המציאות בראי ההיסטורייה

ירושלים ציון עיר מדינה כוותיקן ברומא

כל שאני רוצה זה שלום
שלום קר או שלום חם או נתח שלמה לאיזור חלציי
piss או peace או piece
נשק חם
נשיקה
תשוקות וחשקים
נשק קר
רצח בדם קר
משהו מריר לשונו החצוייה של הנחש
שנותר בתפוח הדעת
שהגיש
במראהו הפאלי
לחוה
שהביטה בעונג
בפיגיונו המזדקר
של אדם
.
שורות קצרות
שיטת הצימצום
שכן לי יש אות
ובכל אות
מופת
ולשכני
אות
ואותה
אות
סימן
והסימן אורב
כאוייב
הצר על ביתי
או קול עורב
השוכן כהבל
קריאתו
בהבל
ריח מקורו
כהבל
בין אדמה לבין שמיים
כרצונו
של קיין
בשל צאנו של הבל
על כר מרבד החיטה של קיין
כחטאו
וברוצחו
.
להשתין
TO PISS
זה לקבל
מים מהשמיים
ולהשיבם
לאדמה
.
להשלים
TO MAKE PEACE
זה אותו הדבר
להפוך שנים על שנים
לארבע עונות
את האדמה - לזריעה, צמיחה, יבול וקציר
ולתת מעשר לעני
או אביונה רוגשת
לנקבה
לתת בשביל שלום
בין שני צדדים
בין המין היפה
לבין המין החזק
את פריים

לתת חלק כלשהו
TO GIVE A PIECE
צאצא לעולה
או
פשוטו
לאכול
על מזבח הברביקיו
בעידננו
ובשמחה חה חה חה לעיד
לא את צאצאנו אנו
אלא את צאצא שכננו - אויבנו
עמיתנו - רענו , כי רע הוא
.
בימי כיבוש הארץ המובטחת
לא ידענו אנגלית
ולא ידענו להזיז את התחת
.
כבשנו
.
כבשנו לכבשנו עוד שטחי מרעה
את מרעה רעינו
ראינו
וחמדנו
ורצחנו בהם
ועשינו בעי וביריחו שפטים
.
כעת העט אומרת כעיט מצביא משמיים
לתת את שכבשנו
.
להשיב
ולא לחוש בושה
.
לדעת
זה
לדעת לתת
.
אנו החזקים
אנו היפות בתבל
אם לא ניתן
ניבול
מלשון ננבול
ולא מלשון
קללה
או שמא ניבול פה
.
לתת חלק בשביל שלום כדי לא להתפס משתינים בקיר
.
to give a piece for peaceful piss!
.
אז עשינו טוב לעולם
התפזרנו בכל הגלויות
לו נטמענו לא היינו חשים גולים
מה איכפת היה לנו
במקום לחגוג את חנוכה
לשים
פסל צלם
במקדש
?
אז שמרנו 2000 שנים על תריג מצוות
לפחות התכוונו לכך
ואז
החארות האלה עם האף הסולד העיניים הכחולות והשיער הצהוב
בשם סמל צלב הקרס
(שהוא אגב סמל הודי)
התחילו לאדות אותנו ולהפיח את עפרנו לאפר ועשן
במזבחי ענק
בארובות אל השמיים
רבבות רבבות רבבות
אז ברחנו
ברחנו כל עוד נפשנו בנו
נו
.
נו...לאן אפשר לברוח...במקום להתפזר כאפר ברוח
???
למקום בו לא נהיה מצורעים חולי רוח
למקום בו נהיה ענוים ואנשי רוח
.
אנשי רוח - אנשי ספר
אל אותו מחוז
אותו כבשנו
שכן זה רכושנו
נתקיים על אדמות הברון רוטשילד לצד שכננו
.
אהה
פלשתינאים
אהה
הם הלא אותם פלישתים
הבה נתחכמה להם
נשכים לגרשם או להורגם
ונשכון גם על אדמתם
שכן בשם הספר
ספר ספר הספרים
הרי הוא
קנייננו
ואדמותינו
קנייננו בין פרקיו
.
אז מה עושים עכשיו
???
חוזרים אחורה 2000 שנים
או רצים עם הקדמה
עוד מעט בני אדם ישבטו (מלשון שיבוט) בני אדם
ונהיה לא בצלם
אלא
אל אלי אלהים
.
אז או שמפסיקים, עם הפרוגרסייה
או שנכנסים אל הרגרסייה
.
על דקה קטנה של גראס
חושבים
בינה
ומקבלים עוד דעת
.
דעת היא טריוויה בקלפים
.
בואו נתחלק
אתם תקחו אס אללה ומלך
ואנחנו
גפרורים וארונות
עם הג'וקר
הקבה
.
הקבה
המלך
העירום
.
או אם תרצי שוטה הכפר
ליצן החצר המשטה בכולנו
ואני חד משמעי וחד כוונה
אילולי לא היה שוטה הכפר אותו אחד שהוא גם ליצן החצר וגם המלך העירום
לא היה משטה בנו בני בריתו
לומר
אל תעלו את צאצאיכם עוד לעולה
כי יש מלאי איילים יעלים כבשים ופרים
עד כי בטני התמלאה עד שובע

ואם היה אומר כך
ואנו עוד מטווחים ילדים בסיכול ממוקד
בשטחים שכבשנו
שיכולנו כבר מזמן לתת
וגם בנו גפרורים ניצתים
גם בנו חיילים נופלים
נופלים
נוף ופאלי
עץ או פאלי
עץ מורשת אבות
שורשים של עשבים שוטים
חותכים עורלות בטכס פאגני
מה עוד אומר
אם הסתבכו נפתולי מחשבותי
רק רציתי לומר
שמתים
רק כשיודעים
.
לזה אני קורא שלמות המוות
.

בני אדם יוצרים ונוצרים רצון רכוש ולא טריטוריות
את הטריטוריה "אמא אדמה" נתנו האלוהים
האלוהים הם רבים
זה לא אל אחד
אלו אומנם לא צלמיות חימר כפי שאיבחן אברהם אבינו
אבל זה יותר קרוב לאלים במיתולוגיה היוונית
את המכשיר הזה המחשב המכשף שהוא לפעמים המעלה באוב שלנו
יצרו במשך עשרות שנים אלפי אנשים שהיו מכורים לדבר
וגם האמינו כמו בווינדואוס של מייקרוסופט שאפשר לעשות מזה כסף
יוצרים ג'וקים וכמתוך רצון נוצרים רכוש
את החומר בטבע הנקרא כסף
SILVER
או זהב
אנחנו לא יכולים ליצור
אין לנו את אבן החכמים הידועה והסמויה
את החומרניות והרכוש אנו קונים בכסף
MONEY
מזרח תיכון חדש יכול היה להיות דווקא
לנו הישראלים מכונת כסף ועושר גדול ורב

החזון שלי
באופן אישי
לראות את ירושלים הופכת כמו הוותיקן
לעיר מדינה
של כל האומות המאוחדות
.
אהבה
אמונה בכח האהבה
לבני אנוש בכללם
ולקרובים במיוחד
לבשר כבשרך
והמראה הכסופה הנוצצת בזוהר עליון
שתתני לאהובייך להביט כאילו אלייך מביטים הם
אך בעצם השתקפותם במראה
היא זו שתגרום להם לראות נכוחה את כח האהבה והטוב שבחיים

יש ספר שכתבתי
ספר שלא יצא לאור והוא גנוז אצלי כבר מספר שנים
זהו ספר שמתאר את חווית הסבל של אדם החווה מה שנקרא בעגה המיקצועית פסיכוזה
ובג'רגון שלי
:
תובנה מוגברת
.
יש רק דבר אחד שהוא החופש של כל אדם
והדבר הזה הוא
לחשוב
להגות
להזות
לדמיין
ובמידה ונדמה כי ערך זה נקשר בחבלים ונאסר וגלוי לכל דיכפין
אין אלא
ליטול את המתנת חיים הזו
וללכת הלאה
.
כל הסוד של שינון הספרים
אצל כל חסיד יהודי דתי
הוא הידיעה
שהוא לא מסגיר את מחשבותיו הפרטיות לעיני כל
.
פרפקציוניזם
זה פשוט
פרפקט
ציוני

סרטן הנפש

חליתי בסרטן הנפש
.
סרטן הנפש זה מושג שהמצאתי
לכל מה שקשור ברצון אמיתי
של אדם לעבור לעולם הבא
במו ידיו
.
סרטן הנפש הוא כמו סרטן ככל סרטן
במקום גרורות בכל הגוף ההולכות ומכאיבות
עד להתפרקות מערכות בסיסיות של הפיזיות
הינו סרטן ששולח גרורותיו לנפש עצמה
ומשתלט על הרצון
.
רצון כל חי על כוכב זה הוא לשרוד
.
רצון תחת סרטן הנפש
הוא הרצון היחיד שקיים באדם הסובל
שכל רצונו
למות

קיבוץ חוף מבטחים

פעם כשהיתי נער עם שערות ארוכות פריק סטייל
ומעצם היותי עני מרוד שהשקיע כל כסף מיותר על סמים
האופצייה היחידה שלי לקנות בגדים
הייתה בשוק הפישפשים בתל אביב
ובשל התלתלים הזהובים והארוכים שלי
כל הסוחרים היו עושים לי הנחות מאחר ושאלו אם אני קיבוצניק
וכשעניתי שאומנם אני קיבוצניק
הם היו שואלים מאיזה קיבוץ אני
ואני הייתי משיב
מקיבוץ חוף מיבטחים
השם הפיקטיבי הזה -קיבוץ חוף מיבטחים
שנשמע שם ראוי לקיבוץ מימי העלייה השניה
גרם למוכרי שוק הפישפשים לעשות לי הנחה גדולה לכל שקניתי שם
ומה היה קורה לו הייתי אומר שאני מתל אביב
ומה היה קורה לו הייתי אומר שאני מדימונה
???
ומה היה קורה לו הייתי אומר שאני מניו יורק
???

כרישים

הייתי בן שבע עשרה, זרוק עם ראסטות בשיער מעושן חשיש בחוף הדרומי של אילת
הופיע אדם אליי החוף, ובידיו ארגז עץ (דיקט) עם קיבולת של טון מים, ונעלם....משהופיע שוב
הגיח עם כמות עצומה של בשר
מתוך הארגז הוציא חוט ארוך מאוד, אורכו של החוט אלף מטר
כל שני מטר על החוט היה קשור חוט נוסף שהשתלשל מהחוט הגדול לאורך מטר וחצי ובקוצו
קרס
על כל קרס, כל שני מטר לאורך החוט הארוך, התקין מנת בשר, ושילשל חזרה לתיבה
שאלני האיש המשופם,רוצה לצאת קצת לדייג
עניתי בהסכמה
אמר עוד רבע שעה יבוא חבר עם סירה ונעלה עליה
עניתי בהסכמה
עברה רבע שעה, וסירה קטנה הגיחה מכיוון צפון הים האדום מצפון לדרום
עזרתי לאחד להעלות את התיבה המלאה קרסים מפוטמים בבשר לסירה, והסירה עם מנוע קטן , החלה לשוט דרומה השקפתי על הים, השקפתי על הבחור השני, משופם אף הוא, רק בעל שפם עבה ורשמי של ר"סר. ואני על הסירה...לאן שתפליג היא, אני עליה
לפתע אני שם לב שאנחנו חוצים את תחום ישראל ועוקפים דרומה את הסטיל הישראלי
לא מבין מה קורה, אין עליי מסמכים, לא תעודת זהות ישראלית, אך גם לא דרכון ישראלי
ולבטח ללא אישור והיתר להיות בסיני - מצרים
אך אני שותק
אולי אני חטוף, שניהם כהיי עור ודוברים עברית אך כשמתגלע עניין עמוק בינהם הם מדברים ערבית
איפה אני? מי אני? מתי אני? איך אני אחזור
לקראת ראס-בורקה, ארבעים קילומטר בתוך סיני המצרית, הסירה נעמדת
שני המשופמים משלשלים את ראשיתו של החוט הארוך אל עומק הים ומעגנים את הכבל בכדור פלסטיק צף, ומסמן בצבע כתום את מיקומו, וכך הסירה לאט שטה עוד והמשופמים משלשלים את כל הכבל שאורכו קילומטר. משמגיעים לקצה הכבל מעגנים שוב במצוף כתום
מה אנחנו הולכים לדוג?? אני שואל
משופם עונה לי מה שיעלה בשאראק
מה זה שאראק? אני שואל
משופם שני עונה לי זה הכבל הארוך עם הפיתיונות לאורכו
טוב, בסדר, על זה שאנחנו בסיני אני אפילו לא מעלה על דעתי לשאול
עכשיו למפרצון!!!צועק האחד
הסירה משנה כיוון, לעבר החוף מרחק חמישה קילומטר מנקודת השאראק
שעות הערב ברכסי ההרים במערב אליו אנו שטים מסנוורות עיניים, ומנגד הרי אדום אדומים כשמם
הסירה עוגנת במיפרצון יפיפה ונסתר, "אתה אחראי על האוכל!" פוקד עליי משופם
אילו מצרכים יש אני שואל
לחם, גבינה ועגבניות קורא המשופם השני
אני מכין שלשה כריכים גדולים של לחם גבינה ועגבניות, אנו אוכלים, והחושך יורד עלינו
אני נרדם
בבקר המחרת אני מתעורר לקול הפעלת המנוע של הסירה
הסירה שטה לעבר השאראק שהשארנו ערב אתמול, נהוגה בידי המשופמים
העור שלי יבש ומלא סימנים של מלח שנצרב עליי מיום אמש ועד עתה, השמש מתגברת בעוצמתה, אני נשרף
מגיעים לנקודת הבלון הכתום
אתה מושך, ואז כשאתה רואה את הדג, אתה תופס אותו ביד אחת, וביד השניה מנתק אותו מהקרס, ואז תשליך אותו לתוך הסירה פוקד עליי הר"סר, ומושך אצבעותיו בשפמו
אני מתחיל למשוך, לאחר מטר וחצי של חבל שקוף אני רואה שהעלתי כריש
אמא! מה עושים? איך...מה... אני זועק
מה קרה לך? כריש! בסך הכל כריש! תנתק אותו מהקרס וזרוק פנימה" פוקד הר"סר
אבל זה כריש , אני מיילל
מה זה אתה לא גבר? יללה תנתק אותו וזרוק צועק עליי השני
אני אוחז בגוף הכריש, אורכו חמישים ס"מ, גופו שריר מוצק וגס, אני מנתק את פיו כששיניו
אל מול עיניי חדות חדות מתער, ומשליך אותו למרכז הסירה, רחוק ממני
יללה יש עוד דגים בים יש עבודה לעשות מכריז משופם
ואני מושך, ומעלה מהים כריש, ואחריו כריש, ואחריו כריש, ואחריו כריש
ואחריו כריש, ואחריו כריש, ואחריו עוד ועוד כרישים
הכריש הגדול ביותר שהעלתי היה באורך מטר וחצי, הקטן ביותר היה בגודל של שלושים
סנטימטר
בסך הכל הסכמתי לעלות לסירה לדוג. מה ברקודה קטנה לטגן בערב, או אפילו כמה ברבוניות, אבל כרישים
וכרישים יש להם כוח הישרדות מופלא מחוץ למים, הם יכולים להשאר בחיים למעלה מחצי שעה, כך שכל בטן הסירה הייתה שטופה בחמש מאות כרישים, וכולם קופצים
ופוערים את פיהם משוועים למים או לתפוס ברעבונם את כפות רגליי. לא היה קרס עם פיתיון שכריש לא היה מחובר אליו
לאחר שסיימנו עם השאראק התחלנו לשוט לעבר הצד הישראלי
לפתע אחד המשופמים התחיל לשאוג : מאחוריינו, מאחוריינו, יש ספינת משמר חופים מצרית, מאחורינו
המשופם השני מביט, מזהה מהנהן בראשו להסכמה ומאיץ את מנוע הסירה
וככה סירת משמר חופים מצרית בעורפינו, ואנו שטים לכיוון הארץ ואז
ואז המנוע נדם
כל משופם קילל את האמא של המשופם השני
כל משופם ניסה בתורו להחיות את מנוע הסירה. ושניהם נראו לי כמו שני עכברים כמו תום מתום וג'רי המצויירים של דיסני. וכל עכבר עצבני ופוחד מרעהו תרתי משמע
כל משופם נבהל משפמו של עצמו ומשפמו של רעהו, שכן משופמים רבים יושבים בבתי כלא במצריים
ובערך כשהמרחק ביננו לספינת משמר החופים המצרית היה קרוב לארבעה קילומטר
המנוע נדלק. מזל ושטנו במלוא העוצמה לארץ, כשהפער ביננו למצרית מגיע ליכולת זיהוי דמויות אדם חלפנו על פני הסטיל הישראלי, ואני שלא נשמתי כמו הכרישים על הסירה, התחלתי שלא כמותם, לנשום, ולקלוט באיזו סכנה הייתי
צדתי באותו היום בסך הכל 498 כרישים
ועד היום אני פוחד לשנרקל בחוף אלמוג באילת

דיאלוג מתוך סיפורו של וויל האנטינג

וויל: כן, יצאתי לדייט בשבוע שעבר
סין: איך הלך
וויל: היה טוב
סין: תצא שוב
וויל: לא יודע
סין: למה לא
וויל: לא התקשרתי אליה
סין: אלהים אתה כזה ילדותי לא בוגר
וויל: אני יודע מה אני עושה
סין: כן
וויל: כן, אל תדאג בנוגע אליי. אני יודע מה אני עושה
כן, אבל הבחורה הזו היא כמו, אתה יודע, כל כך יפה
כל כך חכמה,עם המון חוש הומור
היא שונה מרוב הבחורות שהייתי איתן מעולם
סין: אז צלצל אליה כבר,יא רומאו
וויל: למה? כדי להבין שהיא לא כזו חכמה
שהיא מה זה משעממת
אתה יודע, אני מתכוון שהבחורה הזו היא כמו
ברמה הכי גבוהה, היא מה שנקרא קלאסה
שהיא ממש אבל ממש מושלמת, ואני לא רוצה להרוס את זה
סין: אולי אתה שלם, בשלמות שלך, אולי אתה ממש מושלם
אולי אתה לא רוצה להרוס דווקא את זה
אני רואה את זה מהפן הפילוסופי, בגדול
וויל, עובדה שאתה מסוגל ללכת ולעבור ולהבין
את כל חייך, מבלי שלעולם תדע בוודאות
להכיר באמת מישהו כלשהו – באמת
למשל, אישתי נהגה להפליץ כשהייתה במתח ועצבים
היו לה כמה וכמה דרכים של נפלאות יחידות ואינדיוידואליות
אתה יודע מה, היא נהגה להפליץ מתוך שינה
סליחה שאני משתף וחולק איתך את זה
לילה אחד זה היה כל כך חזק
כמו הרעש של מטוס ששובר את מהירות הקול
כל כך חזק שזה העיר את הכלב
ואז היא עצמה התעוררה, ופתאום מהשומקום שאלה אותי
?אתה קולט
"אותי – "זה היית אתה
הייתי עונה שכן
אבל לא היה לי את הלב לגלות לה
הו אלהים
(מתפקע מצחוק)
וויל: היא העירה את עצמה
סין: כןןןןןןן!!! אלהים, אהה
אבל וויל היא כבר הייתה מתה שנתיים
וזה, דווקא את החרא הזה אני זוכר
דברים מדהימים, מקסימים, אתה יודע
דברים קטנים שכאלו
אה, אבל אלו הדברים אליהם אני מתגעגע הכי הרבה
הפרטים האינדיוידואלים הללו, הייחודיות הזו
שרק אני ידעתי עליהם
זה מה שהפך אותה לאישתי
הו, וגם לה היו הדברים הקטנים עליי
היא ידעה כל חטא שלי
אנשים קוראים לדברים הללו חוסר שלמות
לא שהם מושלמים, אז דע – אלו הם הדברים הטובים
ואז יש לנו בחירה
למי ניתן להכנס לחיינו
מוזרים או משונים, או מסתוריים , או אפילו על-טבעיים
אתה אינך מושלם נערי
ותן לי לחסוך לך את המתיחות, והדריכות
הבחורה הזו שפגשת גם היא לא מושלמת
אך השאלה היא : האם הינך או אינך מושלם
בעיני מישהו אחד לפחות בעולם הזה
זו החבילה הגדולה! על תוכן זה נמצאת האינטימיות
והאינטימיות היא כל הסיפור
כעת אתה יכול לדעת הכל על הכל בחיים הללו נערי
אבל הדרך היחידה שלך לברר ולדעת
היא לתת לעצמך את הצ'אנס ולנסות
אתה לבטח
לא תלמד דבר ולא תיקח דבר מזקן טרחן כמוני
גם אילו הייתי יודע, לא הייתי מספר כלום לחתיכת נמלה שכמוך
וויל: מחייך
וויל: למה לא
אמרת לי כבר כל דבר
כל דבר מושתן, אלהים אדירים
אתה מדבר יותר ומספר יותר מכל פסיכולוג
שאי פעם פגשתי
סין: (צוחק) לימדתי אותך את כל זה בתיאורייה, זה לא אומר
שאני עצמי יודע לעשות את זה

