל לדעת שרוחות קרירות, בסוף הקייץ, לא סתם מבשרות על סתיו....בסתיו לא סתם נושרים עלים....עלה עלה אל בדידות קמילתו, כה בודד אני לולא אהבתי. ואני אוהב מתוך הזדהות עם הגורל של הבדידות את עלי הגן – עלי גן גן עדן

עלים נשאפים אל ריאות – פותחים חלונות ורוח – ורוח בעלים לא ללא סיבה רוחשת נשירה. שירה לא סתם נכתבת – נשירת שיני חלב, התבגרות בכאבי התכווצות הלב – כפעימות היקום המת-כווץ ומת-רחב

לא סתם הלב רחב ורחב זונה.....היקום הוא לב מת-כווץ ומת-רחב

הזמן סוטה

הלב זונה

השכל מת

היקום קם

בוקר בסין כעת

לונדון שקעה בשינה עמוקה

בוול סטריט יתחיל יום העסקים הבא

אז מניות עולות

אז מניות שונות צונחות. צאן לטבח – בשר לטבח על פי מתכון השף

הימנון לעם....כמו הוראות אפייה של יהודים בתנור

טרנדים משתנים בין סתיו לחורף, מחורף לאביב, מאביב לקייץ – ולסתיו

אך תו סיום לי טרם בא

בראשית הלב פועם מת-כווץ ומת-רחב

מתר כדוריות אדומות ולבנות נורות כמו אורות מטאורים של טילים

אלתרמן ישן לו שינה של ישרים? האם ידע ממש לשמור נפשה של בת? הלא בתו מתה

בתו התאבדה! אז מה הטעם לשיר - ילדתי שלי

אל תלכי לטייל בשדה המוזהב וחידת מרחביו

רוח בעלים, לא כאן נושבת. אף סיגריה לא ניצתת

בעלים בועלים נקבות בנקביהן. כן. אל כוכבים עיני מעריצים. אין פרטיות

הכל עלול להיות גלוי..........שבט לוי הוא טעם הלוואי של שלש מאות כבשים....אני יודע דבר אחד. הייתי פעם לרגע מרגעים....הייתי אלהים

ואלהים רבים רבים על נתחים של בריאה. ולא בכדי ברייה, ולא בכדי בריאה בגוף וגם בנפש

רק היא המגששת להביא תועלת לנשמה – באין דורש

הייתי רוצה לפעמים – להיות לא אחד אלא עמים....להיות עמום אך גם צלול...להיות גם קצת שבלול...מה לי ולחרוזים? ספר מורכב לילדים גדולים

גדולים עדיין גוזלים....עובדה אחת שהם גוזלים ממני את חירותי לחשוב, אך בו זמנית מאתגרים אותי לחיות....גם כאחד מבין אחת מבין רוחות

אז מה אמרת לבסוף שייקספיר שרלטן

להיות או לא להיות
אני יכול לתהות אף רק בזאת

שכן אמרתי קודם...כן. משפט קצר כשם של פרשה.....עלול יכול להיות גם הפרשה היישר אל הנייר הסופג הכל...הכל מדוד ושקול...לפי כל קול

להיות או לא להיות

סתם מלט בביניין קומות באיזה לוך

או ממש המלט הנסיך הדני המשוגע

באגם לוך נס. או לגלם את נס הבריאה, לאחר שלושים שנות עישון ואין נזק באף ריאה

לאבי אין אח ולא תאום....וזה הופך קשור פתאום....כי להמלט בלוך נס

אגם של ברבורים....ובירבורי מיפלצות מעיים ואשכים....אני אורי ואביו של סבי נעלם בטווח תנורים שבלב ליבה של פולין

אשכים מתרוצצים בתוך השק

מי יבוא אל העולם....זה חתול בשק

ואם חתול זה פוסי באנגלית....והאור בחדר מתעמעם....ואיני מוצא מקש

ואיני מקיש מכך דבר..זה סופו של העיקר. ובכל זאת המקלדת היולדת זה עתה אומרת

אם הלב רחב ורחב זונה.....לא הייתי רוצה להיות עקר...שלשה של ילדים בנים ובת אחת....השמש הירח גאיה ואחת שהיא יקום מכיל את כל הכוכבים

