Wednesday, July 26, 2006

חילופי סטודנטים בין קיבוץ חוף מבטחים לקיבוץ משמרות בקורס לשירה עברית


בחורה שמאוד חיבבתי שפנתה אליי מקיבוץ משמרות
"העירה לי שבאחד מהמקומות טעיתי וכתבתי "אקליפטוס אוג
"במקום לכתוב אקליפטוס עוג"
היא כתבה
כותבים אקליפטוס עוג ולא אוג"
"עוג כמו מלך הבשן, שהיה ידוע כענק, אקליפט ענק

עניתי לה
אני גדלתי במקום שרק אקליפטוסים היו הצמחיה"
יש לי רגש מיוחד לאקליפטוסים
גם בגלל שגדלתי לצידם
וגם כיוון שהמקור של משפחתי נמצא באוסטרלייה
ארץ האקליפטוסים והקואלות האוכלות רק עלי אקליפטוסים
עץ אקליפטוס באנגלית וגם עץ אקליפטוס עוג באנגלית
נשמעים זהים לעברית
על כן, אני חשבתי לתומי שניתן לתרגם בסגנון חופשי
ואין טעויות כתיב כי המקור לא בא מעברית
בטח ידוע לך שבתחילת ההתיישבות בארץ
ייבאו מאוסטרליה אקליפטוסים לייבש ביצות
לא עלה בדעתי שמדובר על עוג מלך הבשן וזה מתמיהה אותי
יותר מזה כתבתי "אקליפטוס אוג" בתור ציטוט של מאיר אריאל
מהשיר - ארול אחד
ומעבר לכך, כמה שזה מפתיע גם האוג או העוג כזן של אקליפטוס
נמצאים דומים לעברית
ונמצאים בהגדרה של עצים ספציפיים גם באנגלית במיצלול
כמעט זהה לעברית
מוזר לי שלקחו לאנגלית את
האוג-עוג, מעבר לים
לאור העובדה שהעצים הללו נבראו מעבר לים
ומעבר למקורות הכתובים
אז מוזר לי שהשם לקוח מהמקורות
כזן של אקליפטוס שלא היה קיים במקורות
זה מצחיק אותי כי זה נראה כמשהו סוגר מעגל
שם של עץ מהיבשת הכי רחוקה מכאן
שנקרא על שם עוג מהמקורות
עוג מהמקורות לבטח לא שמע על עץ אקליפטוס
ונותני השמות לעצים ולצמחייה באוסטרלייה
מקורם כשמות שניתנו על ידי השבטים האבוריג'ינים
"שלבטח לא שמעו על עוג מלך הבשן

הבחורה ממשמרות השיבה לי
ברור שאקליפטוס עוג זה מתוך ארול אחד, לכן תיקנתי"
לא ידעתי שיש זן אקליפטוס שנקרא אוג, חשבתי שאוג זה סוג צמח רעיל
כמו שאני מכירה את הכתיבה של מאיר אריאל
הוא הכיר את השם במקור - אקליפטוס אוג
ותרגם אותו לעברית כאקליפטוס עוג
כדי להנות גם מהפרשנות הכפולה
התנכית
תוך שמירה על המצלול
"כך שאתה צדקת, אבל לא רק אתה, גם אני, קצת

לקח לי קצת זמן להביא חיוך ולהשיב
ברגע ראשון נפל לי האסימון"
וכבר עמדתי מבלי לקרוא עד הסוף לכתוב לך תגובה
האמת היא שהמשכתי לקרוא ובכל זאת
יחד עם ההסכמה לדעתך מצאתי עוד ניצוץ גאוני של מאיר אריאל
כתבת כמו שאני עמדתי לכתוב לך
ובכל זאת לא שמת לב לתפנית המדהימה
כשכתבת
עד כה - לא ידעתי שיש זן אקליפטוס שנקרא אוג
חשבתי שאוג זה סוג צמח רעיל

הבנתי את הגאונות של מאיר
שהרי ביום בו מצאו את ארול תחת אקליפטוס עוג/אוג
זו הייתה הפעם האחרונה
שהוא נפל מעץ
זה היה הבית בו ארול נפל מהעץ ומת
האוג היה לא רק אוג או עוג
"אלא הרעל הממית

בכל מקרה הבחורה מקיבוץ משמרות
כתבה לי
להפסיק להאכיל את הקוראים בכפית
ומשהתברר לי שהיא נתנה לי שם בדוי
ושהיא לא מקיבוץ משמרות
הערכתי אותה הרבה פחות

משהו מסריח בקיבוץ חוף מיבטחים


כששיקספיר כתב את המלט
הוא כתב את כל המחזה כאילו התרחש בדנמרק
הוא כתב על דנמרק ועל בית המלוכה הדני

כדי להכהות מעט את ההבנה
שהוא כותב על מדינתו בריטנייה
וכתב את המשפט

משהו מסריח בממלכת דנמרק

כשבעצם התכוון לכתוב
על מה שמסריח בבית המלוכה הבריטי

וכשאני מציין זאת
אני מתכוון
שמשהו מסריח בשלטון הדמוקרטי בישראל

קיבוץ חוף מיבטחים מודיע - אסור מעתה ואילך לעשן נובלס בבית העם ואין לאפר מחוץ למאפרה



!חבר טוב אמר לי: המדינה הזו הפכה למדינה של גפרורים שרופים
:תשובתי אליו הייתה
המדינה הזו
לא הפכה למדינה של גפרורים שרופים
המדינה היא מאפרה מזוהמת
פשוט
מאפרה של מפנה זבל גרוזיני
עם שן זהב
שאין לו כסף לקנות לחם

כי הוא מוציא את המשכורת על הרואין

המדינה הזו היא המאפרה, עם אפר, ליכלוך, בדלי סיגריות
מסטיקים, ומחטים עם שאריות דם של חולי איידס
וחוץ מכל אלו
גפרורים שרופים

שמפנה הזבל לא זורק את תכולת המאפרה לפח
או אם תרצה, לא לפח, אלא לקבר אחים
כי אם הוא מפנה הזבל שלנו
מי יהיה מפנה הזבל שלו
???