פאוזה

וויל: כן, העלת פעם במחשבה להתחתן שוב פעם
סין: האישה שלי מתה
וויל: לפיכך מעתה העולם נישא בשנית
סין: האישה שלי, האישה שלי מתה


פאוזה

וויל: כן, ובכן, אני חושב שהפילוסופייה הגדולה הזו נכונה
סין, כן, הפילוסופייה נכונה
אני מתכוון שבאמת ליישם בפועל ולעבור כל פעם
באותה הדרך,למשך שארית חייך, ללא להכיר אף אחד

פאוזה

סין: (מחייך חיוך אירוני) תם הזמן

עוד אסוציאציות מאלף ועד תיו

אלהים שוכן בקרקעית הים. כן, אולי גם השטן - דלת לגן עדן, או דלת גיהנום. כן אולי עמוק זה שם בעומק התהום

בולדר - סלע אבן מאובן

גוג ומגוג - בני חושך ובני אור, חיים חסרי שחר, אולי לא יהיה בכלל מחר

דלת לגן עדן - אלהים שוכן בקרקעית הים, אלהים הוא אל הים. השטן פחות מפחיד מכריש לבן

התאבדות - מיתולוגייה יוונית, אלו פעולות עשתה אנטיגונה כדי לקיים את רצונה שימיתו אותה מבלי שתאבד עצמה

ואן גוך - ונוס אלת היופי ובתוכו נפש אפרודיטה אלת המלחמה

זראטוסטרא - סוס טרויאני שואף נרגילה בהוראת רופאה

חשיש להמונים - שוב פעם ניטשה עם מקטרת אופיום

טהורה – בתולה זכה תמימה חסודה ועשויה ללא רבב בערב כלולותיה

יהודי בגטו - אותיות צהבהבות בתרגום של סרט

כפר - שלוות חציר וגרעיני כותנה וריח לול וריח רפת
לא קורה דבר תחת עץ התות – בכפר יושבים ומדברים, על שלוות חציר וריח לול וריח רפת וריח הדרים נישאים ברוח למרחבים

מעיין - משמיים בצבע מים שמש בקוצים קודחת צורבת עור לוהטת מייצרת ערגה לרוויה של רועה ושל כבשים, מציאות של בראשית, כמה תמים כמה תמימים

נפלו גיבורים - איך הכיצד ומדוע ואין למה ואין מדוע נותר רק ריח בשר תותחים

סיסרא - ערוף ראש, כמו יונה וולך נצמדת בכח כפוי לגיליוטינה מביטה בסלסילת ראשים עשוייה ענפי גלידיולה

עין – עין תחת עין, שן תחת שן, הביטו בעין על הגב של העכביש הישן

פרש - נצחון הבד המתנופף ומתרפרף ברוח דהירת סוסים ערבים אצילים
על פני שריון פלדה במסע צלב ואלף אלפי פרשים צלבנים

צדק החרב מכריע - ויפול שאול על חרבו בראותו את יונתן בנו מתבוסס בדמו

קשר דם – הבן שלי אוהב אותי ושונא את חמותי שאוהבת את ביתה שאני משום מה , לא ממש יודע מה אני עושה איתה

ראשון צעד המפקד - גם כן מפקד, כולה שני ארונות על כל כתף, זה לא שהרמט"כל נשכב על גדר התייל לכיבוש יעד מבוצר

שכ"פץ - אם לא שכ"פץ באמצע השח, זה יהיה מט סנדלרים

תורה - בדפים כאלו ראוי לעטוף דגים

עולם שונה מארץ אחרת

יש מקום בעולם, מקום מאוד מסויים
שאין בו דבר אלמנטרי בסיסי אחד ספציפי
נראה מתיי תעלו על אותו דבר אלמנטרי בסיסי ספציפי שאין באותו עולם
על סמך האינפורמציות הבאות
זה מקום שיש בו שמש אבל אין בו אור
זה מקום שיש לראות אותו מלפנים אבל אי אפשר לראותו מאחור
זה מקום עם כוכבים וגלאקסיות אבל אין בו חורים שחורים או ירח
זה מקום שיש בו את כל סוגי בני האדם אבל אין בו שחורים
זה מקום שיש בו נשים, ילדים, זקנים, תינוקות, פעוטים, אבל אין בו גברים
זה מקום שיש בו נשים, ילדות,זקנות, נקבות, אבל אין בו נערות או בחורות, או צעירות
זה מקום שיש בו סקס, יש בו ואגינות, זין, זיונים, אבל אין בו איברי מין
זה מקום שיש בו מים אבל הם לא זורמים
זה מקום שיש בו מקפיא, אבל אין בו מקרר או פריזר או קרח
זה מקום שיש בו מוביל מים, אבל אין בו את מוביל המים הארצי, ואין בו ברזים או צנרת
זה מקום שיש בו סמים, קוקאין, חשיש, אופיום, אבל אין בו גראס או הרואין או מורפיום
זה מקום שיש בו מסעדות אבל אין בו מסעדות גורמה או מסעדות ביסטרו או מסעדות שווארמה
זה מקום שיש בו מלפפון, עגבניה, תותים, חצילים, בננות, אבל אין בו פירות וירקות
זה מקום שיש בו אהילים אבל אין בו מנורות או נורות
זה מקום שיש בו מקדונלדס אבל אין בו המבורגרים
זה מקום שיש בו אדמה אבל אין בו עפר
זה מקום שיש מה לעשן ויש בו טבק אבל אין בו ניירות גלגול או סיגריות או סיגרים או אפר או מאפרות
זה מקום שיש בו נחלים, וימים, ואגמים, אבל אין בו נהרות
זה מקום שיש בו בתי כנסת או כנסיות, או מסגדים אבל אין בו מנזרים
זה מקום שיש בו אנשים שלא שומעים אבל אין בו חירשים
זה מקום שיש בו את כל התנך אבל אין בו את התורה או ספר בראשית או ויקרא, במדבר, דברים
זה מקום שאפשר לעיין בכתובים או בעיתונים או כתבתי עת אבל אין בו ספרים ואין סיפורים ואי אפשר לקרוא שם כלום למרות שיש בו אותיות ופסוקים ומילים ומשפטים
זה מקום שיש את המספרים אחד שתיים שלש חמש שש שבע שמונה תשע אבל אין ארבע ואין עשר
זה מקום שיש בו את השטן אבל אין בו רוע ואין בו רשע
זה מקום שיש בו מחשבים עם תוכנות וצג מחשב ומיקלדת אבל אין זכרון ואין אר-דיסק ואין אינטרנט
זה מקום שיש את חברת אפל אבל אין בו את מייקרסופט
זה מקום שיש טלויזיה וכבלים וקולנוע והצגות אבל אין תיאטרון ואין פרסי אוסקאר ואין סדרות ואין פרקים, ואין סרטים, אפילו שיש וידאו קליפים
אבל אין שירים ואין משוררים או סופרים
זה מקום שיש מוזיקה ויש לחנים ויש מילים ויש סימפוניות ומוזיקה קלאסית אבל אין מוזיקה מודרנית, ואין קונצרטים ואין כלי מיתר אפילו שיש כלי הקשה וכלי נשיפה ובכל זאת אין כלי פריטה
זה מקום שיש אמנות פלסטית ואמנות חזותית ויש צבעים ומכחולים ופסלים אבל אין חימר ואין ציורים ואין תערוכות
זה מקום שיש את כל הצבעים יש לבן, ויש אדום, ויש סגול, ויש צהוב, ויש כחול, ויש כתום אבל אין ירוק או שחור או אפור
יש שם בתי חולים, ויש חולים, ויש אחיות, ויש תחבושות, ויש מיטות, אבל אין רופאים, ואין תרופות, ואין זריקות, ולמען האמת יש שם חולים עם התקפי לב, ויש חולים במחלות מין, ויש חולים בנגיפים וחיידקים, ויש חולים בדלקות עיניים, ובעיות שלפוחית השתן, ובעיות בכבד
אבל אין שם חולי סרטן, ואין חולי דלקת ריאות או ברונכית

אז נו...מהו הדבר הספציפי האלמנטרי הבסיסי שאין בעולם הזה
???
נו..טוב...נגלה לכם, תבדקו טוב ותראו שאין שם שום דבר שיש בו את האות ריש
תודה לאחותי מיכל שגלתה לי את הארץ הזו

תרגיל אסוציאציות לפי סדר האלף- בית

אבן – לב – אהבה
אב ובן – חיבוק אמיץ – אפלולית בחדר
אנטיגונה - איך אנטיגונה ממשה את הרצון למות ולא בהתאבדות - אנטיגוניזם

בקבוק – מכתב – בגידה
בורקס – צרבת – בטן רגישה
בעל - בוגד - בועל בתולה

גמל – בדואי – גראס
גמד - דיוויד לינץ - גלולה לגדילה
גדול – ענק יהלום זעיר – גנב

דימיון – טיפול – דיקור סיני
דרך – דרך המלך – דמוקרטייה
דודא - נרקומן עם אדולן - דפוק

המייה – יונים – המייה
השם יקום דמו – פלשתין – הר חברון
היום - אתמול - העתיד שנשאר נסתר

ושתי – פמיניזם – ויתור למען קריירה
ורד לאמילי – ריח ריקבון המוות – וירטואוזיות שטנית

זיבורית – ש"י עגנון – זוכר את תהילה
זאוס – מיתולוגייה יוונית – זעקתו של אדיפוס

חיידק – שיתוק ילדים – חמלה
חטאים – ל"ו צדיקים – חכמי חלם
חרכי ירי - חיצים - חרבות

טיבט – צל הרים כהרים – טורכי קטן אבל גדול
טיול – ל.ס.ד – טעם ונפל

ים – השכלה תיכונית – ים תיכונית
יום עבודה – וול סטריט – ירוק הוא צבע הכסף
יין לעני מאפשר שמחה - לעני יין, ולעשיר ירושה - יין לעשיר גורם לבדידות

כרית – אווז – כבד
כורכר – הזדקנות – כיסא גלגלים
כלום - שווה הכל - כל דבר או שום דבר
כרכום - פרח כרכום לבנבן וקטון - כורכום

ליגיון זרים – נישואי תערובת – לאפלנדי ואפריקאית
לוטו – מזל – לגימת אושר
לב - לב מאבן - לא שם עלייך זין
לצון - לרעות צאן - ליצן המלך

מרחבים – חופש – מוח חובר עם גוף ונפש
מי מעיין – קרים וצלולים בתורכיז – מי מעיין
מחר - כתמול שלשום - מחרתיים

ניקיון – אני אצלצל מחר – נדבר בהמשך, נשיקות, בייי
נשמה – גלגול נשמות – נמלה ופיל
נקבה - נקב בה - נקבת השילוח

סרעפת – נהרה – סהר הירח על פני אהובתי
סוס – אצילות אריסטוקרטית – סבא סבל בסיביר

עליונות – פאשיזם – עוצמה ואנדאליסטית סוטה
עין – שן תחת שן ועין תחת עין – עונש מוות
עיניין - אינטרס - עוינות

פתוח – יהודה עמיחי מת – פרסום שירה מתורגמת
פרפרים – מאוהבות – פסיכוזה לגיטימית
פלסטיק - בובות מין בתולות - פלסטלינה
פסל דוד - מודליסט בעל עורלה - פירנצה
פתק בבקבוק - סטינג - פתח תקווה

ציפור – השמיים הם הגבול – צאסקא אכלה אותה
ציפורים - מיללות כחתולים מורעבים, רוצות לשלוט בעולם - גם ציפורי שיר קטנות
צדק – מזל מאזניים – צדיק ורע לו

קורטיזון – מוות – קללת החיים
קור כלבים – כלבי הברזל – קטר לבאר שבע
קראט - זהב 24 קראט - קראטה

רשת – קופידון – רומנטיקה מפלסטיק
רוח - חור - רווחים מזנות
רפסודה – תום סוייר – ראש מסולסל ושחרחר
ריח ריקבון המוות - ואגינה - ריח נוקב

שיעמום – תשדיר פרסומת – שיר קצר על חורף
שיעתוק – אופיום להמונים – שרלטנות מציפה
שדרוג - האצלת סמכוית - שימוש בפרוטקצייה

תמיד – החיים הם נס – תה זה פאסה
תור הזהב - כתיבת הקבלה בספרד לפני האינקויזיצייה - תור הזהב שתיים
תמרור – עצור – תם ולא נשלם
תיו - תיו סיום - תיו

view to my studio2

view to my studio1

undefined

בוחן פתע

בכיתה י' שאלה אותי בבוחן פתע המורה לספרות

מה אומרת לי המילה : "אקזוטי" עניתי לה: פרוסות לחם ליום עבודה

קיבלתי ציון 6

לו רק יכולתי היום לספר למורה ההיא את הסיפור הבא, הנקרא

"פרוסות לחם אקזוטיות ליום עבודה בוול סטריט"

בואי יקירתי המורה הקטנטונת ואספר לך סיפור



לפני הרבה שנים חיו להם בני אדם בחופי תאילנד

תנאי האקלים של איזור מגוריהם היטיבו עימם

הגשם שטף אותם בסופות חזקות אז לא היה מחסור במים, האדמה הייתה פורייה, ובעלי חיים חיו שם בצורות מאוד נדירות. הם גרו בבתים ארעייים מעץ וכפות תמרים

מאכליהם היו אגוזי קוקוס, ומשקאותיהם היו מיצי אננס ופיג'ויה ואנונה

הם חיו מהיד לפה, הג'ונגל סיפק להם הכל

סחרו בבעלי חיים תמורת נשים, התרבו להם , והכל היה טוב ויפה

אבל הם לא ידעו אחרת



במקום אחר לחלוטין, במזרח התיכון חיו על גביי גמלים שיירות של בדואים, שחנו במאהלים, ונדדו אחר שיירות של משלוחי אוצרות

הבדואים פשטו ובזזו מכל האוצרות שהגיעו לאגן הים התיכון המזרחי מהמזרח הרחוק

והם פשטו ובזזו מכל האוצרות שהגיעו מאירופה או מהמזרח הרחוק, לקו הים התיכון המזרחי, לכאן ולכאן, זהב, שטיחים של מלאכת יד מפרס , אורז, קפה, תה וחיטה

הם חיו להם כך והיה הכל טוב ויפה בעיניהם

והם לא ידעו אחרת



ואז באו ראשונים: קבוצת בלונדינים מאירופה הסקנדינבית והתחילו לעבד את אדמות החולות, כיון שבאוצרות החולות ואדמות החמרה של אגן הים התיכון המזרחי גדלו יפה -תפוחי זהב. שמחירן כמחירי הזהב באותם הימים

עבדו בעיבוד השטחים של פרדסים עצומים ישבו בצל קזוארינות, ואכלו פרוסות לחם שבחובן

עגבנייה וגבינה

כמה היה להם טעים לאכול בצל הקזוארינות ובצל הערבות הבוכיות, את הפרוסות לחם

שהם גידלו את החיטה שלהן, להכנת הקמח, להכנת הבצק, להכנת הלחם, להכנת הפרוסות

אוך!!! כמה שהיה להם טעים הלחם, הרטבטב במיץ העגבנייה, שהם גידלו בשטח סמוך לביתם ממנו הם סיכלו את האבנים אשר מהן, הם בנו בתים קטנים מאבן, על יד שיחי נענע ומרווה וזוטה לבנה, להכנת ספלי תה קטנים להשביע את פרוסות הלחם והגבינה של כמה עיזים, שהם קנו מהבדואים, תמורת כמה מטבעות כסף מצלצלים של קודש, אשר נפדו במקום אחר תמורת- לא תאמינו - כמה תפוזים. ( שהם עצמם שיווקו) אכן כן, והתפוזים הגיעו לאירופה והיו טעם חבל אגן הים התיכון, וטעמם נמכר כמחיר הזהב

שבא מאירופה

ואז

אחד מהם, אחד מהאירופאים שחי שלושים שנים במדבריות החולות הרוחות הצחיחות ואדמות החמרה, בצל ענפי התפוזים שלו, נקלע לצרה כשנחטף לפתע על ידי בדואים מסוג אחר, כאלו שבאו היישר ממדבריות צחיחות של מונגולייה

והם הובילו אותו דרך דרכי מלך ודרכי עיזים, והוא חלף בעינים פקוחות על פני נופי העולם וגם של תאילנד. עצי קוקוס, דקלים, שיחים, הכל ירוק, ותוכים קוראים קריאות בצבעים מדהימים, כאותם השטיחים שראה פעם שעברו דרכו בדרכם, מאיזור הבריאה : אור-כשדים ( פרס ) - לאירופה, בדרכם בסמוך לפרדס שלו....שהקים במו ידיו בין פרוסת לחם אחת לשנייה

ואז

ואז כשהיה צמא השקו אותו במיצי האננס והגויאבות, והפיג'ויות, ויאמר תוך כדי הרחת עשן חשיש תאילנדי: אההה....דימינתי את אמא אדמה כזותי. וילכך באגוז קוקוס, ויאמר: אההה, זה מה שנקרא אקזוטי



אבל, לא כך נסגר הסיפור, הסיפור נסגר כאשר הוא שב יחד עם נער מתאילנד, כדי להביא הוכחה שהוא מצא את גן עדן. ממש כמו מרקו פולו. רק שפולו לא הביא הוכחה

ובבואו לרכון תחת עציי השיטים, ועצי תפוחי הזהב, שגדלו עם השנים, תחת אותן קזוארינות

יחד עם חבריו למסע לארץ הזהב של תפוחי הזהב...וחבריו השמחים בשעת השביעה, הגישו לו מזה שנים מספר, פרוסת לחם