או רק את מאדים....בג'קוזי לעשות רבוי אדים

כי שם מקומנו בחלוף מיליון מיליון שנים....די לי

הגוף מבוקע מחוסר פעילות שרירים....אני כל כך עירני, ובטראנס ללא סמים

אומנם ווינדואוס ואובר דואוס היו בעיניינים, אבל מילה אחת – רק עוד מילה אחת, רק עוד כוסית אחת. ודי.ידי כבדו..ראשי סחרחר..רוצה פרוסה של לחם – להילחם כך גם מחר..הזמן העת השעה והדקה שאעשן היא זו שתפיח בלבבי – כי לחם לכל חייל בכל צבא במלחמתי. וקורבנות בנות שש יתופפו את יין דמי

אישה שרועה במיטתי. והיא, היא הרועה של כבשי זמני שבליבי היא התגלמות נפשי . כרובים שימעו – גברה אהבתי

קיבלתי שש בספרות עיברית בכיתה י

אז הרי לך מורתי. הרי לכם פחדיי, שהרי הצלחתי לשמור מפני השיטה המרובעת של לימוד כתיבה, את עץ השיטה של עצמי, ולא נתתי למורה כמו הייתה טפיל - ארנוג שיטים, לבקוע בשיטה שלי נצריי שורשים שוטים, שותים ומתאבדים

ציי אניות יעגנו אל חופיי יבקשו ברחמים את חסדי

לא אהיה חסיד אך החסידה תביא את בני

לא אתחסד מלומר שגם לו המוות יארוב מר בפינה ואכזר

אם הוא ידע את זה הדבר, אולי ישכים על אויבו הגורל...כן. איך שכחנו גורל! כי ברוב אושר עושר אך לא ברוב עושר אושר. שיירקבו הדולרים

שיצמחו פיטריות. איני הוזה, אני הווה את עצמי ממש כעת. אני בודד, כה בודד בלילה חשוך. מאיר במילים שחורות כאור פנס כמגדלור

להוות את עצמי. זה לא קל לי בגלל – שטעמתי מפרי פורותי. אכלתי ביודעין זרעי פורענות. בבדידותי, בדידותי הרבה. בה רבתי עם עצמי. בכיתי שנים מפלג גופי האמצעי – דמעות לבנבנות – מכל נערה ושטות, התייפחות של דמעות לבנבנות מפלג גופי האמצעי

שוטטתי בערים עשנות ועשן החשיש שרף את תת הכרתי. בערתי את עצמי שנים – ועכשיו אני סיימתי להשלים. כי אהבתי בחיי גברים כנשים

הייתי כדוד המלך רך תלתלים ארוכים זהובים

אהבתי את יונתן של יונה וולך – אך הכרתי יונתן תן. הוא נתן לי קצת זמן, להקדים ניסיונות. להתבודד כנזיר בחוסר רצון ומלא תהיות ורבוי טעויות. ניסיתי טעיתי תהיתי , לא הייתי בטהיטי. אז מה? הייתי בטהיטי בתוך הנשמה

הייתי מהלך עם גרביים סגולות על פני קצוות מיכנס מתבדר. הייתי ברחובות מקיא וממרר. ממרר בדידות וכאב..מתפורר מעצמי כסלע כורכר על שפת ים קר. לא הייתם יודעים באיזה דירות שכורות שרוכות ריח חשיש של שוליים נוכחתי. למלא חסכי בדידותי. לא הייתם יודעים שפרעתי זרעים בחייק זונות בארים וכמה פיק-אפים עם החוטם דקרתי. תמורת שקלים מרופטים. והכל בשל בדידותי, כי בשלה והרקיבה, בתוכי

לא הייתם יודעים שאהבתי עד קצה יכולת האהבה. לא הייתם יודעים שנחנקתי מקצה יכולתה של אותה אהבה. אהובה שעקצה כעקרב כשהעברתי אותה את הגדה. הייתי מודל, הייתי לכמה ממש אגדה. לא הייתם יודעים שזה שיר, אם לא הייתי מוצא את התחביר

טבורי העמוק שקע בשומן. שומן הבדידות, יש לי רע כעת אני לי, וכרסי. וצלב קרס על מצבתי, לא על ידי ואנדאליסטים ניאו נאצים צויירה, אלא תחת הוראתי שלי עצמי שכתבתי בצוואה!