בקיבוץ חוף מיבטחים יושבים ומדברים תחת עץ אקליפטוס אוג, שיעמום מוות


דווקא במדינות השקט המערביות
והזכות של הציבור לאינדיוידואליות
הן המדינות בהן יש יותר מקרי התאבדות
מכל ארץ אחרת על פי מחקר סטטיסטי
כנראה שהסיבה היא שיעמום
כי שום דבר אינו קורה תחת עץ התות בכפר
רק יושבים ומדברים

נערכו בחירות ברוח הסוציאליזם בקיבוץ חוף מיבטחים, לנין זכה בעודו משומר במוזולאום


אני בבחירות לכנסת האחרונה
הצבעתי למפלגה קטנה
שכל מטרתה
לנקות את הסירחון והרקב במשרדי הממשלה והכנסת

לפעמים עושים צעד כגון זה
כדי שבקורות העיתים יהיה ברור
שלפחות היה נסיון לנקות את הכנסת מהרקבון
כצעד חיוני וחשוב

אולי החיוני והחשוב יותר מכל מצע של כל מפלגה אחרת
שניסתה להכנס לכנסת

ולדעת שהייתי מאלו שניסו להשפיע על צורת ניהול המדינה שלנו
לדעת
שעשיתי הכל כדי לתקן את המעוות בארץ הזו

זה היה צעד יותר חשוב עבורי
בטוח שיותר חשוב מלצאת למילואים
ולהיהרג
לפני שהספקתי לתרום את מה שיש ביכולתי
למען הארץ, לא כלוחם
אלא כדעתן
וכאמן

בקיבוץ חוף מיבטחים חשבו - זו ציפור - זה מטוס - אבל זה היה סופר-מן


אף אחד הוא לא סופר-מן
וכשחושבים על זה לעומק
השחקן ששיחק את סופר-מן
ונפל מסוס
ומשותק בכל איבריו
נותר סופר-מן
על הבחירה בחיים
בלא יכולת להניע איבר כלשהו של גופו

זו הסיבה שסופר-מן נחשב במציאות למתמודד

בקנה המידה של סופר-מן
שחי כנגד כל התיסכולים

ובכל זאת אם חושבים
הוא לבטח עבר הרבה תיסכולים
כשהבין שאין לו דרך
להושיט יד לאקדח
ולהתאבד בירייה

משהו מסריח בקיבוץ חוף מיבטחים, הגזבר ומזכיר הקיבוץ נתפסו מועלים בכספים


ברור שבארץ ישראל, יותר קשה להתמודד
למצוא שלווה או להתחבר, או לקיים קשר
או לחשוב לעומקם של דברים
או לגלות פינות נפש שנמצאות בתוכנו
בלי צילצול של הסלולרי כל חמש דקות

לחיות בארץ תחת הצפת מידע ואקטואלייה
של כל שעה חדשות ברדיו
וכל ערב חמש או שש מהדורות חדשות

מאשר החיים הנוחים והנינוחים שניתן לחיות
בהודו או בשוויצרייה או איסלנד או אלסקה

אבל אף אחד לא כופה על אף אחד שום חוב
לחיות בארץ
ולהיות מודע לכל מה שקורה

אם מישהו היה רוצה לחיות את חייו
בהודו, שוויצריה, איסלנד או אלסקה
כי שם מרגיש לו טוב יותר
אז
שיעבוד כמה שעות נוספות כל יום כמה שנים
יחסוך כסף
וייסע לשארית חייו
להודו, אלסקה, שוויצרייה או איסלנד

אני רציני לגמרי ואני לא ציני
לגביי ההמלצה הזו
אני כן ציני לגבי הערך הספק מקודש של הארץ הזו

מזמן כבר הרעיון להיות ציוני
ולחיות בארץ
זה משהו שעבר זמנו
פג תוקפו

פעם על כל מי שעבר לגור בארץ אחרת
היו קוראים לו בלעג
יורד

היום אף אחד לא שם קצוץ
אם ישראלי חי כאן או בלפלנד

מזמן כבר אנשים שהחליטו לגדל את ילדיהם
במדינה אחרת בה אין את טירוף המלחמה
הם מקובלים וכולם רואים את צעד הירידה מהארץ
כלגיטימי

אין יותר מקום או סיבה להיות ציוני
ולבטח אין מקום היום למות במלחמה
בצעד של חירוף נפש
לטובת המדינה
שכבר מזמן יכלה להביא לשלום עם כל ארבעת שכננו

למי יהיה איכפת מי ומה היינו
חוץ מלהורים השכולים שלנו
אם נמות בקרב מוות הרואי
ונקפח את חיינו למען המדינה הזו

במיוחד כשאנו מבינים ורואים
את המדינה שלנו
עם הנהגה מושחתת
ועם סירחון וריקבון מהיסוד

אז מה
קצין במילואים שמריח את הסרחון המבעבע בהנהגה
יצא להוביל מחלקת חיילים בשדות מוקשים ומארבים
בזמן שאינו מצדיק את המדינה
ואינו מצדיק את מותו בקרב
למען המדינה הרקובה הזו

צריך להביא לארץ
את הנפש, והרוח, והשקט הנפשי שכנראה נמצאים רק
בהודו עם קצת ג'ארס
או איסלנד עם גייזרים והרי געש
או אלסקה עם קרחונים וגליישרים
או שוויצרייה עם שעוני קוקייה מקוורץ
וגלישת סקי שלג צח וריח הרים צלול

ויש מקום, לחיות בארץ כפי שנוח לכל אדם

אף אחד לא חייב להיות מחויב לכלום בארץ
כמו שבטיול לכמה שנים
לאיסלנד או אלסקה או להודו
הבן אדם לא מחוייב לכלום