הוא קיבל אל כף ידו את הפרוסה הראשונה בחייו מזה שנים, אך על כך הוציא מידו של עבדו התאילנדי אגוז קוקוס ונתן לחבר מרעיו

הנער התאילנדי, שמצא את הבצק האפוי המריח במיץ עגבנייה ומלפפון ונתח קטן של גבינה בידיו, חש בגופו רעב כה גדול, נתן לפיו נגיסה : ובתאילנדית שאיש לא הבין, אמר לעצמו

וואוו זה משהו, וכמה יפה הנוף הקדום, ואיך העצים עם הפירות הזהובים מסודרים שורות שורות וטורים טורים.....והבתים מהאבן במרחק מחוברים אבן לאבן עם טייח והכל מסודר הכל מרובעים וריבועים , ושם במרחק הרי שולחן, וגווני החום היו בעיניו התגלמות - אמא אדמה - כן, כזותי היא אמא אדמה אמר לעצמו בתאילנדית. אקזוטית, אמר. והאירופאי שחזר לנוף הידוע והמוכר לו כל כך, גם הוא נתן נגיסה

בפרוסת לחם עם גבינה ועגבנייה, וככל שהטעם

היה מוכר לו יותר, כאילו הוא אוכל את מאכליה של אימו עוד בימיו בסקנדינבייה, כך הטעם המוכר, שלא נגעה בו לשונו כבר שנים ארוכות

חש את אותה התחושה של טעם אקזוטי בפעם השנייה בחייו



מישהו שמשנה מקום משנה מזל

במקום אחד בעיניי העולם המערבי אקזוטי זה עצי הקוקוס

אך כל תאילנדי שעובד בשדה אורז ירצה להיות איש עסקים בבורסה של ניו יורק וטעם הביג-מק של מקדונלדס יהיה הכי אקזוטי לטעמו

על כן

קוקוס אקזוטי

או -

מק דונלד בוול סטריט

זה הכל אותו הדבר, וזה כל העינין

היכולת לחוש בדבר הטבעי לך ביותר כדבר הזר לך ביותר זו יכולת עילאית

יכולת שרק אנשי זן מסויימים ביותר מגיעים אליו. על כן זה אקזוטי, ככל שזה יותר איזוטרי

לחוש את ההווה

לחוש את רגע שלושים דקות ההפסקה של ארוחת הצהריים של שתיי פרוסות לחם

שהכנת כבר בבקר....ולהגיד וואווו זה טעים....זה אותו דבר כמו לראות מהחלון לרגע את נופי עציי הקוקוס על קו חוף חולי וים טורכיז בתאילנד, לכן אני לא חי שם, אלא פה, כי זה בעצם אותו הדבר

הסיפור יצא חמצמץ, אבל אקזוטי באיזשהו מובן

למה אנשים לומדים כאן בארץ האבות נעימות איריות על חלילית ומקשיבים לניק קייב ובוב דילן לג'ים מוריסון וללו ריד ומחתרת הקטיפה בלא לזכור שהמטמון לא ירד לקבר עם מאיר אריאל? או סשה ארגוב? או שושנה דמארי

אלא חי וקיים בהווה ברוח ולא בגוף

למה מוסיקת טראנס טכנו אסיד מתקדמת, ולא צלילי חליל בדואי שאל המדבר היה שולח....ולא עוד שיריי ארץ ישראל הישנה והטובה

למה כל חייל שהשתחרר נוסע לחפש את עצמו בתאילנד או בקוס של העולם - אם יש הכל בלב

זה הכל כמו בן המלך והעני

זה רוצה לראות מה זה לחיות באשפתות - וזה רוצה לטעום זהב

מה טעם שן זהב בפה אם אין לגרוזיני מטבע לקנות את לחם חייו

ולהנות מטעמו

למה פיסת בד עם צבע עולה 14 מיליון דולר - ובפיסת בד אחרת עוטפים ישבני תינוקות

כיוון שבאחת ישנה רוח והשראה ובשנייה את מה שההשראה והרוח לא צרכו כדי להתקיים

האנרגייה בעולם היא אינסופית אבל היא משתנה לפי צו האופנה, וצו האופנה משתנה עם

הזמן

דלק יחסר בעולם בעוד עשרים שנה - אבל כורים גרעיניים יחזיקו עוד מאה . ואז, מה

אחרי קץ המשאבים וחזון אחרית הימים - נדע ונבין הכל - אבל לשכל גם יהיה תחליף. לא שלא נתרפק עליו כבלהביט על ציורים ניאנדרטליים

מעשרים ושתיים אותיות ישנו מספר בלתי מוגבל לאפשרויות מילוליות

כל דבר יהיה ניתן להוכיח בבוא הזמן

והזמן ירחיק כוכב אחד מכוכב אחר - ירחיק גלאקסייה מגלאקסייה - היקום יתקיים בכל מקום. אבל בשום מקום כבר לא יראו יקום

הקיום יסתיים כמו זמן שנע על ציר אחד ממקום למקום....כמו שמש על צירה....והשמש

גם היא תכלה את האנרגייה הספציפית שלה - היכולה להקביל לנקודה קטנה כמו נקודה של דפוס בסוף ספר של סופר סתם. אבל לשם כך המצאנו את תוארת תורת הקוונטים – כדי להשיב את השמש בקר בקר!!! אבל זה סוד, רז קטן הרובץ כתן מחופש ליונה

היקום יתנפץ כפצצה או כפרי רימון יד - מכדור קטנטן של דיו אדום של פרי רימון - לתוך עצמו - ומחוצה לו לכל עבר כהיפוך של עצמו - העשיר תמיד יירש - ולעני יהיה תמיד רק יין

כשלעני יין הוא חש עשיר - כשלעשיר יין הוא חש בדידות

עצב ושמחה הם הפכים ולא בכדי. אהבה ושנאה אף הם ולא בכדי. ובכל זאת הכל רבעים

של חמוץ מתוק מלוח וחריף. המתוק המתוק מידי כמרוכז בכדור סוכרזית יהיה מר

את זו ששנאתי אני שב ואוהב – אני מוקיר תודה לזמן שנתן לי להבין זאת

מוסיקה היא פס הקול המרצד בגלים ברבעים ושמיניות, לאוקטבה שמונה תוים.......אך הבריאה כולה רק בשבעה ימים

שבעה ימים בשבוע.......שבעה יושבים על מת.......והמת שבע מחייו....האם המת שבע מחייו עוד בחייו?????הלב מפסיק לפעום - המוח עוד חש לשנייה. ואז דממה
אך אנו נבין את החשיבה הלוגית של השפה של הפה הדובר עיברית. ואת גודל עוצמת כל אות ותו. בין אם נהיה פסיק קטן ביקום ובין אם האמת הצרופה, נמות בסוף עם טעם. אולי עם טעם של עוד? עוד משהו שטרם ניסינו ויהיה טעם אקזוטי, או טעם שמרגיש לנו אקזוטי כי לא טעמנו אותו עשרות שנים. מעט טעם של קודש פרי הרימון יטעם רק זה שיוכל לדעת שרוחות קרירות, בסוף הקייץ, לא סתם מבשרות על סתיו....בסתיו לא סתם נושרים עלים....עלה עלה אל בדידות קמילתו, כה בודד אני לולא אהבתי. ואני אוהב מתוך הזדהות עם הגורל של הבדידות את עלי הגן – עלי גן גן עדן

עלים נשאפים אל ריאות – פותחים חלונות ורוח – ורוח בעלים לא ללא סיבה רוחשת נשירה. שירה לא סתם נכתבת – נשירת שיני חלב, התבגרות בכאבי התכווצות הלב – כפעימות היקום המת-כווץ ומת-רחב

לא סתם הלב רחב ורחב זונה.....היקום הוא לב מת-כווץ ומת-רחב

הזמן סוטה

הלב זונה

השכל מת

היקום קם

בוקר בסין כעת

לונדון שקעה בשינה עמוקה

בוול סטריט יתחיל יום העסקים הבא

אז מניות עולות

אז מניות שונות צונחות. צאן לטבח – בשר לטבח על פי מתכון השף

הימנון לעם....כמו הוראות אפייה של יהודים בתנור

טרנדים משתנים בין סתיו לחורף, מחורף לאביב, מאביב לקייץ – ולסתיו

אך תו סיום לי טרם בא

בראשית הלב פועם מת-כווץ ומת-רחב

מתר כדוריות אדומות ולבנות נורות כמו אורות מטאורים של טילים

אלתרמן ישן לו שינה של ישרים? האם ידע ממש לשמור נפשה של בת? הלא בתו מתה

בתו התאבדה! אז מה הטעם לשיר - ילדתי שלי

אל תלכי לטייל בשדה המוזהב וחידת מרחביו

רוח בעלים, לא כאן נושבת. אף סיגריה לא ניצתת

בעלים בועלים נקבות בנקביהן. כן. אל כוכבים עיני מעריצים. אין פרטיות

הכל עלול להיות גלוי..........שבט לוי הוא טעם הלוואי של שלש מאות כבשים....אני יודע דבר אחד. הייתי פעם לרגע מרגעים....הייתי אלהים

ואלהים רבים רבים על נתחים של בריאה. ולא בכדי ברייה, ולא בכדי בריאה בגוף וגם בנפש

רק היא המגששת להביא תועלת לנשמה – באין דורש

הייתי רוצה לפעמים – להיות לא אחד אלא עמים....להיות עמום אך גם צלול...להיות גם קצת שבלול...מה לי ולחרוזים? ספר מורכב לילדים גדולים

גדולים עדיין גוזלים....עובדה אחת שהם גוזלים ממני את חירותי לחשוב, אך בו זמנית מאתגרים אותי לחיות....גם כאחד מבין אחת מבין רוחות

אז מה אמרת לבסוף שייקספיר שרלטן

להיות או לא להיות
אני יכול לתהות אף רק בזאת

שכן אמרתי קודם...כן. משפט קצר כשם של פרשה.....עלול יכול להיות גם הפרשה היישר אל הנייר הסופג הכל...הכל מדוד ושקול...לפי כל קול

להיות או לא להיות

סתם מלט בביניין קומות באיזה לוך

או ממש המלט הנסיך הדני המשוגע

באגם לוך נס. או לגלם את נס הבריאה, לאחר שלושים שנות עישון ואין נזק באף ריאה

לאבי אין אח ולא תאום....וזה הופך קשור פתאום....כי להמלט בלוך נס

אגם של ברבורים....ובירבורי מיפלצות מעיים ואשכים....אני אורי ואביו של סבי נעלם בטווח תנורים שבלב ליבה של פולין

אשכים מתרוצצים בתוך השק

מי יבוא אל העולם....זה חתול בשק

ואם חתול זה פוסי באנגלית....והאור בחדר מתעמעם....ואיני מוצא מקש

ואיני מקיש מכך דבר..זה סופו של העיקר. ובכל זאת המקלדת היולדת זה עתה אומרת

אם הלב רחב ורחב זונה.....לא הייתי רוצה להיות עקר...שלשה של ילדים בנים ובת אחת....השמש הירח גאיה ואחת שהיא יקום מכיל את כל הכוכבים

או רק את מאדים....בג'קוזי לעשות רבוי אדים

כי שם מקומנו בחלוף מיליון מיליון שנים....די לי

הגוף מבוקע מחוסר פעילות שרירים....אני כל כך עירני, ובטראנס ללא סמים

אומנם ווינדואוס ואובר דואוס היו בעיניינים, אבל מילה אחת – רק עוד מילה אחת, רק עוד כוסית אחת. ודי.ידי כבדו..ראשי סחרחר..רוצה פרוסה של לחם – להילחם כך גם מחר..הזמן העת השעה והדקה שאעשן היא זו שתפיח בלבבי – כי לחם לכל חייל בכל צבא במלחמתי. וקורבנות בנות שש יתופפו את יין דמי

אישה שרועה במיטתי. והיא, היא הרועה של כבשי זמני שבליבי היא התגלמות נפשי . כרובים שימעו – גברה אהבתי

קיבלתי שש בספרות עיברית בכיתה י

אז הרי לך מורתי. הרי לכם פחדיי, שהרי הצלחתי לשמור מפני השיטה המרובעת של לימוד כתיבה, את עץ השיטה של עצמי, ולא נתתי למורה כמו הייתה טפיל - ארנוג שיטים, לבקוע בשיטה שלי נצריי שורשים שוטים, שותים ומתאבדים

ציי אניות יעגנו אל חופיי יבקשו ברחמים את חסדי

לא אהיה חסיד אך החסידה תביא את בני

לא אתחסד מלומר שגם לו המוות יארוב מר בפינה ואכזר

אם הוא ידע את זה הדבר, אולי ישכים על אויבו הגורל...כן. איך שכחנו גורל! כי ברוב אושר עושר אך לא ברוב עושר אושר. שיירקבו הדולרים

שיצמחו פיטריות. איני הוזה, אני הווה את עצמי ממש כעת. אני בודד, כה בודד בלילה חשוך. מאיר במילים שחורות כאור פנס כמגדלור

להוות את עצמי. זה לא קל לי בגלל – שטעמתי מפרי פורותי. אכלתי ביודעין זרעי פורענות. בבדידותי, בדידותי הרבה. בה רבתי עם עצמי. בכיתי שנים מפלג גופי האמצעי – דמעות לבנבנות – מכל נערה ושטות, התייפחות של דמעות לבנבנות מפלג גופי האמצעי

שוטטתי בערים עשנות ועשן החשיש שרף את תת הכרתי. בערתי את עצמי שנים – ועכשיו אני סיימתי להשלים. כי אהבתי בחיי גברים כנשים

הייתי כדוד המלך רך תלתלים ארוכים זהובים

אהבתי את יונתן של יונה וולך – אך הכרתי יונתן תן. הוא נתן לי קצת זמן, להקדים ניסיונות. להתבודד כנזיר בחוסר רצון ומלא תהיות ורבוי טעויות. ניסיתי טעיתי תהיתי , לא הייתי בטהיטי. אז מה? הייתי בטהיטי בתוך הנשמה

הייתי מהלך עם גרביים סגולות על פני קצוות מיכנס מתבדר. הייתי ברחובות מקיא וממרר. ממרר בדידות וכאב..מתפורר מעצמי כסלע כורכר על שפת ים קר. לא הייתם יודעים באיזה דירות שכורות שרוכות ריח חשיש של שוליים נוכחתי. למלא חסכי בדידותי. לא הייתם יודעים שפרעתי זרעים בחייק זונות בארים וכמה פיק-אפים עם החוטם דקרתי. תמורת שקלים מרופטים. והכל בשל בדידותי, כי בשלה והרקיבה, בתוכי

לא הייתם יודעים שאהבתי עד קצה יכולת האהבה. לא הייתם יודעים שנחנקתי מקצה יכולתה של אותה אהבה. אהובה שעקצה כעקרב כשהעברתי אותה את הגדה. הייתי מודל, הייתי לכמה ממש אגדה. לא הייתם יודעים שזה שיר, אם לא הייתי מוצא את התחביר

טבורי העמוק שקע בשומן. שומן הבדידות, יש לי רע כעת אני לי, וכרסי. וצלב קרס על מצבתי, לא על ידי ואנדאליסטים ניאו נאצים צויירה, אלא תחת הוראתי שלי עצמי שכתבתי בצוואה!

אהבתי את דבוז'ק וגם את דה ברג'רק. כמה בודד היה דה ברג'רק. אהבתי את צ'כוב והייתי קוסטייה! אהבתי את שופן והבנתי את הפסנתר כמו להבין שפה עתיקה. ויין אדום – שכן עני הייתי. הרבה יין אדום ויבש. הרבה יין אדום ויבש. הרבה יין. כי בודד הייתי ובודד לנפשי אשאר מגשש

הרבתי לשתות, לאנוס בריות לעשות פעולות שכיוונתי

הולכתי שולל נשים די רבות

הולכתי שולל דווקא את הרכות

הייתי נאצי שונא יהודים

הייתי גבר שונא גברים. הייתי גבר בודד בין גברים. הייתי אדם ששונא עלמות חן. הייתי נער בודד ביניהן. הייתי במיטה עם אישה שעירה. מה לא עשיתי למלא חסכים של אני בלי עצמי

הייתי גומר והולך ולא בא. לא היה לאן, רק לרדוף אחר הבדידות כאילו אחרי פייה או דג זהב לבקש משאלה. הייתם שופטים אותי לגזר דין חובה

גם אם הארתי עיניים בהשתאות אחר מסר קטן בתוך כל השטטות

זו חייבת להיות אהבה שמתחת למים כי אין צורך לנשום. תשאלו תינוקות הם זוכרים זאת

האם היה טעם לחיים רקובים תשאלו את אלו ששוכבים כמו מקשים, כמו מוקשים של היסטורייה מתרחבים בקברים, כמקשים של מקלדת מחשב שהמשיח יקיש - ויקומו מתים לספר את אות חייהם, וכמה נאצלים היו במלחמת הוויכוח הכאותי... קברי ממתין לבואי מזה זמן. אך היכן הוא איני יודע. רק אבוא אליו לבד ובדד את זה אני יודע גם כשאני שוכב עם אישה ואת הראש מניח על שד

איני יודע מה צדק אמיתי – האם שקר או שמא ישראל. אל אלהים, פלטתי מילים איומות ממילים. פלטתי רגשות שהיו ניסתרים

אף אחד לא ידע

ועכשיו

זה נודע....כמו נפיחה של אישה בפרהסייה. בדידותי עם זונות רציפים מבהילה

כך רוח של בקר מתעוררת בחדרי ליבי

גבי הכפוף כואב. זועק לי זה אני ואתה.....נמשיך במסע כי מופלא לי איתי לגלות במילים שחורות את עומקיי תהומי

אך אני איני דואב. יש לי ילדה במיטה מכושפת, ומחשב עם בית קברות של אותיות אוהבות, נלחמות על תשומת ליבי, ונדמה לי שלא ממש יזיזו לי גחמות חמותי, או גחמותיי שלי עצמי בעת מותי. הכל חולף כמו כלום. בדידות, זוגיות, דולפינה לבדה מתלטפת עם בדואי חירש

האם הכל או כלום. ואולי בכל זאת איפה שהו נמצא מה שיש. או שמא חלום בלהות פרק מעליי האל ממני מול כל הבריות. עדיין לחש ליליות בחצר. לא רצחתי בכוונה. אני מצטער

לא נאפתי לשם נאיפה. לא גנבתי לשום מטרה. רק לשם הגנבה. כל הזמן חושב על סופרמן

שכל הזמן חושב על סטיב הוקינס

אני פוחד שיבוא בי שבץ ואדום לעד מול הרי אדום, והם יהיו עדים יחידים שהייתי איש שכותב בשפת הקודש סימנים ונקודות שיתגלו כחזון בפני הבריות

כמו רכבת דוהרת ללא מאמץ....במורד גבעה שם ניצב קברי....לא בכנרת

לא בטרומפלדור בתל אביב-גפן

ולא במחוז ילדותי באיזור חלוקת הדשן

לא אהיה עוד מקש כמוקש, אהיה אפר כאביו של סבי. אין לי מקום אחרי לכתי בעולם הגשמי כאיברים של גופי. פה ושם מישהו יפתח חלון וישמיע את קולות זעקתי. על גביי דיסק שהפקתי באופן פרטי. זועק בדידותי

אין קוקאין ואין פרטייה. לא עושים לכבודי שום מסיבה. אולי מתוך האינטרנט מישהו יקרא עליי? אבל זה רק אולי. אולי. אולי כן