אהבתי את דבוז'ק וגם את דה ברג'רק. כמה בודד היה דה ברג'רק. אהבתי את צ'כוב והייתי קוסטייה! אהבתי את שופן והבנתי את הפסנתר כמו להבין שפה עתיקה. ויין אדום – שכן עני הייתי. הרבה יין אדום ויבש. הרבה יין אדום ויבש. הרבה יין. כי בודד הייתי ובודד לנפשי אשאר מגשש

הרבתי לשתות, לאנוס בריות לעשות פעולות שכיוונתי

הולכתי שולל נשים די רבות

הולכתי שולל דווקא את הרכות

הייתי נאצי שונא יהודים

הייתי גבר שונא גברים. הייתי גבר בודד בין גברים. הייתי אדם ששונא עלמות חן. הייתי נער בודד ביניהן. הייתי במיטה עם אישה שעירה. מה לא עשיתי למלא חסכים של אני בלי עצמי

הייתי גומר והולך ולא בא. לא היה לאן, רק לרדוף אחר הבדידות כאילו אחרי פייה או דג זהב לבקש משאלה. הייתם שופטים אותי לגזר דין חובה

גם אם הארתי עיניים בהשתאות אחר מסר קטן בתוך כל השטטות

זו חייבת להיות אהבה שמתחת למים כי אין צורך לנשום. תשאלו תינוקות הם זוכרים זאת

האם היה טעם לחיים רקובים תשאלו את אלו ששוכבים כמו מקשים, כמו מוקשים של היסטורייה מתרחבים בקברים, כמקשים של מקלדת מחשב שהמשיח יקיש - ויקומו מתים לספר את אות חייהם, וכמה נאצלים היו במלחמת הוויכוח הכאותי... קברי ממתין לבואי מזה זמן. אך היכן הוא איני יודע. רק אבוא אליו לבד ובדד את זה אני יודע גם כשאני שוכב עם אישה ואת הראש מניח על שד

איני יודע מה צדק אמיתי – האם שקר או שמא ישראל. אל אלהים, פלטתי מילים איומות ממילים. פלטתי רגשות שהיו ניסתרים

אף אחד לא ידע

ועכשיו

זה נודע....כמו נפיחה של אישה בפרהסייה. בדידותי עם זונות רציפים מבהילה

כך רוח של בקר מתעוררת בחדרי ליבי

גבי הכפוף כואב. זועק לי זה אני ואתה.....נמשיך במסע כי מופלא לי איתי לגלות במילים שחורות את עומקיי תהומי

אך אני איני דואב. יש לי ילדה במיטה מכושפת, ומחשב עם בית קברות של אותיות אוהבות, נלחמות על תשומת ליבי, ונדמה לי שלא ממש יזיזו לי גחמות חמותי, או גחמותיי שלי עצמי בעת מותי. הכל חולף כמו כלום. בדידות, זוגיות, דולפינה לבדה מתלטפת עם בדואי חירש

האם הכל או כלום. ואולי בכל זאת איפה שהו נמצא מה שיש. או שמא חלום בלהות פרק מעליי האל ממני מול כל הבריות. עדיין לחש ליליות בחצר. לא רצחתי בכוונה. אני מצטער

לא נאפתי לשם נאיפה. לא גנבתי לשום מטרה. רק לשם הגנבה. כל הזמן חושב על סופרמן

שכל הזמן חושב על סטיב הוקינס

אני פוחד שיבוא בי שבץ ואדום לעד מול הרי אדום, והם יהיו עדים יחידים שהייתי איש שכותב בשפת הקודש סימנים ונקודות שיתגלו כחזון בפני הבריות

כמו רכבת דוהרת ללא מאמץ....במורד גבעה שם ניצב קברי....לא בכנרת

לא בטרומפלדור בתל אביב-גפן

ולא במחוז ילדותי באיזור חלוקת הדשן

לא אהיה עוד מקש כמוקש, אהיה אפר כאביו של סבי. אין לי מקום אחרי לכתי בעולם הגשמי כאיברים של גופי. פה ושם מישהו יפתח חלון וישמיע את קולות זעקתי. על גביי דיסק שהפקתי באופן פרטי. זועק בדידותי

אין קוקאין ואין פרטייה. לא עושים לכבודי שום מסיבה. אולי מתוך האינטרנט מישהו יקרא עליי? אבל זה רק אולי. אולי. אולי כן

אולי זה בדרך כלל לא

והנה שמיים במלוא תפארת השחור המדמם בכחול כהה. הנמתי על גביי המקלדת לחינם

הבאתי תועלת? תולעת ספרים בספריי הישנים

כולם עוד ישנים. רק כמה מפני זבל מתחילים להניע פחים. אללי זה לא היה, זה רק דימיון, לא באודם נצבעים השמיים. אפורים הם ולא מרפאים את הברוש הבודד הניצב בחלון ומתפלל לקצת מים. אהובתי תתעורר משנתה עוד כמה רגעים של בדידות ארוכים