צריך להביא את הרוגע של
הריחות הצלילים הטעמים המראות של
הודו או איסלנד או שוויצריה או אלסקה
לבועה של כל אדם כאן בארץ
ולהתמודד רק עם מה שרוצים
להתמודד

זה בכלל לא משנה אם מישהו מפקד בסיירת
וגילה עולם שלם של שקט
בהודו או איסלנד או אלסקה או שוויצרייה
שמשכיח את הזכרון
ומשכך את הכאב
או את היכולות של בן אדם לתפקד כחייל

העובדה שמישהו מפקד בסיירת בארץ
לא אומרת שלהיות מפקד בסיירת בארץ
זה שפיות

האירונייה כאן היא
שאדם ישראלי רואה עצמו
מחויב להיות לוחם
ולהיות מחוייב להיות לוחם
זה בעצם חוסר השפיות
הרי להיות חייל ולוחם
זה אומר לשפוך הרבה דם חינם

לעומת הרבה עמים בעולם
או לעומת השקט שנמצא
בהודו שוויצריה איסלנד או אלסקה

שם ישראלי בחופשה לא חש במחוייבות הזו
לשמר את יכולות הלחימה שלו
ולא היה נאלץ לשפוך דם
של טירוף המלחמה

יותר נכון ההיפך
שהשפיות היא השקט והזמן שתמיד יש
בהודו
שוויצריה
אלסקה
או איסלנד

אז אם ישראלי חוזר לארץ המטורפת הזו
מארצות השקט הנינוחות
אם לא למד שהעולם הגדול
רגוע יותר, ואין מחוייבויות
ואין דרך אחת לחיות את החיים
וההבנה שכל אדם שולט בגורלו
ומתפקד בקצב השעון ביולוגי של עצמו
אז
מה היה הטעם להיות בארצות השקט והשלווה

הרי לו לא למדנו דברים אלו
כל ארצות השקט
הן כאצות ירקרקות דביקות שאין טעם בהן
והן אשליה

והבן אדם בעצם לא למד את השיעור

כששוב האירונייה כאן היא
שארצות השקט הן אינה אשליה

אלא המקום האמיתי של מיליארד בני אדם
לחיות בשקט יחסי

בזמן שבארץ כולנו חשים מחוייבים
להשאר עם ידע אקטואלי
ולהיות בהמתנה להקפצה
לכשיגיע אלינו צו 8

אז תרגיעו בני אדם
תרגיעו
אתם יכולים בשקט להיות יוצאים מן הכלל
ולהתנדנד כל יום כל היום על ערסל

אנחנו לא נפסיד במלחמה או ננצח במלחמה
אם חייל אחד ספציפי
או אם אזרח על ערסל
יפעל בשמוש בנשק
או ימשיך להתנדנד על הערסל

המלחמה הזו יכולה בשקט להתקיים ולהתרחש
בלעדי בדידים החשים מחויבות להלחם
ולהקריב חייהם
בגלל שני חיילים חטופים

למען האמת
המלחמה הזו הייתה פורצת
ומתחוללת
גם אם הבן אדם נמצא
בהודו, איסלנד, אלסקה או שוויצרייה

אף אחד הוא לא סופר-מן
וכשחושבים על זה לעומק
השחקן ששיחק את סופר-מן
ונפל מסוס
ומשותק בכל איבריו
נותר סופר-מן
על הבחירה בחיים

בלא יכולת להניע איבר כלשהו של גופו
זו הסיבה שסופר-מן נחשב במציאות למתמודד

בקנה המידה של סופר-מן
שחי כנגד כל התיסכולים

ובכל זאת אם חושבים
הוא לבטח עבר הרבה תיסכולים
כשהבין שאין לו דרך
להושיט יד לאקדח
ולהתאבד בירייה

וגם אם נהיה לוחמים
המלחמה לא תגיע להכרעה
רק כי אחד מאיתנו מוביל את הצוות שלו
בין השיחים הממולכדים
של לבנון
לפרק מטעני חבלה

עיזבו אותכם עכשיו מהמלחמה הזו

וכן צו 8
או לא צו 8
תגישו ולת"ם
ושבו בים בקייץ
ותאפשרו לעצמכם להיות קצת מנומנמים

הרי המלחמה הזו בצפון
היא לא כמו ההפתעה שהארץ ספגה
במלחמת יום כיפור

ובמלחמת יום כיפור אזרחים ישראלים
שחיו בארצות הנכר
לקחו עם עצמם
כלי גילוח
וכמה זוגות תחתונים
ועלו על שיירת טיסות
של מטוסים שהביאו אותם מארצות הנכר
היישר לחזית
לקרבות קוי האש בצפון ובדרום

אבל זה לא ככה היום
מה גם שהפוליטיקאים
בארץ כיום
הם לא אותה רמת איכות
של בני אדם
שאמורים להנהיג את הארץ
ולנווט את עצמנו לשלום עם שכננו

צר לי
אבל אני לא הייתי נלחם בשום מלחמה
עבור הפוליטיקאים של היום
לבטח לא הייתי מת
עבורם

וזה שהכל פה רקוב מהיסוד
זה ידוע וברור
אז עדיף שלא תצאו לקרב בלבנון
אלא תשבו ותחשבו
איך להרוס את הארץ הרקובה מהיסוד
ולבנות אותה שוב
צחה, זכה, תמימה, חזקה, וישרה עם תושביה
ושואפת לשלום
למען מזרח תיכון חדש

כששיקספיר כתב את המלט
הוא כתב את כל המחזה כאילו התרחש בדנמרק
הוא כתב על דנמרק ועל בית המלוכה הדני
כדי להכהות מעט את ההבנה
שהוא כותב על מדינתו בריטנייה
וכתב את המשפט
משהו מסריח בממלכת דנמרק

כשבעצם התכוון לכתוב
על מה שמסריח בבית המלוכה הבריטי

אני בבחירות לכנסת האחרונה
הצבעתי למפלגה קטנה
שכל מטרתה
לנקות את הסירחון והרקב במשרדי הממשלה והכנסת