אולי זה בדרך כלל לא

והנה שמיים במלוא תפארת השחור המדמם בכחול כהה. הנמתי על גביי המקלדת לחינם

הבאתי תועלת? תולעת ספרים בספריי הישנים

כולם עוד ישנים. רק כמה מפני זבל מתחילים להניע פחים. אללי זה לא היה, זה רק דימיון, לא באודם נצבעים השמיים. אפורים הם ולא מרפאים את הברוש הבודד הניצב בחלון ומתפלל לקצת מים. אהובתי תתעורר משנתה עוד כמה רגעים של בדידות ארוכים

בינתיים נאנחת על בדייה שחלמה. היא חלמה נישואים. אני מקווה שגם עתה , כך סתם בחלומה – אני אהובה. היא ממש כאן, לידי, אני עם גבי אל חלומה. אני בפתח תריסיי עינייה

הם יפקחו וליבה יכעס. מה אתה עושה עד כל כך מאוחר. ולמה אתה לא מחזר אחרי, למה אתה כל כך זר? וזה כבר מוקדם ולמה אינך מלטף? קצת מגע! למה למיטה אתה לא בחיפזון מצטרף

זה חשוב לנו כזוג, צריכים קצת להתגפף

אני צורף דברים שהיא לעולם לא תאמר

היא נעה מצד אל צד אל צד.... ואני מקשיב לנשימה הכבדה..... לרגע שוקעת ומייד במבוכה

כן. עם זונות רציפים ביליתי. טרם מצאתיה

אז מה. אני בעד סמים,בעד הימורים, אז למה לא סקס בתשלום עם נשים

איני מתימר להיות זך כטלית. בדידות הינה מחלה תוקפנית. אני אולי מטלית לניקוי יניקת ושפיכת זרעי שחרית

והנה, ציפור. ואיני מזהה. ציפור שיר מוזרה מצייצת כי בקר בא. ואיני מזהה, איני מזהה

פרחי ציפור גן עדן כתומים כבר ניראים מבעד לרווח בין הוילון לחלון, האם זה חלום

מה באמת קרה שם במקום ההוא – בבילון

בבל התנכית איש איש עם שפה שונה ומשונה, איש לא מבין ללב רעיו, איש עם עצמו נרעד

אבל האמת היא שגם אם איני מזהה ציפור שיר קטנטנה..... בין אם זה בולבול מזדקר באור נגוהות השמיים, בין אם זה דרור הבא אל חצר בית הוריי. ואולי שחרור שחור המבשר לבן הנשפך בתוך ואגינות רבות

לא סתם פרויד דיבר על מין כל כל העונות

זה מין שהוא יסוד העולם. לחבר ישויות לחבר תרבויות. אומרים ציפורים – זכרי דינוזאורים

ואני נצר לאבות נאנדרטליים. העזתי להתגרות בסימני הבריאה....לצייר על גביי ציוריי פרים עם קרניים, חדות כקרני שמש במזרח התיכון. חושב לרגע – אני צ'מפיון. למדתי בתיכון – לא עשיתי בגרות....אבל בגבריות דפקתי זיינתי זימברתי דחפתי תקעתי שידלתי שיגלתי מצצתי כבשתי אנסתי התעלסתי ציחקתי הזרמתי

רציתי לומר שמלמדים אותי – אורי, באוניברסיטה בשיעורים לספרות

אז אומנם כבר בן למעלה משלושים

אבל פיקאסו אז כבר עשה את זה להמונים

אז כבר עשה את זה, נו...שויין

אז כבר עשה את זה והיה נשוי לשלש נשים, אז מה בסטודיו לבדו לא קפא מקור אוירת נכאים

אז? אני וזייני. ואהובתי השותקת. זה כל העולם עכשיו. הציפור לא רוחשת. בקר של פייח, בקר של מלחמה. פרחי גן עדן מרמזים על שריפה

יפה היא שריפה מפיצוץ טיל בלב עיר כפויית טובה – בלא שום טובה שניתנה לה. ויפים שרפים מעופפים בשעה של תפילה. להציל קורבנות מהפגזה. אני בכל זאת כאן אסיים

תנו כולכם ליום חדש לרתק אתכם. בדברי הרוכלים שבשוק. בצפירות רכבים בשיקשוק אניות. בטירטור אופנועים. בגנבות. בפריצות

בפרוצות נעצרות בשעת שיגולן. בזונות מכורות ללבן ולבן. אמסטרדם של ג'ק ברל יפה משיר זה

אמסטרדם של ג'ק ברל יותר מייפה. אמסטרדם

אכן. הייתי רוצה שם מדאם. הייתי רוצה סניפים של חשיש. הייתי רוצה לאיים בסכין על לווה בריבית שאיחר מועד ולגרום לו מפחד להחיש לשלם. ולחוש עם עצמי שלם. הייתי רוצה לסלק ילדות קטנות ממיטתן כשהן עוד ישנות חלומות זוהרים, שההורים לא שילמו לי שכירות חודשים. אני רוצה לרצוח. אני רוצה להחיות

אני אוכל כלבים. זה רק עוד סוג של חיות

הדבר שהכי פחות הייתי רוצה

זה לדעת שכל עולמי, נמצא בסוליית נעליים של מפנה זבל עם שיני זהב, ששכח לקחת עימו לבוקר עמוס בפחים, פרוסה של לחם וקצת גבינה ועגבנייה, בטעם אקזוטי. והוא עומד לחפש לו לאכול, בתוך שקיות השיירים של מסעדות הלילה הזה. ושל ליל האתמול. הלילה הזה במיוחד. אהובתי, בקר טוב. מה שלומך

לא, לא ישנתי, עשיתי לילה לבן. כן עוד סיוט מסיוטי אמסטרדם אמסטרדם

מתי היא תגלה את השיר שנכתב מעצמו הוא נכתב, אני לא עומד מאחוריי כל הדברים

תאוריות פיזיקליות כן, זונות, אני, מה לי ולהן

מה פתאום? מעולם לא! זה לא הייתי אני זו הייתה הבדידות שברחה עם נפשי. ויש לי עדות

תבדקו בציציות שאין לי ממש נשמה, נפשי את נשמתי מזמן גנבה. שקרן עלוב נפש, איך טחבת חוטם איברך בפיהן של הבלונדיניות הרוסיות עם הצלב???? תתבייש ילד רע

אנחנו נגד זנות הימורים סמים ונגד פשיעה

ילד רע! זה הרוקנרול שהרס אותך. ילד רע

לא למדת בגן על מעללי השרצים מקס ומוריץ

שמצאו את עצמם בתנור נאפים

זונות? אתה? לא מאמין. גם מין זמין לא סיבה של בדידות – זה אגו עלוב ואתה כבר גנוב. ניסית פעם , ניסית פעמיים...זה ילך וישוב כשלא תהיה לך אל חייק מי לשוב

לא הייתי מאמין. וזה העיניין, האיבר שלי חיפש חום במקומות גרועים מויאטנאם זה תמצית התיון של כל העיניין. אני מצטער על שפיכה לריק...אני מצטער ומצטדק מול כומר ותיק

אין לי עוד תיק במשטרה. עשו עליי כבוד שם במשרדי ממשלה. לא לתפוס את הצייר, שיחשוב לו שהוא עוד יהיה הצייר הלאומי. זה טוב. זה טוב. זה יאתגר אותי. ושיצלם כמה ערבים מתים? מה רע? בסך הכל נקוביי עיניים ועם הזיין בפה. שפוכי מעיים והדם גואה

הוא הרי הלך לזונות, זה גרוע מזה

חמוד זה בסדר. עכשיו זה בסדר. הייתי רוצה לשמוע אותך אומרת לי

חמוד זה בסדר עכשיו זה בסדר

ורצחת אדם. כמובן. ידעתי שלא. כמובן

מה מובן פה בכלל? זה שיר או סיפור? מי הדובר

ובפה מי הזין ובפה מי התמרור

עצור נהג הלך מחשבות

עצור

לך כך סתם בחצר לבהות. זה בוקר קשה. כן זה בקר קשה לגלות לעצמך סודות שהצלחת כמעט למחוק. וכתיבה היא טיפול טוב בהעברת הרגעים והזכרונות הלא נעימים לנייר עם כתמים, ולקרוע אותו עם כל הסודות לגזרים, ולזרוק כל גזיר לפח אחר, בוא נאמר כדי לכפר, תשלם גזיר של סוד

ועוד גזיר כך גזירים במאה פחים. ואל תשכח לחזור, ודבר ראשון לשטוף פנים, ואם מישהו רואה, אז לחייך, ולומר יום נעים

אבל אין באמת יציאה

ואין יציאה

אין יציאה

אין יציאה

אין יציאה

אין יציאה

אהההההה

אהההההה זה כואב

להסיר כך את הכל. לחשוף שוב בדידות אל מול כל. אהובתי, אמרתי הכל, וזה כבר בגדר אתמול. יש בי רשע ויש בי עדינות. רק תאמרי לי אני אוהבת אותך ברכות. טוב לא רצחתי, נכון

אבל אני לא זוכר כרגע את מילות ההמנון

והמורה לספרות כבר מזמן הלכה לישון

על החיבור היא תיתן לי מאה מיליון

אבל היא גם תספר את התוכן ברכילות לכל המורות לבגרות. אז אני רק רוצה להזכיר לעצמי

שבגלגול הבא אני אענה את אותה התשובה

שאקזוטי זה פרוסות לחם ליום עבודה

הבהלה לזהב

"סטנד אפ גלרי"
או במילים אחרות: דראפט ראשון לתסריט לסרט של אמיר קוסטריצה
"הבהלה לזהב"