בינתיים נאנחת על בדייה שחלמה. היא חלמה נישואים. אני מקווה שגם עתה , כך סתם בחלומה – אני אהובה. היא ממש כאן, לידי, אני עם גבי אל חלומה. אני בפתח תריסיי עינייה

הם יפקחו וליבה יכעס. מה אתה עושה עד כל כך מאוחר. ולמה אתה לא מחזר אחרי, למה אתה כל כך זר? וזה כבר מוקדם ולמה אינך מלטף? קצת מגע! למה למיטה אתה לא בחיפזון מצטרף

זה חשוב לנו כזוג, צריכים קצת להתגפף

אני צורף דברים שהיא לעולם לא תאמר

היא נעה מצד אל צד אל צד.... ואני מקשיב לנשימה הכבדה..... לרגע שוקעת ומייד במבוכה

כן. עם זונות רציפים ביליתי. טרם מצאתיה

אז מה. אני בעד סמים,בעד הימורים, אז למה לא סקס בתשלום עם נשים

איני מתימר להיות זך כטלית. בדידות הינה מחלה תוקפנית. אני אולי מטלית לניקוי יניקת ושפיכת זרעי שחרית

והנה, ציפור. ואיני מזהה. ציפור שיר מוזרה מצייצת כי בקר בא. ואיני מזהה, איני מזהה

פרחי ציפור גן עדן כתומים כבר ניראים מבעד לרווח בין הוילון לחלון, האם זה חלום

מה באמת קרה שם במקום ההוא – בבילון

בבל התנכית איש איש עם שפה שונה ומשונה, איש לא מבין ללב רעיו, איש עם עצמו נרעד

אבל האמת היא שגם אם איני מזהה ציפור שיר קטנטנה..... בין אם זה בולבול מזדקר באור נגוהות השמיים, בין אם זה דרור הבא אל חצר בית הוריי. ואולי שחרור שחור המבשר לבן הנשפך בתוך ואגינות רבות

לא סתם פרויד דיבר על מין כל כל העונות

זה מין שהוא יסוד העולם. לחבר ישויות לחבר תרבויות. אומרים ציפורים – זכרי דינוזאורים

ואני נצר לאבות נאנדרטליים. העזתי להתגרות בסימני הבריאה....לצייר על גביי ציוריי פרים עם קרניים, חדות כקרני שמש במזרח התיכון. חושב לרגע – אני צ'מפיון. למדתי בתיכון – לא עשיתי בגרות....אבל בגבריות דפקתי זיינתי זימברתי דחפתי תקעתי שידלתי שיגלתי מצצתי כבשתי אנסתי התעלסתי ציחקתי הזרמתי

רציתי לומר שמלמדים אותי – אורי, באוניברסיטה בשיעורים לספרות

אז אומנם כבר בן למעלה משלושים

אבל פיקאסו אז כבר עשה את זה להמונים

אז כבר עשה את זה, נו...שויין

אז כבר עשה את זה והיה נשוי לשלש נשים, אז מה בסטודיו לבדו לא קפא מקור אוירת נכאים

אז? אני וזייני. ואהובתי השותקת. זה כל העולם עכשיו. הציפור לא רוחשת. בקר של פייח, בקר של מלחמה. פרחי גן עדן מרמזים על שריפה

יפה היא שריפה מפיצוץ טיל בלב עיר כפויית טובה – בלא שום טובה שניתנה לה. ויפים שרפים מעופפים בשעה של תפילה. להציל קורבנות מהפגזה. אני בכל זאת כאן אסיים

תנו כולכם ליום חדש לרתק אתכם. בדברי הרוכלים שבשוק. בצפירות רכבים בשיקשוק אניות. בטירטור אופנועים. בגנבות. בפריצות

בפרוצות נעצרות בשעת שיגולן. בזונות מכורות ללבן ולבן. אמסטרדם של ג'ק ברל יפה משיר זה

אמסטרדם של ג'ק ברל יותר מייפה. אמסטרדם

אכן. הייתי רוצה שם מדאם. הייתי רוצה סניפים של חשיש. הייתי רוצה לאיים בסכין על לווה בריבית שאיחר מועד ולגרום לו מפחד להחיש לשלם. ולחוש עם עצמי שלם. הייתי רוצה לסלק ילדות קטנות ממיטתן כשהן עוד ישנות חלומות זוהרים, שההורים לא שילמו לי שכירות חודשים. אני רוצה לרצוח. אני רוצה להחיות