לפעמים עושים צעד כגון זה
כדי שבקורות העיתים יהיה ברור
שלפחות היה נסיון לנקות את הכנסת מהרקבון
כצעד חיוני וחשוב

אולי החיוני והחשוב יותר מכל מצע של כל מפלגה אחרת
שניסתה להכנס לכנסת

ולדעת שהייתי מאלו שניסו להשפיע על צורת ניהול המדינה שלנו
לדעת
שעשיתי הכל כדי לתקן את המעוות בארץ הזו

זה היה צעד יותר חשוב עבורי
בטוח שיותר חשוב מלצאת למילואים
ולהיהרג
לפני שהספקתי לתרום את מה שיש ביכולתי
למען הארץ, לא כלוחם
אלא כדעתן
וכאמן
ובכל זאת
דווקא במדינות השקט המערביות
והזכות שלהם לאינדיוידואליות
הן המדינות בהן יש יותר מקרי התאבדות
מכל ארץ אחרת
כנראה שהסיבה היא שיעמום
כי שום דבר אינו קורה תחת עץ התות בכפר
רק יושבים ומדברים

Tuesday, July 25, 2006

לאחר הצבעת חברי קיבוץ חוף מיבטחים הוחלט להוקיע את האסקפיסט


צילום: עמית קורן


כשאני יוצר אמנות
אני בעצם מצהיר שאפשר לחיות בארץ הזו ובכלל בעולם
בלי מלחמות

אני בעצם מצהיר שיש דרך אחרת לחיות את החיים

אני בעצם מצהיר שניתן ליצור יופי
כי בעולם הזה יש גם יופי

לתאר יופי שנובע ממלחמות
שניתן לתאר אותו כיופי
גם אם לא המלחמות היו יוצרות את היופי הזה

כמו תיאור של מראה ויזואלי יפה
שנוצר בגלל מזג האוויר כמו היופי שנוצר
בגלל צונמי
אבל יתכן שיופי כזה היה נוצר לאו דווקא בגלל צונמי

אני בעצם מצהיר, ששאר בני האדם יכולים
לחיות בשקט יחסי עם שכניהם
ובמקום ליצור טנק חדש
אפשר לצייר פרחים או לשחק שח-מט
מבלי להתיז דם

ושיש ערכים חשובים יותר לחיים מאשר גבולות
או ייצור נשק
ושיש אפשרות להתפתח בעולם
לא כתוצאה מייצור נשק חדש
או מהריגת בני אדם

אין במלחמות צד צודק
ובמלחמות כל הצדדים יוצאים מפסידים

ושיש בעולם משהו חשוב יותר
מיצירת חומות וגדרות של שדות מוקשים
וירי תותחים

ושניתן להרגיש רגשות
כרגש של שכול או אובדן
או רגש של שמחה ואהבה
מיצירת אמנות
ולא מיצירת שדות קרב אדומים מדם

ההתרכזות שלי באמנות
בכתיבה או בציור
היא הניסיון להיות ספציפי, נקודתי
לקחת מכל החיים דיסיפלינה אחת
ולהתרכז בה

נכון, יהיו כאלו שיכנו אותי אסקפיסט
אם אני יוצר אמנות בזמן שברדיו שומעים דיווחים
על נפגעים
הרוגים
פצועים
כשאני מצייר עץ זית

שיבושם להם

אני מעדיף להקרא אסקפיסט
או לא מציאותי
להתחמק מצו 8 ומילואים
ולצייר אישה שופעת שדיים
מאשר להיות שם ברשימה
של פושעי מלחמה בבלגייה ואירופה בכללה
בשל העובדה המצערת שנולדתי למדינה
המחפשת את שדות הקטל
ומקפחת ופוגעת ומענישה וכובשת עם אחר
עם מריר שאין לו סיבה לשמוח
שאין לו אמצעים לתענוגות
ומחפש בדיוק כמונו ולצידנו
את החופש להוות את עצמו

דויד מקיבוץ חוף מיבטחים איחוד וגוליית מחוף מיבטחים מאוחד


הייתי חייל בתקופת האינתיפאדה הראשונה
ראיתי את עוולות הצבא שלנו
ועוולות המדינאים שלנו
חשתי חמלה ורחמים גדולים כלפי העם הכבוש
ועשיתי צעד
בו הצהרתי שאני לא מוכן להיות חלק מהמערכת המשומנת של
הצבא של המדינה שיצרה את הדיכוי של הפלשתינאים, והסיבה
שהם משתוללים ושונאים אותנו
ופשוט
השתחררתי

השתחררתי כדי להפגין את עמדתי
גם אם הייתי מיעוט
הייתי שב על הצעד להשתחרר
ללא טיפת חרטה
בשל הנסיבות
שהביאו את הפלשתינאים
להגיד - עד כאן

חברי קיבוץ חוף מיבטחים מתבקשים לעזור בקטיף האפרסמונים


אני חושב שמקום עבודה
בו כל בן אדם נורמלי נמצא בו שליש מהחיים
צריך
להיות מקום עבודה בו אדם נהנה מהעבודה
ויותר מזה
אני ממליץ לכל בן אדם לעבוד רק במה שהוא אוהב
ועוד יותר מזה
אני ממליץ לכל בן אדם לעבוד במקום שלא רק שהוא אוהב את העבודה
אלא גם שהוא ממצה את הכשרון שלו בעבודה

תקופת ההשכלה בקיבוץ חוף מיבטחים


אני מבחינתי החלטתי לעצמי

להפסיק לראות כל יום חדשות
להפסיק לקרוא כל יום עיתון
להפסיק להקשיב כל יום לרדיו
להפסיק להיות מחוייב לענות לכל טלפון שמצלצל
ולהתרכז בעצמי בלבד
לחיות את השאנטי כאן בארץ
ולא להיות מחוייב
להיות מעודכן כל יום על מה שקרה מחוץ לבועה שלי