פתחתי את הגלריה בשעה 17:00
בחוץ הייתה הרצאה שעברו שוטרים על ידי מפקד בכיר. לא ידעתי מה ולמה, עוד חשבתי לתומי להציע למפקד הבכיר לעשות לשוטרים הצעירים סבב בגלריה. כמה טעיתי בדיעבד
שלום זה כניסה בתשלום? שאלה מרוקאית קטנטונת שנכנסה עם עוד ארבעה מרוקאים גדולים יותר
לא! אבל את שואלת שאלת קיטבג, כי הייתי עונה 250 ש"ח ליחיד ואתם חמישה
סליחה, איפה השירותים
בוא אני אצביע לך - אתה רואה את הביניין הצמוד זה שם בדלת החומה
סליחה איפה השירותים
בואי אני אראה לך, את רואה את הביניין הצמוד זה שם בדלת החומה תגיד, איפה השירותים
הנה אתה רואה את הבן אדם בחולצה הכתומה, הוא נכנס אליהם עכשיו לך אחריו
אם ותינוקת נכנסות לגלריה עם עגלה , לא מביטה בשום ציור מתקשרת לחברה שלה מהסלולרי, השנייה מגיעה תוך דקה ותוך כדי שהיא צועדת לכיסא הירוק בלי לראות שום ציור היא מתקשרת לשתיי חברות נוספות. תוך חמש דקות אם ותינוקת בעגלה ניכנסת לגלריה לא מביטה בשום ציור ומתיישבת על הריצפה ליד חברותיה. הן משוחחות , ומגיעות עוד שלש נשים עם עגלות והן יושבות עם טפם באיזור הכורסאות הירוקות. עובר זמן...ומגיעות עוד שלש נשים עם עגלות ותינוקות, בלי לראות בכלל שהן בחלל של גלריה או האם יש משהו תלוי על הקיר - הן לא קוראות את הכתובת על הקיר...בדיעבד גם אני לא ראיתי את צופרי האזהרה.
יותר משתיים עשרה אמהות ותינוקותיהן והאמהות פותחות חבילות במבה ומגישות לפעוטות, עוד רגע והן פותחות שמיכת פיקה ומנהלות פיקניק, בחלל של גלרייה עוד סוג של זן ישראלי טרופי מגיע, הורים וילדים בני שלש שמורידים נעליים, ורצים על מרצפות השייש החלקות במשחקי תופסת ואני פוחד שיש שאריות של שברי זכוכית ממנורה שהתפוצצה
לפתע אני חושב בתמיהה - הם הילדים האלה הורידו עבורי את הנעליים - הם מכבדים אותי כמו במסגד, הם משאירים כדלפונים את הנעליים המשתחוות. עוד מישהי נכנסת ושואלת איפה כאן השירותים? ותוך כדי עוד שני בחורים נכנסים ושואלים על השירותים, ונעליים וסנדלים שנשכחו באולם ניצבות כמו ליכלוך וזוהמה ואני מתחיל להתעצבן
אני המודיעין של השירותים
אני אומר לחמש עשרה או יותר הנשים עם התינוקות שזה לא גנון ולא מעון ולא שום דבר פרט לגלריה בה אמורים להביט בציורים וללכת. הן יוצאות במבטים של שנאה
הבחור הבא שנכנס ושואל על השירותים - אני כבר משתלח בו - לך לבית הקפה ותשאל שם. נכנסת אישה ולוקחת מחירון - אני תוהה האם עוד אמכור ציור במהלך התערוכה
האם האישה הזו רוצה לקנות ציור, או שהיא אמנית בעצמה והיא רוצה להשוות מחירים ולדעת לתמחר את הציורים של עצמה שוב נכנס אדם
השירותים?? אני שואל
כן איך ידעת הוא שואל - יגידו לך בבית קפה אני עונה
אני ממש מתחיל להרגיש שהנה אני מאבד את עצמי
בחוץ רעש והמולה נוראית, מיליון בני אדם, כל מיני ליצנים עם איפור, וקולות של מוזיקה מזרחית תשאל בבית קפה אני משיב לעוד אדם...ועוד אחד אני מתפוצץ
תשאל בבית קפה ואחר כך תבוא תעמוד בכניסה כאן ותהיה אתה המכוון את המשתינים...רבק
אני מתחיל להסתובב בגלריה לאסוף במבה עם רוק של תינוקות לפח אשפה
ושוב - היי אתה אתה מדבר אליי אני שואל
כן אתה, איפה השירותים
אני הצלחתי משום מה להרגיע את עצמי: תראה יוצאים מכאן, הולכים לשם לדלת החומה, זה שם
נכנסים שניים, איפה כאן השירותים בן אדם
תעכבו אחרי הבן אדם הזה אני מצביע על הבן אדם שלקח לי איתו את שניית השקט שחשתי לשירותים? שואל אדם נוסף
יחד עם שני אלה! אני מצביע
כשהם יוצאים החוצה נכנס אחד נוסף ושואל - אחי, איפה השירותים
אני יש לי רק אח אחד, אתה מתבלבל אני לא אחיך
נו יאללה אחי בדאחקות יא גבר אתה יודע איפה יש? - לא! אני עונה
לפתע בא לי להשתין בעצמי
אני יוצא מהגלריה משאיר אותה פתוחה עולה על איזה פודיום ומכריז, כולם אחריי לשירותים. רק בדימיון. טרם יצאתי ממש מהגלרייה נכנסו לתוכה ילדים שהיו עם חמישה בלונים צבעוניים ארוכים שעושים מהם צורות של חיות, והם מפוצצים אותם
נא להיות בשקט אני מבקש...אני הופך מלהיות הצייר , האמן - סדרן משמעת
זו עם המחירון באה להגיד איזה עבודות היא אהבה
הכי את "העיר המתפוררת" ואחר כך בן אדם בא ושואל אם אני מוכן ליצור לו ציור לפי מידות שהוא יגיד לי
הילדים עם הבלונים שוב מפוצצים. את המוזיקה ששמתי בדיסק בגלרייה מחרישים קולות של המון ורבבות בני אדם עם קו רקיע של סאונד של רמקול שהמיקרופון קרוב אליו מידי....ילדים צאו החוצה! אני צועק עליהם. ואני עדיין לא השתנתי, אני מת להשתין ויש אנשים בגלריה, עוברים ומביטים מה לעזאזל הם מבינים מהציורים
זו שאהבה את "העיר המתפוררת" אמרה שהיא חושבת שאני מתאים בהתאמה מדוייקת שמות הציורים לציורים עצמם, תודה, אני אומר לה, חושב איך אני יוצא להשתין ללא לפנות את האנשים וחוזר בלי שמשהו כאן יהרס
האיש עם הפורפורציות והמידות המדוייקות לבית שלו הלך להביא את אישתו, ככה לפחות הוא אמר - אני לא באמת מאמין שהוא יחזור
מה זה המקום הזה? שואלת אישה תימנייה
גלרייה ! אני משיב
והתמונות מתחלפות? היא שואלת
כן עוד שבועיים יהיה כאן מציג אחר, אני משיב
אז איפה השירותים היא שואלת
מה הקשר אני תוהה, ומרכין את ראשי וחופן בשתי ידיי את ראשי ורוצה לכרות את ראשי בשני ענפי גלדיולה
נכנסת אמנית ורוצה לשאול פרטים, אני כותב לה בלי לדבר מילה את הטלפון של מחלקת תרבות בעיריית רעננה ואת שמה של האחראית על הגלרייה
היא מסתובבת קלות בגלריה ...נכנס המנכ"ל של העיר, אני מכיר אותו הוא היה פעם בחוג דרמה מבוגרים של אמא, יש לו פיאה והוא כבר שנים חושב שאף אחד לא רואה
רק בדיעבד הבנתי שהוא בא לפקח על מה שקורה, כי מה שקרה הבנתי רק אחר כך, רק בדיעבד, ביינתיים אני מודיעין של שירותים, ואפילו בחורה שואלת אותי אם יש כאן טלפון. לא! אני עונה לה
מה לא? היא שואלת
אין כאן טלפון
אבל סלולרי יש לך? היא שואלת
מה איכפת לך? אני מצמצם את העיניים כדי לירות מהן שני חיצים לעיניים שלה שתעוף
האמנית מנסה לעניין את מנכ"ל העיר להקים לעיר אתר אינטרנט של הגלרייה, הוא אומר לה שהוא ישקול את זה אבל הוא משקר וקורץ לי, אני אומר לו שהאחראית על הגלרייה היא חתיכת חראית אמיתית והיא הבן אדם האחרון שצריך לעמוד מול אמנים
הוא אומר לי שהוא מצטער לשמוע שככה אני חושב, אבל הפעם הוא קורץ לאמנית. על הכורסאות הירוקים באמצע הגלרייה יושבות שתיי בחורות כבר שעה, נראות מרחוק נחמדות, אני לא יוצר קשר עין, בינתיים אני עונה כמו רובוט לכל מי שנכנס - בביניין השני של בית הקפה מאחוריי איפה שיש דלת חומה....נו מה...השירותים...ושוב - אין כאן שירותים, תחפשו במקום אחר
ושוב כמו רובוט שהצ'יפ של המחשב שבתוכו נשרף אני מתקתק מילים
בחוץ, השירותים לא פה, הם בחוץ, בחוץ, לא כאן, אין כאן, זה שם, לא אני, זה לא פה, בחוץ, לכו תחפשו, ממול, תשאלו ממול. בחוץ ליצנים...בחוץ המוני שוטרים...בחוץ המוני אדם ילדים נשים גברים בחולצות של איזו חברה פרטית גדולה שחכרה את המקום מהעירייה, זו הסיבה שהמנכ"ל עבר כאן, לראות שהכל מתנהל בלי שאף אחד יידע שהפארק לרווחת התושבים הפך למחנה סגור מחומש בשוטרים לסוג ספציפי של אנשי החברה הפרטית הגדולה. זו האמת המרה
ואני - בחוץ, תשאלו מישהו אחר, אני לא מודיעין, אין כאן טלפון מותק, בדלת החומה, בביניין ממול, אין כאן, זה לא פה פה זו גלרייה
זמן לסיגריה
אחת מהיושבות על הכורסאות הירוקים מדברת על הבראנג'ה ועל סלבריטאים
היא לובשת סרבל ג'ינס כחול כמו זה שהאקס שלי הייתה איתו בפרסומת שלה בטלויזיה לפני למעלה מחצי שנה ואני הייתי רב עם מירב כל פעם שראו את שלי בפרסומת כי בפעם הראשונה שראיתי אותה בפרסומת הייתי חייב להגיב איכשהו ולהוציא מרה מליבי, ועכשיו כל פעם שרואים את הפרסומת מירב מתפוצצת עליי מתוך קנאה לאקסית שלי, גם אם אני כבר לא מתרגש שהאקסית נכנסה לחיים שלי, ישירות לסלון שלי. איפה האקסית שלי? את מי היא אוהבת בכלל? האם היא זוכרת אותי כמאהב הראשון בחייה האם היא זוכרת אותי כמי שביתק את בתוליה? האם היא זוכרת את הרגע שביתקתי אותה - הרגע בו היא ידעה שזו הייתה הפעם הראשונה האחרונה בחייה? היא מנסה כמו מילי אביטל שגם הייתה אקסית שלי, לכבוש באנגלית של ישראלים צברים את הוליווד. טיפשה חסרת אמונה בשפה העברית העוקצת המעקצצת שבחום הקייץ בקוצים קודחת...כן שמעתי שהיא באר"הב ההורים שלה שהיו מתוסכלים מאחיה הגדול שהיה מסתובב במושב כל היום ומנצח על תיזמורת בלתי נראית, שלחו אותו לוינה ללמוד ניצוח , הוא חזר לארץ אבל מקים את האתר של החברה של האבא...כי לנצח באמת הוא לא יכול באמת כי הוא לא יודע להיות מוביל של קבוצת בני אדם, הוא לא יודע לתקשר בסביבה עם יותר משני אנשים , ועכשיו האקסית שלי שכולם בכל תיאטרון בארץ לא סובלים אותה, מנסה בכסף העצום והאצור של הוריה עם בית העץ הכי מפואר בארץ שנהגתי לשבת בו מול האח ולבהות כמו בסרטים מצויירים באש והעצים הנאכלים והופכים לאפר - את מזלה באר"הב כשחקנית עם מבטא של פולנייה מזימבבואה. זה כנס לעובדי קופת חולים כללית. חברה פרטית. זו עבירה על החוק של ריווחת התושבים של העיר בעליל
בחוץ! בביניין ממול! אני שב לאוטומט: בחוץ! בביניין ממול
אני שב לאוטומט: בחוץ! בבניין ממול! תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט....ילדה קטנה בת שלש בערך בודקת איך הציור הימני מהסדרה של ברל כצנלסון תלוי, היא מניעה אותו בעוצמה כנגד הציור האמצעי שנע לעבר הציור השמאלי ותוך עוד נגיעה שלשתם נופלים....למה? למה? למה? אני צועק
היא פורצת בבכי תמרורים
אבא שלה שואג עליי - מה אתה צועק על הבת שלי
אני משיב שהיא כמעט הפילה ציורים
הוא מתנצל. היא בוכה על כתפיו
הוא אומר לי, כדי שהיא תשמע- מן פסיכולוגייה שכזו - בדרך כלל היא ילדה טובה
אני משיב בקול כדי שהיא תשמע - כן אני בטוח שהיא ילדה טובה
אבל הילדה לא מפסיקה לייבב, הוא יוצא איתה מהגלריה - תתבייש לך! האמא שלה אומרת לי ויוצאת אף היא. עוד אנשים נכנסים, ילד עם אופניים...צא החוצה אני אומר לו
אה... אתה לא רוצה שנראה את הציורים? אמא שלו אומרת לי
זה לא משנה לי, זו גלרייה ולא נכנסים עם אופניים
אז אנחנו לא נכנסים, היא אומרת
תלכי קיבינימט אני אומר בלב
בחוץ! בביניין של הבית קפה!... התשובה חוזרת, אבל לא עוברת בשמועה, אז היא חוזרת ונשאלת , אני משתגע שוב אתה מחצור הא? שואלת אישה, וממשיכה היינו שכנים, אני
מבאר טוביה....היינו קרובים
לא, אבל בגלל שאבא טייס עברתי בגיל 8 חודשים לרמת דוד
אין לי זכרונות מחצור
אז איפה השירותים היא שואלת
אוהו, היה שווה להכנס אמרתי לך, אחת לשנייה אומרת
זה בסדר כנסו, אני מתיר את רצועת החנק שלי להכל בסדר גם כשהכל סדוק - הכל בסדק, תתרעננו לכן , לי כבר לא איכפת, אני אפאטי
באמת תודה, רק עבור המזגן היה שווה להיכנס
זה בסדר תרגישו חופשי אני אומר ולא מבין איך הן יכלו להתייחס למזגן בלי להתייחס לתערוכה
ואחת מהן, ויש פה גם שירותים
מה הבהלה לזהב החוזר אל הים אני תוהה ולא מבין עדיין. כל רבע שעה מתחלפים שלושים אנשים בגלריה, מה הם ראו? מה הם יזכרו? מה הם הבינו? אחת מזהה את השם של האוצרת של התערוכה מהשלט, היא אומרת למישהו שבא איתה שזו התערוכה של הציורים של אורית לוטרינגר
לא נכון זו התערוכה שאורית לוטרינגר אוצרת, אבל אני הצייר....אבל אני עדיין באפאטיה ולא אומר את זה. רק נותר בשוק איך היא לא קראה את השלט באותיות גדולות אורי רז...אלא את תחתית המאמר בלבד , אפילו לא את הפסוק האחרון, רק את השם :אורית לוטרינגר, ואפילו לא הלאה מזה : אוצרת התערוכה. זה במוח שלי? אני שואל את עצמי, האם כל הרעש הזה הוא שיקוף למה שאני חש או חושב...האם אני מייצר את ההמון הזה בדימיון שלי? האם ההמון הזה הוא שיקוף של המראה של מי אני עצמי בעיני עצמי??? שאלה פילוסופית מרתקת, אבל אני מת להשתין
הנשים שהצטננו יצאו. לאן? לשירותים ושוב נכנס גבר - זה בביניין ממול
נכנסת ילדה - זה בביניין ממול
נכנס צעיר עם שיער אדום אני חושב שטן קטן באת לבדוק אם אני מתמודד עם הגיהנום הזה הה? והוא - יש שירותים
לא אין שירות חדרים, יש רק השקמה, וארוחת בקר, אני משיב לו
על מה אתה מדבר הוא שואל
זה לא מלון חמישה כוכבים, זה מלון שלשה כוכבים, מה פשוט מזה? אני מוסיף אינפורמצייה מבלבלת לבחור שלא מבין מה לעזאזל אני רוצה ממנו, ושב במילים: אבל שירותים
אני רואה אותו אוחז בידו את מיכנסיו מכווץ את אגרופו סביב איזור השלפוחית...הוא עומד להתיז בקשת בלי הכרה
זה בביניין ממול אני נענה לו
שתי הכורסאות הירוקות ריקות שוב . מה זה אומר? האם כל דבר ויזואלי ניתן לפירוש מיידי והבחנה במשהו גדול ומסעיר או גדול ועמוק מכך? האם הייתי צריך להביא דווקא היום את מצלמת הווידאו
בחוץ
בחוץ
בחוץ
לא כאן
זה לא כאן
אין כאן
לא, זה בחוץ, אין כאן
ארבעה נערים ונערות יושבים עם הגב על הקיר הראשי של הציורים התלויים. אולי הם המיצג שלי
ילד בן שנתיים תולש את אחד השמות של הציורים וזורק על הריצפה, אני קם ומדביק מחדש, משהו באויר צפוף מידי, אין אנרגיה של שקט, אין שקט בכלל , אין זמן , הכל רץ כמו סרט במצלמת 8מילימטר....אה...אה...אה...אני צועק כשהילד תולש שוב שם של ציור
ואני פונה לאבא שלו ואומר בבקשה תשים לב לבן שלך - אתה צודק הוא עונה לי בהתנצלות חסרת אמת אלא כדרך הדברים לקרות, אם הבן יפיל שוב את השם, הוא יתנצל בשמו שוב , הוא בשאנטי של להיות אבא צעיר, יש קצב עד שילדים קטנים ילמדו להתנהג, ביינתיים להיות אדיבים ולתת להם כל מה שלא ממש מזיק...מה זה לא מזיק שהילד תולש בתערוכה בגלרייה פרט מהתצוגה
העולם הזה עומד להיחרב בואנדליזם מטורף חסר מעצורים של עם ישראל. מישהו שואל אותי, תגיד הציורים עם הדמויות שעולות מהאפר, זה קשור בשואה
במובן מסויים כן, אבל לא בשל כך אני מצייר כך, אני פשוט מגלה באפר של הסיגריות שלי את המלאכים והשדים שנשרפו, אולי זה באמת אותם יהודים באוושוויץ, אבל אני עושה את זה באופן אינטואיטיבי, לא במתכוון, אני כן מאפר על הנייר במתכוון, אבל כל הרעיון והמבט באפר על הנייר זה אינטואיטיבי, אני מסביר, והוא שואל, מה זה אינטואיטיבי
אני אומר זה יותר אמוציונלי, זה דרך תת ההכרה ולאו דווקא בכוונה ומחשבה
איך עושים משהו בלי לחשוב? הוא שואל
איך ילד בן שנתיים תולש את הפתק של שם של ציור אני משיב לו בשאלה. הוא הולך
נכנס בחור שמניע את עצמו על כיסא גלגלים בעזרת קש שאחוז בפה שלו. אני מתיחס אליו יפה, אני שואל אותו איך הוא מזיז את הכיסא, הוא מנסה להסביר אך לא יכול, אני אומר
אתה מתרשם מציורים? הוא מסמן לי עם הקש בפה שהוא מצייר עם המכחול בפה...תמיד חשבתי ששווה להשקיע רגע עם אנשים שחיים חיים אחרים לחלוטין. וואווו...אני אומר לו, וממש אפשר לראות שאתה מצייר איש - אז רואים איש? כן הוא שואג בשמחה ומהנהן. עשיתי לו את השבוע
איפה השירותים שואל איש בחולצה כתומה
לא רוצה להגיד לך
אבל זה לילדים הוא אומר
אני צועק - לא מעניין תתחת שלי , לא רוצה להגיד לך
נו איפה זה??? הוא מפציר כאילו הוא עומד להשתין במכנסיים
תשאל מישהו אחר בחוץ
ילדים על סקטבורדים ועל סקטים ורולר בליידס נכנסים בפראות - החוצה מייד , הסדרן שבי זועק. אני בקריזה מטורפת
מת מת מת להשתין
סליחה, טלפון, פונה אישה בלי סימן שאלה או תשובה
מה טלפון? אני שואל אותה , היא מישהי שהייתה כבר קודם לפני איזה שלש שעות ונראתה לי פסיכית כבר אז...אני נזכר שהיא ישבה במשך שעה לבד על הכורסא הירוקה
וטלפון? היא אומרת ושואלת או שואלת ואומרת
אני לא מבין מה
יש פה טלפון? היא שואלת
לא! אין פה טלפון! אני משיב
ואיפה יש? היא שואלת ממש
אני לא יודע
וסלולרי,היא מנסה
לא! אני לא נותן לך את הסלולרי
אז איפה השירותים
נו...אני שואל את עצמי מתי אני אמצא רגע אחד לסגור כאן, וללכת לשירותים
כמובן שיש להודות שיש אנשים שמתעניינים , לפחות 4 ביקשו את הרימון ואת הרימון השני במחיר של אחד. ויש מתעניינים לעצמם, קוראים את דבר האוצרת, ועוברים רק אחרי דקה ארוכה לציור הבא. אני מודה להם בתוך תוכי שהרי למענם אני שם בכלל, לשמם נועדה התערוכה, שיבדקו כל מילימטר בציורים ויזכרו שיש צייר שקוראים לו אורי רז
לא יודע! אני משיב שוב
אבל איפה הם? מישהי ממשיכה
הפעם אישה שהייתה עסוקה באמת בציורים נחלצה לעזרתי וענתה למישהי באופן אישי
פה זו גלרייה לאמנות, השירותים בחוץ, לא פה
ילדי המיצג שלי ממש לא נראים לי כאילו אני ביימתי אותם ככה, הם משעממים, ולא מאפשרים לאנשים לראות שלשה ציורים שהם יושבים עם הגב לקיר שלהם
ילדי המיצג שלי זה כבר סיפור אחר, פעם חשבתי להכניס לחלל גלרייה פרוצות יצאניות
שיעשו תנועות מגונות ובוטות לקהל שלא יבין מה הולך פה
אז בניתי את הרעיון כשאמרתי בתפישה פילוסופית שאמן הוא זונה כמו זונה ככל זונה, כי אמן הוא אפילו זונה יותר מועדת לשימצה - כי הוא מוכר את פיסות הנפש שלו, בזמן שפרוצות רק את הוגינה שלהן לכמה דקות ורק מרצון, הן מסננות את החודרים, לעומתי, שכל מי שיקפוץ ראשון ויגיד את הציור הזה - את פיסת הנפש הזו אני רוצה - רק שישים כסף על החשבון - והציור - פיסת הנפש שלי - הופכת שייכת לו לעולם
סליחה...סליחה...סליחה...אל תיגעו בקערת הזכוכית , הסדרן שבי אומר, זה זכוכית הילדים יכולים להפצע. הם הולכים יחפים, זה מסוכן
עזוב אותנו, מי אתה? אתה רק השומר כאן , למה אתה לא בודק את האנשים שבאים עם תיקים לכאן, אנחנו נתלונן בעירייה שאתה לא עושה את העבודה שלך כמו שצריך, וחוץ מזה מה איכפת לך? מה אתה רוצה? אתה לא רוצה את הסכנה שהילדים יחפים וייפצעו מהזכוכית של הקערה, אז תגיד לאמן שהמיצב שלו של הקערה מסוכן, ושידביק אותו לשולחן בדבק
או שתגיד לאמן - אל תשים כאן את הקערה
או. קיי, אני במקרה האמן!!! עכשיו שלשתיכן עם הילדים תצאו מייד החוצה, מייד אבל! פשוט תעופו מכאן
נו בחור צעיר, תתלה בכניסה שלט שאומר שזה לא מודיעין, ושאין כאן שירותים
תודה על ההצעה
אני רואה בציורים שלך המון כאב ודם, למה אני רואה את זה אצלך
כי גדלתי בבסיס חיל אויר וראיתי איך מחזירים בצידנית את השכן שלי
כן, ידעתי, היא מוסיפה, דם וכאב, זה אתה, זה כואב לראות, אני מתקשרת, אני קוראת בטארות
מעניין אני משיב לה, אני קורא בכתמי אפר סיגריות
אני גם קוראת באצבעות של אנשים היא ממשיכה, תראה לי את הידיים
אני מושיט את הידיים, היא בוחנת את הציפורניים - כן, כן, כן, מ..ה..מ , אהה כן, אני רואה שאתה אדם רגיש, אני רואה שאתה אדם אמיתי, אני רואה שאתה כן, אני רואה ש...רגע רגע
מה אני רואה כאן
אני מביט בציפורן שהיא לא עלתה על משמעותה
נו...זה ברור הכתם הלבן הזה בציפורן זה סימן ידוע שחסר לי סידן! אני אומר לה
כן, כן נכון, אתה שותה בדרך כלל קוקה קולה, אתה לא שותה או אוכל מאכלי חלב
אני דווקא כן אוכל המון שמנת, ואני שותה עשרים כוסות קפה עם שליש כוס חלב בכל כוס קפה ביום ובכלל לא נוגע בקוקה קולה או פפסי או ארסיקולה
כן, הכתם הזה מתעתע לפעמים היא מוסיפה
הסלולרי שלי מצלצל - אישה, שלום אורי אני דפנה דביר מרשפים, בת עין חרוד, אתה זוכר אותי
אני כרגע לא בדיוק זוכר אף אחד, אני כעוס ואני בכאוס...תזכירי לי מי את? את מישהי שפגשתי בפתיחה בבית יגאל אלון בקיבוץ גנוסר? טעות טקטית שלי
לא! אני אני נפגשתי איתך וביקרתי אצלך בבית שלך לספר לך שהבת שלי התאבדה
אני מצטער , אני מאוד מצטער, ואני לא זוכר. אבל התערוכה עד השלושים ואחד לחודש אז עד אז אין לי דקה לנשום
רק רציתי לומר בהצלחה! היא אמרה
תודה דפנה! השבתי
הוצאתי כריך שאמא הכינה לי עם רוטב ביג מק כמו שאני הכי אוהב...התחלתי לאכול את הארוחה היחידה שלי ביום. גבר נכנס והביט בי, הוא התחיל לשאול : תסלח לי אבל השירו
עצור עצור עצור , תעשה לי טובה אמרתי לו אל תשאל אותי על השירותים בזמן שאני אוכל
עכשיו אבא הגיע וראה את כל העולם שלי הפוך ואפוף אנרגיות שליליות ונוראיות ואכזריות ומטורפות
למה לא קראת לי קודם לעזור לך? הוא שאל. וניגש לילד עם בקבוק של קולה ואמר לו להוציא את הבקבוק מהגלריה
אמרתי לו אני מת להשתין, תשמור עכשיו אתה
ואז הבנתי את הבהלה לזהב השב אל הים....בשירותים של בית הקפה הנשים היו בגברים והגברים בנשים והתור בכל חדר שירותים של חמישים איש , כל שתיי דקות הבא בתור נכנס....אין לי זמן לזה, רצתי לעבר השדות....כמו פיינלה של סרט בטירוף, רצתי בטירוף, מרגיש את סיומו של השיר THIS IS THE END של ג'ים מוריסון מזמר בראשי עם כתוביות של המשתתפים בסרט, ועצרתי רק כשלא יכולתי לרוץ יותר, לבד בשדות בחושך מוחלט חלצתי את איברי מתחתוניי ומיכנסיי והשתנתי בעונג ארבע וחצי אולי חמש דקות בקשת
כששבתי בכניסה עמדו עשרה שוטרים, ואף אחד לא עשה עליי בדיקה בטחונית, אף אחד מהם לא ראה אותי כלל...בקלות יכולתי להיות מחבל מתאבד בשירותים עם כל עם ישראל
כשחזרתי לגלרייה אבא כבר העיף משם את כולם ואז נכנס איש מבוגר בשלווה סטואית, ומייד פניתי אליו ואמרתי לו "ברוך בואך אדון השקט". נכנסנו לשיחה, הוא התעניין ברימונים - שניים במחיר של אחד. הולך
לא איש של שקט ישראלי מצוי, זה לא, אבל זה ממש לא, שוק הכרמל
גם אם זה ממש היה ככה עד שהגעת
אני ואבא נעלנו את החלל בסביבות חצות
ביום הזה עם ישראל הופיע לפניי בפניו המושתנות. זהב זה זהב אבל לא כל שתינה של צבע זהב היא זהב