אני אוכל כלבים. זה רק עוד סוג של חיות

הדבר שהכי פחות הייתי רוצה

זה לדעת שכל עולמי, נמצא בסוליית נעליים של מפנה זבל עם שיני זהב, ששכח לקחת עימו לבוקר עמוס בפחים, פרוסה של לחם וקצת גבינה ועגבנייה, בטעם אקזוטי. והוא עומד לחפש לו לאכול, בתוך שקיות השיירים של מסעדות הלילה הזה. ושל ליל האתמול. הלילה הזה במיוחד. אהובתי, בקר טוב. מה שלומך

לא, לא ישנתי, עשיתי לילה לבן. כן עוד סיוט מסיוטי אמסטרדם אמסטרדם

מתי היא תגלה את השיר שנכתב מעצמו הוא נכתב, אני לא עומד מאחוריי כל הדברים

תאוריות פיזיקליות כן, זונות, אני, מה לי ולהן

מה פתאום? מעולם לא! זה לא הייתי אני זו הייתה הבדידות שברחה עם נפשי. ויש לי עדות

תבדקו בציציות שאין לי ממש נשמה, נפשי את נשמתי מזמן גנבה. שקרן עלוב נפש, איך טחבת חוטם איברך בפיהן של הבלונדיניות הרוסיות עם הצלב???? תתבייש ילד רע

אנחנו נגד זנות הימורים סמים ונגד פשיעה

ילד רע! זה הרוקנרול שהרס אותך. ילד רע

לא למדת בגן על מעללי השרצים מקס ומוריץ

שמצאו את עצמם בתנור נאפים

זונות? אתה? לא מאמין. גם מין זמין לא סיבה של בדידות – זה אגו עלוב ואתה כבר גנוב. ניסית פעם , ניסית פעמיים...זה ילך וישוב כשלא תהיה לך אל חייק מי לשוב

לא הייתי מאמין. וזה העיניין, האיבר שלי חיפש חום במקומות גרועים מויאטנאם זה תמצית התיון של כל העיניין. אני מצטער על שפיכה לריק...אני מצטער ומצטדק מול כומר ותיק

אין לי עוד תיק במשטרה. עשו עליי כבוד שם במשרדי ממשלה. לא לתפוס את הצייר, שיחשוב לו שהוא עוד יהיה הצייר הלאומי. זה טוב. זה טוב. זה יאתגר אותי. ושיצלם כמה ערבים מתים? מה רע? בסך הכל נקוביי עיניים ועם הזיין בפה. שפוכי מעיים והדם גואה

הוא הרי הלך לזונות, זה גרוע מזה

חמוד זה בסדר. עכשיו זה בסדר. הייתי רוצה לשמוע אותך אומרת לי

חמוד זה בסדר עכשיו זה בסדר

ורצחת אדם. כמובן. ידעתי שלא. כמובן

מה מובן פה בכלל? זה שיר או סיפור? מי הדובר

ובפה מי הזין ובפה מי התמרור

עצור נהג הלך מחשבות

עצור

לך כך סתם בחצר לבהות. זה בוקר קשה. כן זה בקר קשה לגלות לעצמך סודות שהצלחת כמעט למחוק. וכתיבה היא טיפול טוב בהעברת הרגעים והזכרונות הלא נעימים לנייר עם כתמים, ולקרוע אותו עם כל הסודות לגזרים, ולזרוק כל גזיר לפח אחר, בוא נאמר כדי לכפר, תשלם גזיר של סוד

ועוד גזיר כך גזירים במאה פחים. ואל תשכח לחזור, ודבר ראשון לשטוף פנים, ואם מישהו רואה, אז לחייך, ולומר יום נעים

אבל אין באמת יציאה

ואין יציאה

אין יציאה

אין יציאה

אין יציאה

אין יציאה

אהההההה

אהההההה זה כואב

להסיר כך את הכל. לחשוף שוב בדידות אל מול כל. אהובתי, אמרתי הכל, וזה כבר בגדר אתמול. יש בי רשע ויש בי עדינות. רק תאמרי לי אני אוהבת אותך ברכות. טוב לא רצחתי, נכון

אבל אני לא זוכר כרגע את מילות ההמנון

והמורה לספרות כבר מזמן הלכה לישון

על החיבור היא תיתן לי מאה מיליון

אבל היא גם תספר את התוכן ברכילות לכל המורות לבגרות. אז אני רק רוצה להזכיר לעצמי

שבגלגול הבא אני אענה את אותה התשובה

שאקזוטי זה פרוסות לחם ליום עבודה