אני ממליץ לקרוא פעם בשבוע עיתון
ורק מה שאקטואלי בעיתון של שבוע שעבר
זה מה שכדאי לקרוא
כי בסך הכל
עם העיתון או שמנגבים
או שעוטפים דגים

אין מה לעשות
או להשתגע מיותר מידי מידע
ויותר מידי דברים שקורים בו זמנית

או להסגר בבועה
ולנטרל את העודף
המכביד של דברים ומידע שמשפיעים חזק מידי
על יכולת התימרון

Saturday, July 22, 2006

אודות תאונת הדרכים הכי נוראית שקיבוץ חוף מיבטחים ספג מאז ומעולם


.אתמול קראתי שיר ששמו - שמחה

:בשיר מופיעה שורה

"שמלתך הלבנה כנשמה מרחפת"

המילים נגעו בי
כמחט הרואין, הננעצת בפצע
באותו המקום באותו הוריד
שננעצו בו זה מכבר
מאות מחטי הרואין
.וזרקו אותי לזיכרון, עמוק, כואב, רחוק

.בת דודה שלי מאוסטרליה התחתנה בישראל. בירושלים

.לחתונה הגענו כולנו מקצוות הארץ. מהצפון ומהדרום
.כעליה מקודשת לירושליים באחד משלושת הרגלים

.הייתי אז בן שמונה. אחותי הייתה בת שש
.לחתונה הגיעו גם שתי בנות דודתי בנות התשע והחמש

.מהחתונה אני זוכר בעיקר את המעלית של בית המלון

במהלך הערב גילינו לראשונה את המעלית
שהייתה המעלית הראשונה שראינו בחיינו

למטה, באולם הגדול והמפואר
התחתנו להם
ושברו כוס
וענדו טבעות
ואכלו ושתו
ורקדו
ופרסו עוגה של חמש קומות

ואנחנו – ארבעת הילדים- עלינו וירדנו בקומות

כל אחד מאיתנו לחץ על קומת המעלית
.את הספרה של הקומה התואמת את גילו

עשינו משחקי אומץ
לרדת לבד מהמעלית באחת מהקומות
ולהשאר לבד
עד שהמעלית תגיע שוב לקומה
.ונאסף שוב יחדיו

היינו מאושרים כל הערב
וצוחקים בקולי קולות
עד כי הפרענו לתיירים אחרים
.שנמנעו מלהכנס למעלית בשל רעש השמחה

.כולנו היינו לבושים בגדי חג
אך היפה מכולנו
.הייתה הקטנה בת החמש שלבשה שמלה לבנה
.ואני לא יכולתי להסיר את עיני ממנה

.השעה החלה להתאחר
שתי בנות דודתי היו חייבות לחזור הביתה
לצפון הארץ
כי אמם רצתה לשוב
.להניק את התינוקת הקטנה בת השלשה חודשים שנשארה בבית

למרות האושר והשמחה שלא רצינו שייגמרו לעולם
.יצאנו כולנו לדרך בשיירה

.כבר היה מאוחר בלילה

.כשהגענו לאחת הצמתים, אני זוכר שעצרנו מכונית ליד מכונית

אנחנו הילדים ניפנפנו אחד לשני מבעד לחלונות
.ועשינו פרצופים מצחיקים

.הוריי הציעו להם לבוא לישון אצלנו
.אך הם החליטו להמשיך צפונה

בערך רבע שעה אחרי זה
המכונית שלהם התנגשה בחומה
ועפה לתהום תחת גשר
.והחלה לבעור

.האבא, האם, ושתי הבנות נהרגו במקום

זה קרה לפני 27 שנים

.ואני...אני עדיין רואה את השמלה
.לא סתם שמלה
אלא את שמלתה הלבנה
של בת דודתי הקטנה
בת החמש
.מרחפת מחוץ לחלוני

.אני חש שהיא המלאך השומר עלי


:קראתי שיר ששמו - שמחה. בשיר מופיעה שורה

"שמלתך הלבנה כנשמה מרחפת"

המילים נגעו בי
וזרקו אותי לזיכרון רחוק
כואב
עמוק

נא להשיב לספריית קיבוץ חוף מיבטחים את ספרו של וורדס וורס


הסופר הוגה הדיעות הבריטי - וורדס וורס שכותב
תפסיקו ליצור אמנות
תתחילו לחיות את החיים
אמנות החיים נעלת יותר מכל אמנות שתעלו על הדעת

יום אחד מצאתי את עצמי מבין דרך עצמי
בתהליך כתיבה שניתן לקרוא לו חלק מזרם התודעה
או מתוך אקסטזה
או מתוך תהליך זיקוק
או מתוך קטרזיס
שהאמנות האמיתית והחשובה בחיים
היא אמנות יצירה של דרך לחיות את החיים כמה שיותר טוב

דבר שנבע בעצם מתוך תהליך הכתיבה שלי, כך שפניתי
לוורדס וורס
ואמרתי לו שעקרונית הוא צודק לחלוטין
אך לולא האמנות ויצירה לא הייתי יכול להגיע למקום שמבין זאת
ולו לא הייתי קורא את וורדס וורס
או לו וורדס וורס היה חי בעצמו
על מנת להגשים את החיים הטובים כאמנות החיים האמיתית
לא הייתי יכול להיעזר בדבריו
לדעת שאני חושב דומה לו או כמוהו
על כל פנים, נראה לי שלו אדון וורדס וורס לא היה יוצר
ואילו אני עצמי לא הייתי יוצר
לעולם לא הייתי מגיע לנקודה שמבינה את זה בכלל
לא הייתי מגיע בכלל למקום הזה
המטיל את העוגן ומפריד בין אמנות לאמנות החיים