נמרוד הכנעני שלי

נמרוד על האופנוע
שנה לפני הגיוס לצבא, הכרתי בחורה שהיופי שלה הימם אותי לחלוטין. הייתי אז מלא ביטחון עצמי, והעזתי לפנות אליה ולהציע לה לצאת לאיזה פאב ולנסות לראות אם יש מצב לקשר זוגי. היא נענתה לי, ויצאנו לסיבוב בארים בתל אביב. כששבנו לביתי ששכרתי בשכונת נווה צדק בתל אביב, שכונה שהייתה עם אחוז הפשיעה והסמים הגבוה בארץ. אני באותם ימים
נהגתי לעשן חשיש ולצייר תחת ההשפעה של החשיש, יום אחד בעודי מסומם
לחלוטין כתבתי על קיר הבית במקום "ילד טוב ירושליים" - "ילד טוב שבזי" כי שבזי היה שם הרחוב הראשי של נווה צדק. ואי אפשר ללכת שם יחף, כי יש סכנה גדולה לדרוך על מחט של מזרק של נרקומנים, ולכתוב "ילד טוב שבזי" זה אומר שכנראה הילד הוא הכבשה השחורה במשפחה
או פשוט היפך מילד טוב ירושליים. הבחורה הזו שעד היום לא ראיתי בחורה יפה ממנה, לא נעתרה לי לחדור לתוך נרתיקה. לפני כן לא הייתה בחיי בחורה שאמרה לי לא, בדיעבד עד היום חוץ ממנה - גם כן אף בחורה לא סירבה לי למין (האמת כי לא ממש חיפשתי מין). לאחר שבוע מאותו יום, יצרתי איתה שוב קשר, ובאתי לביתה ברמת יונתן, שם היא הייתה עם חברה טובה שלה. לחברה שלה מטעמים מסויימים היא דווקא כן סיפרה שהיה ושיש ביננו סקס. בדיעבד הבנתי שאני הייתי בגדר בגידה שלה בבן זוג
אחר, שהיא הייתה צריכה מטעמים מסויימים להבהיר לו שהיא בוגדת בו. אולי ליצור בו קנאה, אולי לנקום בו על בגידה שלו בה, לא יודע. בכיס שלי הייתה שמורה בתוך נייר-רדיד כסף אצבע של חשיש. לאחר זמן מה בביתה
הלכנו לבית של בן הזוג של אותה חברה שלה. הבית שלו היה בעבר אורוות סוסים, ובתא אחד של סוס היתה מיטה גדולה. בין התא הזה לתא יותר גדול שהיה הסלון, היתה הפרדה של בד של מצנח. לבן הזוג קראו נמרוד. הוא הציע לעשן מריחואנה, והוציא ממחבוא כלי פלסטיק בגודל של דלי אשפה. בתוכו כולו מלא בפריחות ועלי מריחואנה. אני הצעתי שנעשן את אצבע החשיש שהבאתי, כשהוא שמע שיש לי חשיש, הוא נמלא אושר, ואמר שהוא מחפש כבר שנתיים אחרי חשיש, ולא מוצא שום בלדר שיש לו. ובאותו הרגע, נמרוד התאהב בי. הוא התאהב בי משתי סיבות, האחת על הקשרים שיש לי לאחזקת חשיש, והשנייה על ידיעתו שאני נמצא בזוגיות ויודע הלכה למעשה את הבחורה הכי יפה בארץ. למחרת חזרתי לביתי לבדי, ובעצם מערכת היחסים עם הבחורה הכי יפה בארץ נגמר. במקומו קיבלתי חבר חדש. אבל עוד לא ידעתי את זה. כעבור שלשה חודשים נסעתי לבדי לדהב בסיני. מצאתי חדרון קטן ומעופש באחת האכסניות, שמתי את חפציי שם, ויצאתי להליכה על קו המים. לפתע זיהיתי את נמרוד על אופנוע 700 ס"מק כביש ושטח, מגיח במהירות לכיווני. סימנתי לו לעצור, וכשנפגשנו נתנו חיבוק חזק, והתפלאות איך זה שנפגשנו ככה. הצעתי לו להיות איתי באותו חדר באכסנייה, והוא בא עם האופנוע בסמוך לדלת החדר, הציב אותו, והכניס את חפציו לחדר. כעבור דקות קצרות הגיע ילד בדואי בן 6 והציע כל מיני סוגים של סמים. נמרוד אמר לי "הסמים - עליי". ביומיים הבאים היינו מתעוררים בבקר מעשנים חשיש ומריחואנה ויוצאים לראות את ההזיות על החוף של דהב. כך גם יצא שהכרנו בחורה גרמניה בלונדינית מלאת חזה זקור, ואף סולד. הזמנו אותה לחדר שלנו לעשן, עישנו כל הלילה, אבל לא הייתה שום השפעה שנתנה תחושה של מיניות, והבחורה לפנות בקר הלכה לחדרה. למחרת ראינו אותה מתנשקת עם בחור פלשתינאי שעבד בחצי משרה באחת המסעדות לאורך המפרץ. עבורי הייתה זו הפעם הראשונה בסיני, מאז שהייתה בידי ישראל, ולא ידעתי כל כך מה אסור או מה מותר
נמרוד אמר לי שיש מסעדה שהבעלים שלה הוא אוסטרלי, וששם האוכל הכי טוב. הלכנו לאכול שם ואני הזמנתי בשר בקר. טוב, על הטעם של האוכל בדהב, בהחלט יש מקום להתווכח על הטעם ועל הריח, כי מי שחושב שהוא אוכל שם משהו טעים, הוא כנראה או שלא אכל שבוע ורעב, או שהוא תחת השפעת כימיקלים בכמויות מטורפות. בעודי מנסה להמשיך לנגוס בבשר הנוקשה, נזכרתי במראה שראיתי דבר ראשון בהגיעי לדהב, זה היה חמור מת ורקוב, ותחת החשיש והמריחואנה נכנסתי לפארנויה שאני אוכל נתח מהחמור הזה. למחרת חטפתי דיזינטרייה נוראית. לא אכלתי יותר כלום, כל הזמן רצתי לאיזו פינה להקיא, וכולי חסר כוחות לוגם מי בארקה ושוכב על מזרון על סף דלת החדר, כשנמרוד לידי מטמין בתוך האופנוע מתחת למושב
עשרות קופסאות פילים מלאות ודחוסות במריחואנה, חשיש ואופיום. מדי פעם קופץ לרחוב הראשי ומביא לי בקבוק מים חדש. הכסף הלך ונגמר, החלטנו לחזור לארץ ביחד על האופנוע. אני לא יודע עד כמה נאיבי הייתי בחוסר מילימטר של מחשבה על העובדה שהאופנוע עליו נעבור את הגבול מלא בכמויות מסחריות של סמים. וכך בבקר יום המחרת אני ונמרוד אכלנו ארוחת בקר בה מהלנו אופיום בתה, ועישנו כל אחד שני ג'וינטים מלאים במריחואנה חשיש ואופיום. כך עלינו על האופנוע, ויצאנו צפונה לכיוון הגבול עם ישראל. בנקודת הגבול המצרית נתנו לנו לעבור לכיוון ישראל בלי לבדוק כלל את התיקים שלנו, או את האופנוע. כשהגענו לצד הישראלי נשאלנו בביקורת אם אנו מעבירים משהו שהוא מחוץ לחוק, או האם השארנו את האופנוע בלי להשגיח עליו, וענינו על כל השאלות באופן רגוע ותמים. כשנתנו לנו להמשיך לתוך ישראל, ברגע שנתנו לנו את האישור צחקנו צחוק גדול וחזק, תוך כדי המילים - הצלחנו, העברנו, עשינו את זה...וכלל לא התרגשנו ממבטם הנוקב של שומרים ישראלים נוספים בתחילת הנסיעה האיטית מנקודת הגבול צפונה. כשהגענו לעיר אילת באיזור המסחרי, תחושת בטן אחזה בי, ואמרתי לנמרוד שאני נשאר עוד קצת באילת, לפני שאני ממשיך צפונה. נפרדנו בחיבוק, נמרוד האיץ את האופנוע הרים גלגל, וסימן להתראות בידיו. האופיום התחיל להשפיע עליי, נכנסתי לפאב שהיה פתוח כבר בצהריים, התיישבתי על ספה נוחה שמולה הייתה מראה, הבטתי בעצמי, נשאבתי לתוך הבבואה שלי, הרגשתי שאני מהופנט מהפנים שלי במראה, לא הבנתי איך ולמה במבט במראה צד שמאל שלי נמצא מול צד שמאל של ההשתקפות שלי לעומת מצב שאני עומד מול אדם אחר וצד שמאל שלי נמצא מול צד ימין שלו. מהצהריים ועד שעת חצות לא הורדתי עין מפניי המשתקפים במראה שלשה חודשים אחרי כן, בדירה בנווה צדק בעודי מרסס בצבע כחול חתול ג'ינג'י שאכל לי את שארית הנקניק שהייתה לי, כי חוץ מנקניק לחמניה וחלב ולפעמים גם גבינת קוטג'הוצאתי את כל כספי על חשיש. הטלפון צילצל ונמרוד היה על הקו. מילות אהבה וקירבה נאמרו, והוא בא למחרת לדירה בנווה צדק. כשהוא נכנס לביתי, הוא צלע. שאלתי אותו למה הוא צולע. הוא ענה לי, "אתה זוכר את הנסיעה חזרה לארץ שהורדתי אותך באילת?, אז כשהמשכתי בדרך על האופנוע בכביש הערבה הכביש התעקל והיה בתהליך פנייה שמאלה, אבל אני ראיתי שהכביש ממשיך ישר. אז עפתי מהכביש עם האופנוע ונכנסתי בסלעים, התעוררתי רק למחרת. אתה לא תאמין איזו השפעה יש למורפיום, אתה חייב לנסות, הייתי מלא במורפיום כי החדירו לי בשתי הברכיים וחיברו לי את הלסת בפלטינות. אתה בא איתי למגרש שהאופנוע הועבר אליו??? זה בבאר שבע". נסענו לבאר שבע, מצאנו רק את המנוע. מישהו דאג כבר להעלים את כל הסמים ממה שנשאר מהאופנוע. לפתע קלטתי את כל הסכנות שהיו לי בדרך, קודם הבשר בקר הרקוב של החמור, אחר כך אחזקת סמים בחדר של האכסנייה, אחר כך הנסיעה ומעבר הגבול באופנוע מלא סמים, אחר כך הסיכוי שנמרוד היה משכנע אותי להמשיך איתו צפונה על האופנוע, תוך כדי שהוא מהופנט מהאופיום, והתאונה שהוא עבר שבקלות הייתי יכול להיות איתו באותו הרגע ואולי ממש להיהרג. נמרוד המשיך בחייו
להבריח סמים מארץ לארץ, וישב כבר בבית כלא באוסטרלייה חצי שנה על כמות מסחרית של חשיש, זה היה הטריגר האחרון שלו למרוד כנגד הציויליזצייה והעולם המערבי, והפסיק עם הסמים. אני התגייסתי לצבא, השתחררתי, גידלתי לי שיח מריחואנה ועישנתי לעצמי בלי דילרים ובלי קשר לעולם התחתון. ולבסוף, גם הפסקתי לצייר תחת השפעת סמים. עד שנגמלתי לחלוטין מעישון סמים הסכנות שארבו לי בדרך היו יכולות ליצור לכל אדם נורמאלי פרנויות לכל החיים. ואני, אני מתחיל להאמין שבכל זאת ישנה השגחה עליונה
סוף אפיזודה א

יום לפני כניסת פורים לתוקף העד לא ידע להבחין בין מרדכי למן
יצאתי עם בן כיתתי בניסן נתיב, להאזין באיזה פאב לסולנית של הבנות נחמה שעשתה שם די ג'י
איך שהתיישבתי על הבר, בחורה נחמדה אבל נכה, נכהמה משהו, שגם הכירה את הבנות נחמה, התחילה איתי, העברתי את כל הערב בשתייה של וודקה אבסולוט ושל יין אדום קברנה. התגפפנו והתנשקנו והתלחשנו. כל הערב היא ליטפה אותי ונגעה בי. ואני חשבתי לעצמי שחזרתי לימים הטובים של פעם, ימי ההתהוללות חסרת הרסן. אבל שתיתי יותר מהכמות שהכנות שלי כלפי הבחורה יכלה לקצור את הפירות. בסיום הערב ביושבי על הבר, לאחר שהבחורה סימסמה איזה משפט לבן זוג שלה ששכח את עצמו בבית, נגעלתי כל כך מעצמי, עד כדי שלא יכולתי לרוץ לשירותים, והרכנתי ראשי מתחת לבר והקאתי. עדיין שמח וטוב יין בלבב, לאחר שעוד רקדתי ריקוד או שניים, אמרתי לבן כיתתי מניסן נתיב שאני יוצא והולך הביתה. נפרדנו. יצאתי החוצה ללילה הקר, לאוויר ה"טהור" של ליל חורף אביבי תל אביבי. וקלטתי שלא רק שאני לא יודע איפה האוטו אני גם באמת לא ממש יכול לנהוג. השומר בחוץ קלט אותי וביקש ממני לשבת כמה דקות להרגיע. התיישבתי.ואני לא יודע איך להגיד את זה אבל מקטרת השלום הופיע בחיי שוב
כשנמרוד הכנעני שלי הופיע על סוס לבן והרכיב אותי עד לקצה ההזיה. נמרוד ניסה להוליך אותי זרוע אוחזת זרוע לביתו החדש במשולש שיינקין. בכל אופן למחרת קמתי כשראשי עוד הלם, במיטה בסלון ביתו של נמרוד, הוא הניח תפילין שנראו לי כמו הפיכת האדם והתחברותו לאיזה אינטרנט ענק שבעצם בחומר של עור של פרה מחבר אנשים למוקד, ליום יותר טוב ולא לעלייה על המוקד. אני אמרתי אמן לתפילותיו. הלכנו לאכול ארוחת בקר באחד העם, התחלתי עם בחורה נאה ביותר, בתחושה שיש לי את המפתח שוב - מה שחשבתי בעבר שהיה נדמה לי שיש לי אותו רק כשאני בתוך קשר רומנטי, וכשהקשר מסתיים אין לי עוד את המפתחות ללב הנשים שעיניני בהן
ואז כשהתעוררתי היום נמרוד התקשר ושאל אותי אם יש לי אינפורמצייה כלשהי מהשכלתי בקשר לאמן בשם דנצינגר
סוף אפיזודה ב

סיפור מחופש לייק דה סקייס ווירס דיסקייז ובכל זאת התרחשות - שכן צילצלה אליי היום רינה בת דודה רחוקה שלי שחיה בביצת
התל אביב-גפן,והיא סיפרה לי שלאה חברתה הטובה ביותר מרמת יונתן, הגיע לרינה לתל אביב לבקש במיוחד בשם נמרוד את מספר הטלפון שלי
והאם אני מסכים להעביר לו את מספר הטלפון שלי
רגע, מצלצל הטלפון...זה נמרוד על הקו, אני מתפנה מהכתיבה כדי לשוחח איתו
סוף אפיזודה ג

יצרתי קשר עם החנות רהיטים בתל אביב טיטאן, לבקש שיחזירו לי ציורים שלי שתלויים אצלם עוד ניסיון שיווקי כושל, רק שהפעם לא הייתי צריך להשקיע במקום או בהזמנות אגורה
נכנסתי לשיחה עם הבעלים שהתנצל נורא שלא מכרתי אף תמונה דרכו. ניסיתי להבהיר לו שהכל בסדר, ושזה בסדר אם לו רק איש אחד ראה את התמונות שלי וזוכר מי חתום עליהן. אז הוא התחיל למנות אנשים שהוא זוכר באופן אקראי שאהבו במיוחד את העבודות. לפתע הוא הזכיר את השם "ענת" שאלתי אותו מה היו עיניניה בציורים, והוא אמר שהיא אמרה שהיא מכירה אותי
אז נדלק לי הנר או נפל האסימון - ענת הייתה בת זוגי אחרי נעה, נעה היפה הייתה זו שהייתה בת זוגי שהכירה לי את נמרוד לראשונה, אותה נעה שהקשר ביני לבינה הסתיים כשהקשר ביני לנמרוד התחזק. ואני את ענתי כבת זוגי הכרתי לנמרוד. נפרדתי מענת יום אחד הזוי לחלוטין על סלע שבקע מהים בים האדום, הרגשתי שמערכת יחסים זו לא צועדת לשום כיוון אחרי מספר חודשים יחדיו. עבר פרק זמן די ארוך, אני התגיסתי לצבא, נמרוד שלח לענת לפני הצו גיוס שלה כרטיס טיסה ליפן, שם הוא חיכה לה, והם היו זוג ביפן, כמובן שבהסכמתי מאחר ונמרוד ביקש ממני לחזר אחריה. לבסוף מששבו לארץ נמרוד התחתן עם ענת. כן אותו הנמרוד הכנעני שלי, ואותה ענת שזיהתה את ציוריי בטיטאן...שהייתה בת זוגי
סוף אפיזודה ד

אוצרת שראתה את היצירות שלי בתערוכה בבית יד לבנים ברמת השרון יצרה איתי קשר
הסתבר לי שהיא האוצרת של חלל ממסדי חשוב בצפון, והיא רוצה לשבץ אותי בחללי המוזיאון בתערוכה שעוסקת בעתידנות ובזמן
היא באה אליי לראות עבודות בסטודיו , עברה עליהן, לפתע ראיתי שהיא מביטה ארוכות בתמונה מסויימת, אמרתי לה, לזו אני קורא "נמרוד הכנעני שלי", על פי נמרוד הכנעני של דנצינגר היא שאלה אותי למה דווקא זה הנמרוד שלי? עניתי כיון שאני הכרתי את הבן אדם עצמו שרואים בתמונה שהוא מעשן מקטרת שלום של נאפאס (חשיש) אז הוא בבחינת מורד בעיניי! האם יש קשר נוסף פרט למרידה שלו, קשר שהוא יותר מתוקשר עם הנמרוד הכנעני, היא שאלה אותי
נמרוד הזה הוא גם אלוף בתחרויות ירי ספורטיבי ובעונת הצייד הוא צד צבאים, הוא מתאמן בירי במטווח כל השנה, כמו שנמרוד הכנעני היה קשת - עניתי. רגע רגע רגע, היא המהמה, מאיפה הוא בארץ
מרמת יונתן, עניתי. מה? היא שאלה משולהבת. כן הוא היה בן זוג של חברה של מישהי שהיתה בת זוג שלי לתקופת ימים קצובים, ונרקם ביננו קשר, עניתי. בינך לבינו או בינך לבינה? היא שאלה. ביני לבינה הסתיים הקשר, כשביני לבינו הוא החל. אז רגע רגע רגע, נמרוד קוראים לו במציאות? שאלה. עם כל כמה שזה מוזר, כל צירופי המקרים בחיים, אז כן, ושם המשפחה לוי. הוספתי. אני לא מאמינה...אני האישה של אח של אימו
סוף אפיזודה ה' האחרונה המסיימת סיפור זה