החיזבאללללה שיגר ופגע עם שני טילים בבית הקברות של קיבוץ חוף מיבטחים, אין נפגעים


אלהים, חשבתם פעם שכל כך מוזר לכתוב באותיות שחורות על מסך לבן
הלא הצבע השחור, הוא בעצם צבע שהוא לא שום צבע, הוא חושך
הוא נטול צבע, הוא לכאורה שום דבר
ובכל זאת
משום דבר, אנשים קוראים אותיות ומילים ומשפטים של שום דבר
ומרגישים
ומתרגשים
ומתעשרים
ונהנים
וסופגים
ומפליגים לאותם מחוזות רחוקים
שרק בספרים

ואולי דווקא כאן בבלוג הזה
המילים שזורחות בצבע לבן
צבע שיש בו את כל הצבעים
והוא פשוט אור
על גבי רקע שחור
וזה לא נוגע
לא מרגש
לא מסקרן
ולא משנה לאף אחד
בייחוד בעת שכזו
שאנחנו נמצאים במלחמה
כנגד טרור
והרקע השחור הוא המקום שיש כל כך הרבה חבוי בין המילים
בין השורות
שלו השורות היו לבנות
אפשר היה להסניף קצת הומור
שחור
על פיגועי טרור
ולצחוק
להוציא קיטור

תערוכת הסאלון בקיבוץ חוף מיבטחים איחוד ותערוכת סאלון הדחויים בחוף מיבטחים מאוחד


בלילה בו ג'י וזואי הלכו לישון
סיפרתי להם על התערוכה הראשונה
של האימפרסיוניסטים בפאריז
בסמוך לתערוכה שנקראה "סאלון" של הציירים האקדמאיים
שציירו בסגנון ריאליזם ואידיאליזם קלאסי
נפתחה תערוכה של אמנים שנקראה - סאלון הדחויים
האמנים מזרם זה ניסו לחרוג משיטות הציור הקלאסי
ומטרתם הייתה להביע דרך עיניים חדשות
את ההתרשמות הפרטית שלהם כציירים
מהאופן בו נופל האור על העולם
בזמנים שונים של היום ועונות השנה המשתנות
עד אז, מעולם לא ניסו לצייר ולהקפיא רגע מסויים
של הגוונים של האור בזמנים מדוייקים של משך יום
כציור נוף ואיך הוא נראה בשמש של בוקר
לעומת אותו הנוף בשמש הצהריים
עד אז היו נוהגים לצייר את הדמויות הנמצאות במרחק
באותו ריאליזם
המדגיש את תווי הפנים של הדמויות הקרובות
למקום הימצאו של הצייר

הפעם בסאלון הדחויים
נתנו לדמויות הרחוקות יותר
להשאר מטושטשות וללא תוי פנים ברורים
למעשה כפי שבאמת מביטים ורואים את המציאות

כך שהריאליזם הקלאסי הפך להיות ללעג מפני
שהמציאות הריאליסטית בעצם נראית יותר ריאליסטית
דווקא כפי שאמני סאלון הדחויים
ציירו

כל מבקרי האמנות קטלו והשמיצו וטענו
שמה שמוצג בסאלון הדחויים אין זו אמנות
והפואנטה
לימים היו אותם אמנים מסאלון הדחויים
לפורצי דרך
שבחלוף זמן, אותם מבקרים שקטלו אותם
נאלצו לאכול את הכובע
כשהובן לעולם שנפרץ פרק חדש ומדהים בעולם האמנות
שנקרא זרם האימפרסיוניזם
שממנו נפתחו זרמים חדשים יותר כמו
אקספרסיוניזם
נטורליזם
פוביזם
ארט-נובו
פואנטיליזם
ועוד

עד שהופיעה העת לסוריאליזם
קוביזם
אמנות מופשטת
אמנות פיגוראטיבית
באוהאוס
פרימיטיביזם
אמנות שימושית
טאכיזם
פופ-ארט
דאדאיזם
ועוד

ושורת הסיום שבה ג'י וזואי אמורים היו
להרדם לתוכה
הייתה

לעולם אל תשפטו שום יצירה אמנותית לרעה

כי אולי יתגלה בעתיד
כי היא הייתה פריצה חדשה
של דרך לומר ולהביע דברים
שתבינו שהם כל כך במקום ובזמן
ונמצאים בקורות העיתים
כנדבח חשוב בקורות האמנות
כנקודה משמעותית באינדקס
ותיאלצו גם אתם לאכול את הכובע
אבל זואי לא נרדמה
היא שאלה אותי
יש כובעים בטעם של שוקולד
?
אז עניתי לה
אני לא בטוח שיש כובעים בטעם של שוקולד
אבל אני חושב שיש אנשים שבולעים צפרדעים
ואז הבנתי שגם ג'י לא נרדם
כי הוא פרץ בצחוק
וכשאמרתי לו שזה ברצינות
זואי התחילה לצחוק
ולשאול
יש צפרדעים בטעם של שוקולד
???

חווית קטרזיס בהנחייה תתקיים הלילה על חוף קבוץ חוף מיבטחים


עברתי פעם אחת ומספיקה בחיי חוויה של קטרזיס
כשישבתי על חול חוף ים מרוחק בלילה חשוך
והתפרקתי
בבכי חסר מעצורים
שהתחלף לצחוק חסר מעצורים
שהתחלף שוב עם בכי חסר מעצורים
שעות ארוכות
ושמתי לב לליבי
שכשאני בוכה זה כשקולות בנות קול ומלאכים מדברים בי
ובהתקפות הצחוק שטנים קטנים במוחי השמיעו קולם

החוויה הזו הייתה עוד עמוקה יותר
כששמתי לב שאני רוצה לומר משהו
המילים שרציתי לבטא
לא הכילו את האותיות הנכונות לי
על כן לא יכולתי לומר דבר
לא שבכלל היה למי לומר

מהחוויה הזו השכלתי לעצמי
שברגעי צחוק
נחשפות השיניים כחיית טרף
הבנתי באותו הרגע
שחשיפת השיניים היא תכונה חייתית
מזהירה מתקרבים
מהעידן בו עוד היינו בין החיות
ואז כתבתי משפט בשיר שלי
חשפו שיני טרף בצחוק הפחד הקדמון
צחוק קדום זרזיף ראשון
להתקפות הפחד בעידן המחשב והאטום

על כל פנים
אם אומרים המהירות מהשטן
אני מעדיף לחשוב לאחר אותה חוויה
שצחוק נובע מגורמים שטניים
ובכי הוא טוב לב של מלאכים

וכשאני צופה בסדרה קומית כמו סיינפלד
ומוצא עצמי מתפקע מצחוק
איני יכול לשים את האצבע ולומר
למה אני פורץ בצחוק

ואני תוהה
האם ההומור הוא שטני בכל רמה של הומור

ואם יש לי הומור עצמי
שאנשים נוהגים לשבח
תכונה זו
זה נובע משטניות שגלומה בבני אדם
לראות אדם צוחק על עצמו
כאילו היה מכה וחובט בעצמו
ומצליף בעצמו באלות וענפי סיגופים
זה משהו שאנשים מברכים אותו
רק כי הם נהנים לראות
ולצחוק על ההלקאה העצמית של אדם
בפניהם
והאם בני אדם מגרים בני אדם לצחוק
זה על מנת לשמר את היצר החייתי לחשוף שיניים

לאחרונה נעשה מחקר על צחוק
והתוצאות מראות לכולם כי בני אדם שצוחקים יותר
חיים חיים ארוכים יותר

אז האם אנשים שצוחקים יותר
בעצם בחשיפת שיניים קדמונית
חיים יותר זמן
כי המנגנון של חשיפת השיניים שלהם
מבריח את הרוצים לתקוף אותם

או האם גם לאחר קטרזיס
נותרתי תם
ומיותם מצחוק
ובשכול אובדן הצחוק
מלאכים בוכים בי
כי ימיי קצרים
קרובים לבור הניקוז של כל הלך מורטלי

Wednesday, July 19, 2006

מילגת ביצת קוקיה לצעירי קיבוץ חוף מיבטחים נא לפנות למזכירות


לצעירי קיבוץ חוף מיבטחים, נא לפנות למזכירות למלגה להעשרה במסגרת פרוייקט - ביצת קוקיה

תום ישב במסעדה מאולתרת על חופה של העיירה דהב שבסיני. פניו היו אל הרחוב, גבו נשען לאחור על כר גדול ורגליו מקופלות בישיבה מזרחית על שטיח מצוי, בצבעים דהויים ספוג ריח חתולי המדבר שהיו מסיימים לאחר סעודת הסועדים,את שאריות המזון מן הצלחות שהפילו לשטיח. תום המתין למנת דגים טריים בצהרי יום של אמצע צום הרמדאן. לאחר שלא אכל שלושה ימים ושלושה לילות, בהם לא יצא מחדרון הלבנים המאולתר שהיה בבית מלון מאולתר של בעל בית שאלתרו אותו משאריות של בדואי מוכה מערביות קוקה קולה סיגריות מלבורו ובחורות בלונדיניות שחלפו על פניו יום יום, הבעל בית אף לא חשב לשאול את עצמו מדוע תום הצעיר בן העשרים, לא יוצא מן החדרון שקירותיו היו מלאים טיפות דם של בני אדם שיתושים מצצו דמם ובכך יצרו זעם בקרב כל האנשים, שהדביקו את אותם יתושים שמנים ומדושנים מדם, אל הקירות בסטירות

תום סיים את מחלתו שבמהלכה לא יצא מחדרונו המאולתר ואיש לא בא להניח מטפחת קרה על מצחו הבוער מסיוטים אין קץ. ביום שניכנס לחדרון המאולתר בבית המלון המאולתר, הוא קנה חבילת נרות. עוד בערב הראשון סיימו את נשמתם שני נרות מתוך שלושה שתום הניח על צדפה גדולה בחדרונו המאולתר

תום היגיע למקום חולה, כל שרצה היה לשכב ולנוח. הוא לא שם לב שיש חשמל מאולתר בחדרון המאולתר. ולפי כך קנה את הנרות. עתה במסעדה ממתין למנת הדגים הטריים חשב תום ותמה מדוע וכיצד הנר השלישי שהיה באותו אורך וגודל ומאותה חבילת נרות, לא פסק להאיר את חדרו הקטן במשך כל שלושת הימים...תום הוציא מתיק הבד המהוהה שלו נייר כתיבה ועט. רעב אך יודע כי ייקח זמן ויריקה עד שיקבל את מנת הדגים שידע שלא יהיו טריים ממש, וטעמם לא טוב ממש, והצלחת עליהם יוגשו הדגים לא תהייה שטופה ממש, והיריקה של הטבח על הדגים שתום כל כך רצה לאכול, הייתה בלתי נמנעת כצעד של התרסה כנגד זלזולו של תום בצום הרמדן. והנה הוא ידע כי זה הזמן הנכון לכתוב. הרצון לכתוב בא עוד לפני הזמן הנכון לכתוב. הרצון לכתוב בא מהפחד. והפחד עתה בא מהזיכרון של השכחה. עד הזמן הנכון לכתוב עברו מילים רבות במסך מחשבתו

נראו מראות שידע כיצד לתארן במילים, ומילים היו קווי המתאר לזיכרונות העולים וצפים בו כתורה חדשה ומחוזקת המושתתת על כל תקופותיו, ונכונה רק בשבילו