זמרת המלחמות

דוד שלי מאוסטרליה אמור היה להגיע לישראל לכבוד יום הולדתו השבעים ושבע. במשפחה לא בדיוק ידענו מה ירצה אותו? ממה הוא ישמח, באיזה קנה מידה יערך לכבודו ארוע לכבודו. מדברים שונים ששמעתי בבית, הבנתי שאחת מהזמרות היותר מוכרות בארץ, היא הזמרת שהוא מעריך יותר. ויותר מזה הוא עצמו הזמין את הזמרת הזו לאוסטרליה 3 פעמים לשיר עבור הקהילה היהודית באוסטרליה. ושוב לפי שמועות שרצו בבית, הובן לי שהזמרת עושה צרות
מדברת מאוד חזק ונודניקית ומעצבנת ברמות בלתי אפשריות. חיפשתי את השם שלה ב144 הם שלחו אותי לטלפון של אגודת א"מי. צילצלתי לשם ובאסרטיביות הסברתי את הסיבות לאפשר לי ליצור קשר עם הזמרת. אך הם נתנו לי את הטלפון של האמרגן שלה. דיברתי איתו, הסברתי לו, נהגתי באסרטיביות, והוא נתן לי את הטלפון של – זמרת המלחמות. כן, קיבלתי את הטלפון של האחת מהשתיים שנחשבות להיות זמרות המלחמות. דיברתי איתה, קבעתי איתה פגישה. צילצלתי לאיש הסאונד שלי באולפן הקלטות, ביקשתי שיפנה לי זמן יום אחד בחייו, כדי שבמידה וזמרת המלחמות תואיל בטובה להיענות לבקשתי, אולי היא תרצה לעשות את זה מהר ויעיל. יום לפני הפגישה איתה איש הסאונד שלי צילצל אליי, ואמר שהוא לא יכול לפנות את יום המחר, אבל אם אני אקנה מינידיסק עם אפשרות להקלטה, הוא יוכל להדגיש את הקול, ולהשקיט את הרחשים מסביב
כן, הבנתם נכון, כוונתי במתנה שלי לדוד שלי, הייתה להקליט את עצמי בחדר הקלטות מברך ברכה ארוכה את דוד שלי, ומעביר את המיקרופון לזמרת הישראלית – זמרת המלחמות האהובה עליו. בתהליך זריז הכנתי 10 עותקים של דיסקים ריקים, שכבר הדבקתי עליהם צילום של דוד שלי שעיצבתי. בנוסף הספקתי לעצב את עטיפת הדיסק מלפנים ומאחור. הגעתי ביום חורף קר בבגדים הכי יפים שלי, במעיל סטייליסטי, חצי שעה לפני הזמן, מעשן סיגריה אחרי סיגריה בלובי של הביניין של זמרת המלחמות, ומידי פעם לועס מסטיק להפיג את הריח הנורא של הסיגריות. כמה דקות אחרי שמצאתי תנוחה נכונה כנגד הקור, יצאה מהביניין בחורה ששאלה אותי אם אני מחכה לפגישה עם זמרת המלחמות. אני בטוח שכשהיא שבה לביתה של זמרת המלחמות, היא סיפרה על הבחור המצפה לשעה הנכונה, בגשם הסוער. אחרי רבע שעה שמעתי קול קורא לי מהאינטרקום של הביניין וקול נשי הזמין אותי לעלות לדירה של זמרת המלחמות. האישה המכובדת, זמרת המלחמות, יצאה אליי לסלון בגלבייה לבנה עם מחשוף עמוק, לאט לאט בתוך התהליך היא רכנה לכיווני ללא עוררין בכוונתה להראות לי מה נותר מהחזה שלה. דבר שלכשעצמו היה פטתי. התחלנו בשיחה, אבל זו לא הייתה שיחה, זה היה נאום ארוך ומתיש על כל המעריצים שלה שהיא עושה הכל על מנת לספק להם את המעט שהיא יכולה. סיפרתי לה את הסיבה לנוכחותי
אבל האישה, אין מה לעשות בת 80, היא לא הבינה אם נוסעים לאולפן הקלטות – דבר שהיא פסלה מראש ביום החורפי הזה. או שמא היא מוזמנת על ידי להופיע בתרומה לכבוד דוד שלי
במקום מכובד מול קהל, וכמובן אחר כך להסתובב בין האורחים עם צלחת של פטה כבד ולדבר בקול רם, ולהרוס את הארוע. כמובן שמצאתי תירוצים שהדוד שלי עוד לא נחת בארץ, ושלא ממש מצאנו עדיין מקום לערוך את ערב יום הולדתו. דבר אחד היה נכון, באמת במשפחה לא היינו סגורים האם להזמין אנשים מחוץ למשפחה הקרובה לאיזה מקום בחוץ ולסגור עם איזה מקום, כמו מסעדה או חדר הרצאות עם כיבוד, או פשוט בצורה הפשוטה ביותר לערוך את ההתכנסות המשפחתית לכבוד הדוד, בבית הפרטי שלנו. מה שלא היה נכון זה שדוד שלי לא עלה עדיין לטיסה לישראל ושהמועד לבואו לא היה ידוע, כי כבר חלפו יומיים מאז שהוא כבר נחת בארץ והתאקלם אחרי
הג'טלג מאוסטרליה לישראל. אך כמובן החרדה שלי שמשפחתי הכינה עבורי, את הידע שזמרת המלחמות היא גם מהרסת מסיבות, גרמו לי לעוות קצת את המציאות. ניסיתי להסביר לזמרת המלחמות שדוד שלי הוא זה שהזמין אותה 3 פעמים להופיע באוסטרליה. היא לא זכרה אותו
היא לא זכרה אותו כלל. בזמן שהיא מספרת על השירה שלה מימי הפלמח ועד שירה עבור 6 חיילים בבונקר מותקף בפגזים. היא הובילה אותי לאט לאט ברחבי הבית שלה, לעיתים רוכנת קדימה וחושפת שדיים, ומראה לי את כל הקירות בכל רחבי הבית שלה מצופים בעטיפות של תקליטים כמו של פעם, והמון צילומים עם כל מי שנחשב חשוב בארץ ביהדות ובעולם. ובזמן שהיא מספרת על הפגזה כאן ושירה שם, היא מספרת באופן שכזה - אז כשהייתי במשלט אמרו לי לשיר את "היו זמנים" – וכך גם החלה לשיר את השיר, אחרי חצי דקה היא עברה לתמונה אחרת בתוך המקדש העצמי שלה, ומתוך הסיפור על שהתרחש בארוע האחר למשל בפגישתה עם הקומדיאן
דני קיי היא נזכרה בעוד שיר שהיא שרה לו באופן אישי, וכמובן שוב פצחה בשירה שלה, הפעם היא שרה את "באב אל וואד" וכאשר הראתה לי תמונה שלה ואריק שרון היא החלה לשיר את "רבותיי ההיסטורייה חוזרת" וכך מתמונה לתמונה, מעטיפת תקליט מודבק על התקרה, והסיפור שמאחורי, שוב פוצחת בשירה – באופן בלתי נשלט ובלתי ניתן לעצירה. הפחד הגדול שלי היה שיכול להיות שהיא בכוונה שרה שיר של זמרת המלחמות השנייה, כדי לבדוק אם אני מבחין בכך שזה שיר לא שלה, ובכך בוחנת כמה אני עצמי באמת מכיר או מוקיר את מפעל חייה המסתכם בדירה שהפכה למקדש עצמי בקנה מידה בין לאומי. לא ממש ידעתי אם אני נמצא במציאות או באיזה חלום, כבר חלמתי בעבר בשנתי על מפגשים מרגשים עם המון תת משמעויות כמו פגישה משולשת שלי עם יצחק רבין יחד עם מובארק, או חלום בו אני הולך בצעדים מהירים לאיזה חדר ירוק של הזמר מאיר אריאל. אבל הפעם תחושת הגוף, הסטירה שנתתי לעצמי, לא העירו אותי, זו אכן הייתה המציאות. על כל פנים, היא פתחה בפניי ספרייה נסתרת בסלון ביתה, שם ראיתי עשרות ספרים שכל אחד מהם מסומן כספר תיעוד ממקום אחר בעולם, כשהבנתי שהיא באמת עברה דרך כל כך ארוכה ומפרכת כל שנות הקריירה שלה, והייתה באמת בכל העולם, הבנתי למה זה הגיוני שהיא שכחה את אוסטרליה, או את דוד שלי, שהזמין אותה 3 פעמים לאוסטרליה. בסופו של דבר זמרת המלחמות בעלת המקדש העצמי הכי מושקע שראיתי בחיי, בו לא אבדה ולו כתבה זעירה אחת בעיתון קטן שמופץ רק באיזה מחוז בטיזינאבי באוזבקיסטן, ואיך שהכל כל פעם ששמה מוזכר
נמצא כחלק מהארכיון בדירת הארמון המקודש שלה, ביקשתי לברך בכמה מילים אל תוך מכשיר ההקלטה שלי ברכה לדוד שלי, כמובן שהשורה השנייה הייתה "למרות שאני לא מכירה אותך..." ועוד טעויות שהיו יכולות לפגוע בדוד שלי, הלכתי ביום אחר לאיש הטכני שלי בחדר ההקלטות, והורדתי משפטים ומילים והכנסתי מילים למשפטים, ובעצם התוצר הסופי שנמצא על 10 דיסקים שחולקו במשפחה לכבוד דוד שלי, היו שונים לחלוטין מהברכה האמיתית שזמרת המלחמות בת ה80 עם החזה הנשפך באמת הוקלטה. בכל אופן , מדהים לראות את פלאי הטכניקה של חדרי הטכנאות של הקלטות סאונד, אם מישהו, כל אדם, יוקלט קורא דף אחד מתוך ספר כלשהו, בצורת העריכה בחדר ההקלטות עם טכנאי טוב, אפשר לגרום לבן אדם להודות ברצח בשוד מזויין באונס, או בכולם יחד, ועוד להוציא ממנו הצהרה שיש לו פצצת אטום שעומדת להתפוצץ תוך 24 שעות בעודה קבורה בהשתלה בתוך גופו של מישהו כלשהו. עבור ברכה של פחות משלושים שניות, הקדשתי 5 שעות בחברתה של מי שהפכה את עצמה לאלה משמיים הגרה בארמון ההערצה העצמית המפואר בעולם
בכל אופן, זה היה יומיים לפני מותה של זמרת המלחמות השנייה
אז חשבתי לעצמי, שאם זמרת המלחמות בעלת החזה הנשפך היתה זו שהייתה נפטרת, אז אני הייתי הופך להיות בעל ההקלטה האחרונה שלה

עוד מקרה תמים בצבע כתום

דבר ראשון, אני מצהיר שאני פשוט אידיוט. קבעתי להיפגש ברמת גן הזמרת שאני רוצה שהיא תשיר את השירים המולחנים שלי בדיסק הבא, שאני עובד עליו כרגע
נהגתי באוטו עד פאתי תל אביב, ומשם לקחתי מונית כי לא רציתי להסתבך ברחובות רמת גן בחיפוש אחר הכתובת של הזמרת הרוסייה. רמת גן זו עיר של עירקים, וזה כל כך שקוף שעירק שיגרה במלחמת המיפרץ הראשונה טילים שפגעו דווקא ברמת גן - עירקים שונאים עירקים שונאים את עצמם - אז איך יסמפטו בן של אייידישאימממה - ויסבירו לו פנים איך להגיע לבית של עולים רוסים. נסעתי לי לנאות אפקה שבפאתיי תל אביב, החנתי את הרכב, והזמנתי מונית
המונית הגיעה, עליתי עליה , נתתי את פרטי הרחוב שאני צריך להגיע אליו ברמת גן, הדרך היתה מסובכת כל כך והנהג היה עירקי אז הוא נסע כמו מטורף בלא שאזכה להבדיל את הדרך, שלא הספקתי לסמן לי תמרורים או שלטים איך להגיע להבא. הגעתי עם המונית אל הזמרת ולא רק שהסכימה אלא ממש רוצה לבצע את השירים שלי ולהקליט אותה שרה אותם באולפן הקלטות! בתום הפגישה הזמרת רצתה לצאת לתל אביב לאנשהו, ואמרתי לה שגם אני נוסע בתוך תל אביב , ואני מזמין בכל מקרה מונית, אז שתצטרף אליי. היא ללא היסוס הסכימה לנסוע איתי במונית. נסענו עד פלורנטין שם הזמרת יצאה מהמונית, ואני המשכתי עם הנהג לנאות אפקה איפה שהשארתי את האוטו. בדרך הנהג אמר לי שאני עוד אתוגמל מגורמי שמיים על נדיבותי והיותי צדיק שעושה צדקות , ושעוד אזכה להרבה תמורות בחיים על היותי אמין, על זה שאני לא דופק סצנות של קמצנות ועל היותי נדיב להסיע את מרינה למקום שהיא רצתה להגיע, ולא נתתי לה לשלם את המרחק הספציפי הזה גם כאשר היא ביקשה לשלם. כך אמר הנהג. כשהגענו לנאות אפקה, הוצאתי מהתיק האפור שלי את הפאוץ' הכתום ( ההתנתקות התקיימה כבר, אז אין מלחמה על הצבע יותר ) ושילמתי לנהג. הכנסתי שוב את הפאוץ' הכתום לתיק צד האפור, והלכתי חמישה מטרים משם לאוטו שחסך לי עוד שבעים ש"ח שהייתי מוציא על מונית עד רעננה עירי וביתי. בדיעבד הייתי נוסע במונית עד רמת גן, אומר לנהג להמתין לי 3 שעות עם מונה דופק וחוזר איתו לרעננה
שוב הוצאתי את הפאוץ' הכתום מהתיק האפור, שהנחתי את שניהם על גג האוטו, והוצאתי ממנו את מפתחות האוטו. פתחתי את האוטו והשלכתי את התיק האפור לכיסא שליד הנהג, והתנעתי, ונסעתי הביתה. בדרך כלל אני מסתובב לכל מקום עם הפאוצ' הכתום, כשהוא כמו נשק תלוי עלי בהצלבה, שאי אפשר בכלל לחטוף לי אותו, או לכייס אותי, בפעמים שאני מסתובב עם חומרים שלי, כמו שירים על דפים שאני הולך להקליט או כאשר אני נוסע לאנשהו שאני מביא מתנה את הספר שלי או את הדיסק שלי, אני לוקח איתי את התיק האפור, שיש בו מקום , ולתוכו בדרך כלל אני משחיל בנוסף את הפאוצ'. בדיעבד הפאוצ' הכתום שיצאתי לפני ובמהלך תהליך ההתנתקות מגוש קטיף בשצף קצף כנגד הצבע שלו, כבר דאג בעצמו להפיל אותי בפח. הצבע הכתום סינוור אותי לא לראות כלום כתום כנראה. נסעתי מנאות אפקה לכיוון רעננה העיר המכונה העיר הסנוביסטית, ולקראת הגיעי לרמזור הראשון אחרי מסעדת הפיל עוד בסביבת נאות אפקה, הנורית האדומה שמציינת בעייה באוטו נדלקה. לא הבנתי למה, כיביתי את האוטו לחלוטין בצד הדרך, המתנתי שתיי דקות, והתנעתי שוב, האוטו פעל והנורית האדומה כבתה.חשבתי לעצמי רגע, משהו פה לא בסדר , משהו באוטו הפעיל את הנורה האדומה, או אולי זה איזה סימן.אבל המשכתי לנסוע עד רעננה , החנתי את האוטו ליד ביתי, וכשבאתי לצאת משכתי את התיק האפור מהמושב ליד, והוא הרגיש לי קל יותר , קל מידי. פתחתי אותו ולא ראיתי את הפאוץ'. נבהלתי, התחלתי לחפש את הפאוץ' בכל האוטו, ולא מצאתי. צילצתי לחברת המוניות שבמקרה זכרתי את שם הנהג, הם חיברו ביננו, והוא טען שהוא לא מוצא באוטו שלו שום זכר לפאוץ'. ידעתי כבר שזהו - אין צ'אנס
החלטתי לחזור לאותו מקום בו חניתי בנאות אפקה, במסלול הנסיעה שנהגתי חזרה הביתה. באחת בלילה, נהגתי בשלושים קמ"ש תר בצידי הכביש אחר הפאוץ' - היכן במידה והוא נשאר על הגג הוא נפל? כמה מכוניות כבר מעכו אותו כמו שהצליחו למעוך את כל גוש קטיף. לא מצאתי כלום. אני התייאשתי, אמרתי קוס אמו של העולם. התעקשתי לחזור לנקודת החנייה שלי בנאות אפקה
אז חזרתי לשם, ואז על מכונית שחנתה בחנייה של הבית שלידו חניתי - הבטתי, ואמרתי, וולללה, יששששששש, הנה הפאוץ'. נמלאתי התרגשות אך משום מה לא נמלאתי עדיין שמחה
יצאתי מהמכונית וניגשתי בזהירות והססנות ליטול את הפאוץ' - אם יש פאוץ' אז מישהו טוב לב שם אותו במקום שאפשר יהיה למצוא אותו. לא? או אולי השמחה שהנה מצאתי תפעיל את מנגנון תאוריית כנפי הפרפר - במקום אחד בעולם פרפר מתעופף מפרח אחד לפרח אחר וכתוצאה מכך מנקודה אחרת בעולם מתפרץ הר געש, אז אולי אם אני שמח שמצאתי את הפאוצ' אז כמו בסרט מטריקס הכל כבר נמלא מוכנות לגרום לפאוצ' להיעלם או לגרום למה שהיה בפאוצ' לא להיראות יותר לעולם. לא! שוד ושבר ! הפאוץ' היה ריק! תאוריית כנפי הפרפר עבדה עליי מתוך המטריקס, ההתרגשות הייתה גדולה מידי, צעדתי לעבר הפאוצ' בפחות זהירות וביתר התרגשות, אז הכל נעלם בחצי שנייה : לקחו תרופות, דרכון, תעודת זהות, תעודת נכה צה"ל, ויזה, פנקס צ'קים, כרטיס כללית מושלם, רישיון רכב, אוסף תמונות פספורט של פעם בחצי שנה שאני מצטלם מאז הצבא, ובוחן את השינויים במהלכי השנים, מלא כרטיסי ביקור של כל מיני אנשים, ועוד חפצים שאני ממש לא יודע ולא זוכר מה הם, ובנוסף 1000 ש"ח במזומן שקיבלתי ערב קודם לכן ממישהו שהבאתי לו הביתה ציור נוסף, מאלו ששיבטטתי ושיניתי במקצת מהמקורי שנקנה על ידי מישהו אחר בתערוכה. ושישה או שבעה צ'קים דחויים לספטמבר מקונים בתערוכה, בשווי של 6000 ש"ח! אז איזו מתנה קיבלתי משמיים אחרי שעשיתי צדקה לזמרת? וכן, הפאוץ' הכתום נקם בי את נקמת כל יושבי גוש קטיף. אני על המקום ביטלתי את הויזה שלי. למחרת נסעתי לבנק במטרה לבטל את פנקס הצ'קים שהיה לי, ונסעתי למשטרה בכפר סבא להתלונן על גניבה. האבסורד הוא שבמשטרה אמרו לי שאומנם אני צריך לחדש את רישיון הנהיגה שלי בנתניה. אבל אסור לי לנהוג לשם בלי רישיון. ושהמשטרה לא מנפיקה פתקים שמאשרים לי לנהוג רק לשלשה ימים קצרים, על מנת להגיע לכל מקום כדי להוכיח שאני זה אני , וכל זמן שאני זה אני אבל עוד לא יכול להוכיח שאני זה אני, שאני בן אדם שחלם שהוא פרפר שכשהתעוררתי מהחלום לא ידעתי כבר אם אני בן אדם שחלם שהוא פרפר, או פרפר שחולם שהוא בן אדם. אין לי רשות לעשות בעצם כלום שתלוי בבירוקרטייה הישראלית. עוד רציתי להספיק להגיע למשרד הפנים בהרצלייה להנפיק ת.ז חדשה, ופספורט. להשיב לי את אני לאני עצמי ותעודותיי שמאשרות שאני עצמי קיים אך השעה התאחרה ומשרד הפנים היה סגור. וזה היה יום הבחירות הדמוקרטיות לראשות עיריית רעננה הסנוביסטית, ורציתי להצביע. אז נסעתי לקלפי, אבל אני לא אני, כי אני לא קיים, כי אני אין לי שום תעודה אחת קטנה בחיים שאני זה אני - להצביע. או להוכיח את קיומי
והראתי לצוות האחראי על הקלפי את תעודת הגניבה מהמשטרה, וניסיתי להראות שאני אכן רשום בת.ז של אמא שלי כאחד מילדיה, ושום דבר לא עזר, לא נתנו לי להצביע. אני לא אף אחד כבר, אם אני מת או חי , זה לא משנה בכלל, חיים ומוות או חוסר קיום לא רלוונטיים למחשבה כשאין דוקומנט להוכיח אחד מהשניים. צילצלתי לכל מי שמצאתי ששילם בצ'ק על ציורים מהתערוכה שהיה דחוי לספטמבר, וביקשתי מהם לבטל את הצ'קים. רק היום הגעתי להפיק ת.ז חדשה, ודרכון חדש במשרד הפנים בהרצלייה, אבל אמרו לנו שהתיקים שלי עברו למשרד הפנים בכפר סבא.אז נסענו לכפר סבא למלא פרטים ולחדש את ה ת.ז המזויינת והדרכון הדרקוני. אבל משום שמשום מה התיק שלי לא נמצא גם שם, חזרנו בידיים ריקות, עד שיישלחו לי את המסמכים הללו בדואר, כי איני יכול לנהוג לשומקום כל זמן שאין לי רישיון ממשרד הרישוי, ואני לא יכול להפיק רישיון כל זמן שאין דוקומנט לקיומי .גם לא תעודת זהות שאני לא יכול להגיע לקבל אותה - כי אין לי רישיון - כי אין לי דוקומנט של משרד הפנים - שאיני יכול להשיג כי איני יכול לנהוג כי איני יכול להשיג .ובכך נאלצתי לוותר על עוד 500 ש"ח למשרד הפנים על דרכון ותעודת זהות שיש להתלבט בה מה הלאום שלי - ישראלי? יהודי? על מנת להגיע לכל מקום כדי להוכיח שאני זה אני , וכל זמן שאני זה אני אבל עוד לא יכול להוכיח שאני זה אני, שאני בן אדם שחלם שהוא פרפר שכשהתעוררתי מהחלום לא ידעתי כבר אם אני בן אדם שחלם שהוא פרפר, או פרפר שחולם שהוא בן אדם, אין לי רשות לעשות בעצם כלום להוכיח שאני זה אני. למזלי יש לי אגו אז לפחות לעצמי אני יודע שאני זה אני, אבל האגו שלי על הפנים, כי אף אחד לא מזהה אותי ואומר לי אתה זה אתה שחושב שאתה זה אתה וזה מי שאתה
מסקנות
מי עושה שטות להסתובב עם דרכון אם הוא לא מתכוון לטוס לשום מקום? מי משאיר במקום אחד ועוד בארנק סכומי כסף כל כך גדולים? מי משאיר את כל כל המסמכים המזהים שלו במקום אחד
ומי אידיוט להשאיר על גג הרכב פאוץ' שצבעו הכתום היה עד עתה מוקצה מחמת מיאוס, בלי לשים לב, שהפאוצ' אורב לי כבר כמה וכמה זמן? ולמה לעזאזל צריך לעשות צדקות. בסופן של מסקנות אלו, בכל מקרה לא לחשוב לסמוך על אזרחים הגונים שיימצאו את הארנק ויחזירו אותו שלם ומלא
בכל מקרה שכונת נאות אפקה עם כל הסטייל של תושבים איכותיים - גם בהם יש ביצים שרוכות
תמיד להשאיר במקום נגיש אבל חסוי לפחות מסמך מזהה אחד. ולא לחיות על אוטומט - תמיד לשים לב לפעולות שלך, ולזכור איפה שמת את מה ששמת, כדי לדעת למצוא! ויחד עם כל זה להבין שבעוד חודשיים הייתי כותב את זה כסטנד-אפ ולא כמו סיפור טיפשי ומלנכולי.הזמן מרפא פצעים! הזמן הופך את הכואב לנעים, והנעים הוא להיזכר בפאשלה כזו של עצמך, כשזה קורה למישהו אחר ולומר לו - גם אני עברתי את זה. ברוך הבא למועדון. הרי עכשיו כשאסור לי לנהוג, חברים יבואו אליי במקום שאבוא אליהם, וקרובים ינהגו באוטו בזמן שאני מעשן סיגריה במושב ליד, בדרך לכל מקום שאני עצמי צריך להגיע אליו. וכל זמן שאיני קיים בשום דוקומנט לראות בבריכה השכונתית את גן עדן, ולהעביר בו את הזמן, ולחשוב האם אני פרפר שחולם שהוא בן אדם שאין לו דוקומנט להוכיח שהוא אדם עם שם וכתובת ורזומה, או אני בן אדם שמכורח הנסיבות הבירוקרטיות החליט ליטול כדור שינה להרדמת סוסים להעביר את הזמן וחלם שהוא פרפר. והפרפר היה בעצם מיפרש ספינה ברוח בציור סוריאליסטי של סלבדור דאלי. די לי

עוד על הצבע כתום

זה משהו שכתבתי בימים שהמתנחלים בשטחים הכבושים עשו מהומות חסמו כבישים וגנבו לכולנו את הצבע הכתום
אני אוהב לעשות סקי! אני אוהב לגלוש על שלג לבן וטהור בנוף הרים אינסופיים. אני בן המעמד הבינוני, אני צייר למחייתי, אז אין הרבה כסף בכיסי
אבל אני מרשה לעצמי פעם בשנתיים לטוס לשבוע לאלפים הצרפתיים למלון 3 כוכבים, ולגלוש כל היום על השלג שהיה עננים - כך אני מרגיש קרוב יותר לאלוהים, אולי אפילו להיות במורדות ממש מלאך ממלאכים
כשיש סופת שלגים ויש חשש שאשבור רגל במעלה ומורדות ההרים - הצבע הבולט ביותר בשטח הוא כתום זרחני תמים. זאת עובדה שיודעים כל הגולשים. משום שאני לא רגיל למלונות ופוחד מאופי אנשי הנכר - אני תמיד שומר את כל המסמכים - כרטיס טיסה, ארנק, דרכון, בפאוצ' כתום, כמו שאמרתי - באם אשבור רגל, הכתום הזרחני שעל מותניי יוביל את הפטרולים של הפצועים, היישר אליי בעיצומת סופת שלגים
כשאני חוזר לארץ הקדושה, לארץ המובטחת שפעם בשנתיים אני לוקח את עצמי
ומזיז ממנה ת'תחת לג'נבה ומשם להרים - לאלפים הצרפתיים
אני חוזר עם רצון לאחוז זיכרון מההרים, שגלשתי את כל מורדותיהם בששון
ובביטחון שכן יש עלי פאוצ' כתום...אני נשאר עם הפאוצ' והריח של שם, ובתוכו הארנק וכמה כדורי לוריוון - כי פה לא שקט כמו ששם
בחודשיים האחרונים אחרי איזו פעילות בעיר הגדולה, אני ניגש למסעדה ערבית
לנגב חומוס ומנת לבנה להשביע רעב של בן אצולת הארץ הפצועה
אני מתחבב על הבלעביית ואנו משוחחים, ועלי בהצלבה ממותן לכתף יושב אותו הפאוצ' העייף. בפעם האחרונה שאכלתי באותה מסעדה, האוטו שלי היה עם סרט כחול וסרט לבן - להביע - את ההתנתקות לבצע. ואת המתנחלים להוקיע
ישב לו בלעביית מחוץ למסעדה ועישן סיגריה דקה - שגורמת לדקות אבחנה
אמרתי שלום, ואהלן וסהלן, ותראה בן דודי את האוטו אומר - אני איתך, ואני עם בני עמך - כי גם לך מגיעה מדינה. שהרי מה דינה של מדינה קלגסית, אם לא
להסריח את כל העולם בעבודה בורסקאית
אך אז שאל הבלעביית שאלה, שהותירה אותי בתדהמה
אם כחול ולבן על מכוניתך, אז מה זה הפאוצ' הכתום על כתפך
ניסיתי להתנצל, הבטחתי לקנות פאוצ' כחול שהוא הצבע הנגדי לאלו שגזלו את
הצבע הכתום. וניסיתי לומר שממש בלי שים לב ובתום - הסתובבתי כך בארץ חודשיים כמלך עירום, מכריז כנגד דעתי שלי - עם הפאוצ' הכתום
אוטוטו נפתחת לי תערוכה חדשה, האם לא לתלות את התמונה הכתומה המבישה
???

כתום

כתום
במהלך שנות יצירתי, לפתע עלה הרעיון לעשות תערוכה, שהנושא הכללי שלה הוא כתום
אני בדרך כלל לא יוצר עבודות שמיועדות לתערוכות עתידיות, על כן חיפשתי בסטודיו שלי, עבודות שבאופן מסויים, יש להן קשר או זיקה לכתום
המילה "כתום" מורכבת ביותר, יש בה את המילה -מות, ויש בה את המילה -תום
אני חושב שכל צדיק אמיתי היה רוצה למות תם וזך
ללא תחבולות אינטריגות קונספירציות ושימוש במרפקים להשגת מטרות ויכולות הישרדות בג'ונגל החיים שהעולם החומרני מספק לנו כיום. אבל הצבע הכתום מה טמון בו
גולשיי סקי יודעים שבמורדות ההרים ישנם עמודים בצבע כתום
שהוא הצבע הכי בולט בתנאים של גלישה – ועמודים אלו הם
עמודי אזהרה מפני כניסה לאיזורי שלג לא בטוח ומסוכן

אז כתום הוא צבע אזהרה

לעומת זאת עטיפות של רוב דברי המזון, אם על גבי העטיפה
ואם בפרסומות – מופיעים אף הם ברוב המקרים בצבעים חמים
וברובם גוונים כתומים

אז כתום מגרה את בלוטות הרוק והרעב

לבסוף גיליתי שהרבה עבודות שלי נעשו בשימוש בגוונים כתומים
זה היה תת הכרתי לחלוטין, ולא מתוך בחירה
בסופו של דבר אני חושב שציור יפה, מעניין, מיוחד,יכול לתת למישהו את התחושה של הטעימה הראשונה של פיצה כתומה משובחת. ואת אותו הטעם מאותה חנות פיצה הוא יכול
לאכול פעמיים בשבוע, כמו לקנות ציור ומידי מספר ימים להביט
ולהתענג – אגב התענוג שבהתבוננות בציור לעומק, יכולה להיות
מסוכנת אף היא, כמיטב ידיעתי וניסיוני ניתן לצלול אל תוך ציורים ולאבד לרגע את הקשר למציאות. אז הכתום שלי - מזהיר

רגש שכלתני

אורסון ווילס, הוקלט פעם באומרו: "אנו לא יכולים להעביר רגשות שאנו חווים לזולת! אנו יכולים לנסות להביע באמצעות הגוף שלנו תנועות או הבעות שהם
שפה להעברת מושגי הרגשות, או יותר מדוייק יהיה לומר - מחשבות המתארות את הרגש, שהן אינן הרגש עצמו. יש ואנו מתמכרים לאותם שחקנים בקולנוע ובתיאטרון,יש ואנו לומדים מהם להביע מחשבה של הבעת רגש, ככל שאנו משתמשים יותר ויותר בעולם המחשבות המביעות את מושגי הרגשות
אנו מתרחקים יותר ויותר מהאמת של הרגשות עצמם

אני עצמי קורא למחשבה המביעה מושג של הרגשה מסוימת - רגש שכלתני
ואני מודע כאדם החי בתהומות, כי ישנם רגשות רבים שאין להם שפה ואינם ניתנים כיום לידי ביטוי אף על פי כן אני מאמין שבמסגרת האנושות לברוא לכל דבר בעולם שם ומושג אנו לאט לאט רוכשים מתת ההכרה שלנו צורות חדשות המביעות רגשות שישבו בליבנו שנים רבות, עד אשר אלו מתפרצים החוצה כמחשבה - כרגש השכלתני, אני לכשעצמי מכור לחלוטין לרגש השכלתני, קרי, אני עוסק בתורת הכתיבה, אשר עשויה מסימנים שהם שפה - אשר מנסה להפוך רגשות למילים
אך המילים מלבד היותם מכתמים שחורים על ניירות לבנים אין בהם דבר ריגשי
המילה - "אהבה", האם אותו עלם שלא ידע את כוח התשוקה והבערה למושא אהבתו, יבין את הרגש הצפון במילה אהבה
עוד חיים (נח נחמ) נחמן ביאליק אשר התבוננתי בשתי עיניו הכחולות כים הצפוני
ביושבי כתלמיד בכיתה א' - שואל: מה זו אהבה
המילים הן גוויות מתות עם סטיגמה של קלישאות
המקלדת היא בית קברות שבכישוף המחשב יולדת צורות שחיות לרגע כהברקה
והקרבה אליהן מתחילה להריח את הריח המתוק מידי של פגרים
אני שב ואומר
המילים
הן גוויות מתות
שאנו לא מסוגלים לקבור
המילים הן תמצית הרעיון של נקרופיליה
גם כשהן מתות מזמן
אנחנו לא רק שלא קוברים אותן
אנו גוררים אותן לכל מקום כגרירת גוויות
ואנו מברכים ומנשקים את היכולת להשתמש בהן
ברגש השכלתני
כמקשים של מקלדת כמו מוקשים
והמקלדת שנראית כבית קברות לכל האותיות והסימנים יולדת
פגים מתים
שפג התוקף שלהן
והאנרגייה הגלומה באותיות
היא כבר מזמן חור שחור
שבולע את ההכרה של בולעי הספרים

מחלת הזיקנה

מחלת הזיקנה היא מחלה נדירה ביותר, יש בעולם פחות מעשרים חולים במחלת הזיקנה. המחלה הזו גורמת לגוף של ילד מיום היוולדו ועד גיל עשר במקרה הטוב – אם הוא עדיין בחיים, לעבור את השינויים הפיזיים מילדות לזיקנה בקצב הולך ומתגבר. אם אומרים שכל שנה של בני אדם עוברת על כלב כאילו עברו שבע שנים, אז על כל שנה של בני אדם רגילים – החולים במחלת הזיקנה יעברו בפרק זמן זה כמעט עשר שנים
דהיינו ילד בן עשר הוא כמעט בן מאה
בכתבה שהכינו לטלויזיה ריאיינו ילד בן שבע החולה במחלת הזיקנה בעודו משחק בדיסנילנדהילד נשאל מדוע הוא מבזבז את הזמן דווקא בדיסנילנד
הילד בן השבעים השיב – זה לא אני שמבזבז את הזמן, זה הזמן שמבזבז אותי

הפכים כמו לקרוא באנגלית משמאל לימין אך בשפה העברית

רופא - אפור. שחור - רוחש. לבן - נבל
פרוץ - צורף. מות - תום
דקורציה - היצר רוקד
שטן - נטש. איש - שיא. מקל - לקם
שח - חש. מה - הם. מוח - חום
יתוש - שותי. יוצר - רצוי
מילים - מילים
רובד - דבור. יונתן - נתן נוי
שיר - ריש. תמים - מי מת
שקול - לוקש. חול - לוח
ימים - מימי. הצלח - חלצה. דופק - קפוד
מי דופק קפוד ים. ילד כותב בתוך דלי
אשמה - המשא. קל - לק. קשה - השק
שישי - ישיש. חמש - שמח. עשר - רשע
שלג - גלש. אלעד - דע אל. מים - מים
רתוח - חותר. צמא - אמץ. אפר - רפא
כתום - מותך. גד - דג. שמן - נמש
רזה - הזר. פרח - חרף
הלילה - הלילה
שנאה - האנש. תעמולה - הלום עת
שבע - שבע. שלש - שלש. שש - שש
רצון - נוצר. הכופה - הפוכה
איה - היא. שמרן - נרמש. בוש - שוב
אש - שא. קוד - דוק. רמז - זמר
דשא - אשד. רקע - עקר. לידה - הדיל
אישה - השיא. חורה - הרוח. חלם - מלח
מרק - קרם. סקס - סקס. רועה - העור
מרום - מורם. יש - שי. קרוב - בורק
חומד - דם מוח. נפש - שפן. דרמה - המרד
ינוני - ינוני. שעה - העש. אב - בא
פחד - דחף. שרף - פרש. סירה - הריס
ריס - סיר. קפה - הפק. רום - מור
משיב - בישם. כר - רך. שמש - שמש
צרה - הרץ. נופש - שפון.חץ - צח
דש - שד. שק - קש. ברא - ארב
בחר - רחב. צל - לץ. בס - סב. נייד - דיין
קורה - הרוק. קוף - פוק. רז - זר
זכר - רכז. אמש - שמא. רינה - הניר
שבע - עבש. מאה - האם. אלף - פלא
יון - נוי. שער - רעש. הקהל - להקה
יובש - שבוי. רוכב - בכור
צפון - נופץ. יפוי - יופי. מעז - זעם
כורע - ערוך. בתולים - מילותיו
נילי - ילין. פשר - רפש. חמור - רומח
חרב - ברח. חשב - בשח. נגן - נגן
רובה - הבור. אלה - הלא. האל - לאה

צייד

אומרים שכל בני האדם שיש להם סוג דם
O
הם נצר לציידים הפרה היסטוריים
על כן הם מעדיפים וגם בריא להם יותר לאכול בשר
אבא שלי הוא צייד מיומן
הוא צייד כל כך טוב שהוא אפילו לא צריך בומרנג
או חנית, או חרב, הוא אפילו לא צריך רובה
הוא פיתח שיטה שבאמצעות כרטיס פלסטיק
בערך בגודל של חמישה על שמונה ס"מ
הוא מסוגל לצוד כמעט כל בעל חיים ראוי לאכילה
אבא שלי נוהג לקחת אותי ליער הגדול ושם באיזו פינה נוחה לשבת
הוא צד לי
פעם סטייק פילה ברוטב חרדל
פעם סטייק פילה ברוטב שמנת
פעם סטייק סלמון ברוטב לימון
פעם שיפודי פרגיות
פעם שיפודי כבד אווז
פעם דג דניס
פעם ברבוניות
ואם אני ממש מבקש יפה
הוא צד לי סרטנים
לובסטרים
שרימפסים
בימים אלו אבא מנסה ללמד אותי את שיטת הצייד שלו
הוא עושה את זה באופן מיקצועי לחלוטין
לאט לאט שלב שלב
הוא יצר לי גם כן כרטיס פלסטיק קטן
ואני מתאמן בצייד של
פיצה
המבורגר
חומוס
פלאפל
שוורמה
ופסטה מקרוני
או פסטה פיטוצ'יני
האמת שהצלחתי כבר לצוד גם גלידת שוקולד
ופנקייק עם קצפת
וקרפ צרפתי
והאמת היא שזה עדיין סוד אבל כבר הצלחתי לצוד
בקר השף ברוטב סיני
ואגרולים
ואורז
ואפילו סושי
אבל אבא לא כל כך אוהב שאני צד סיגריות
בעיניו הן חיות מוגנות