הוא אשר חזה עתידו במלאכת הציור, וברח לממלכת התיאטרון, עקב הפחד להישאר אדם לעצמו לבדו בבדידותו, שאינו חווה בחייו אלא במחשבתו ודמיונו בלבד, חזה עתה את עתידו בדמיונו כרושם רשמים שיהפכו לשירים או למסות , שעה שבדואים בדויים, תיירים, ג'יפים וגמלים עברו על פניו ברחוב הראשי שלחוף הים האדום. הפחד שבשכחה חזק עוד יותר בממלכת התיאטרון הבנוי מהגוף ומן המילים החד פעמיות , הנכונות לזמן של כאן ועכשיו תמיד, וחד פעמיות אחרות בזמן של כאן ועכשיו תמיד אחר, האימפרוביזציות תמיד היו משתקות אותי, חשב תום ורשם באותיות דפוס בעטו על הנייר - אף פעם לא כמו אז, אף פעם לא כמו העבר, תמיד שונה, הכול זרימה כנהר לעבר חדש וזר

עשרים שנה היה ילד. היה ילד ורצה להישאר ילד. כי ידע שנשמתו של צייר היא נשמתו של ילד. והצייר שהיה, היה מקפיא רגעים מהעבר ומותירם לעיני העתיד להביט במה שהיה אז ונותר קפוא כקרח, שלא כצילומים משפחתיים הדוהים ומצהיבים באלבום, עד אין. העיניים המביטות הבוחנות מלאות החן שלו, הבינו את הנראה והנגלה להן ככאן ועכשיו מסוים שהיה העתיד. ומשום כך עיניו ראו אחרת את העבר המתועד כהווה קפוא, ולא יכלו לעולם להביט אל עבר העבר שחלף ותועד, כשם שהעבר באמת היה. מה שהיה היה

כשהיה ילד חשב תום, נע בין חוכמה לטיפשות, בין רצון לחוסר רצון, בין עומק לרדידות . בין יש לאין. שהמרחק ביניהם הופרד והורחק כתלישת גבותיו ממקום חיבורן. שלא יפגשו. שיהיה הבדל והפרדה בין צד של יש לצד של אין. הבדל בין חוכמה לטיפשות ובין עומק לרדידות. עתה גבותיו היו מחוברות אחרי שבועות שלא טרח לעשב את העשבים השוטים בעזרת הפינצטה
ונפרצו הגבולות בין ההכרה לתת-ההכרה
תום ידע שפינצטה זה משהו זר לגברים מצ'ואיסטים, שודאי יראו בו מתרומם,לא שהיו לו בעיות עם הומואים, אף לא דיעה קדומה, זה היה לחלוטין לגיטימי בעינייו. אך הסיבה להפרדה הזו הייתה אובססיה חזקה ממנו

והוא עמד והתעקש לעשות את ההפרדה, כיון שידע היטב את הסיבה שלשמה הוא יוצא ומצטייר נשי ורך, הסיבה הייתה שהוא פשוט היה נזכר כל פעם שנגע באזור העין השלישית בעצמו בימים שהיה ילד, שלא הסכים ללכת עם נעליים אדומות, כי אדום זה לבנות, ולא הסכים ללכת ללמוד פסנתר, כי פסנתר זה לבנות, עד אשר שמע את וולדימיר אשכנזי מנגן שופן בקונצרט, והבין שטעויות כאלו הוא כבר לא יעשה. אז כן, הפרדה בין הצדדים מחד, טיפשות וגאונות ביניהן קו הפרדת שתי האונות בחיבור הגבות, ומאידך חיבור ישיר בין צידו הגברי לצידו הנשי
צידו הנשי מלא קישוטי הספירלות והאינטואיצייה שגבר ממוצע בעודו מאצ'ו שוביניסט לא ידע לעולם

הזמן עושה את שלו חשב תום ורשם- הזמן עושה את שלו כמו שאמרו מבוגרים ממני ואני היום מבוגר כמותם כותב אותו הדבר. יש איחוד של הבנה בין הזמנים השונים של העבר ההווה והעתיד הקולקטיבים, אך מה זה שעדיין אני חש כי זמני

שלי הוא זמן שונה מזמנם של אחרים, כשם שדרכי היא דרכי בלבד, ולעומת זאת באותו חדרון באותו בית מלון עד לפני שעה הדבקתי גם אני יתושים ששתו את דמי כשם ששתו יתושים אחרים, באותו החדר, דמם של תיירים אחרים כמותי, אשר השאירו חרון אפם כמוני, ככתמי דם קרושים על הקירות. והקירות הם אותם קירות

הזמן שלי שונה מכל זמן של אדם אחר, כתב תום. כשהיה תום ילד, ולא הבין בזמן. כי היה ילד שחי בממלכות דמיון בהן זמן לא מתקיים, היה חווה את עולם המיסטיקה של שדים רוחות וכוחות עליונים שפעלו לטובתם האישית ודרכו עליו- ממציאם

שעה שחש כי הוא האדם האחרון עלי אדמות, עת רפה ושריריו לא עמדו לו ועצמותיו כבדו משאת משקלו וכל תנועה הייתה מאמץ שבמעבר ממצב למצב, כאילו היו בו זמנים שונים, כאילו היו בו דמויות שונות, כאילו הוא היה העולם עצמו ובו חיים שהתרחשו והכבידו עליו כמיליארדי נוירונים משתלחים ברגע אחד למיליארדי דופמינים, שמציפים את התודעה
כמיליארדי בני אדם המכילים את העולם כולו והוא, תום, מכיל אותם

עשרים שנה הייתי ילד וטעיתי כל הזמן! עצרתי מלכת נתקעתי בדרכי בלא לראות אור בחשיקת ליל ארוכה כאורך הגלות, לא ידעתי איך אי פעם אצא מבור הגיהינום שחוויתי בחיי, רשם תום באותיות כתיב על גבי אותו הדף, והביט לעבר המטבח

שם סירב הטבח להכין את הדגים. תום היה רעב מאוד. ושיכלו בער מרוב רעב, אך לא בער לאוכל, אלא בער כמחשבות המתנפצות אל מזח כגלים של ים, הסוחפים אל החוף זיכרונות כאצות, פלסטיקים וזפת מאוניות רחוקות, כתאים רחוקים ונשכחים במוחו

עשרים שנה היה ילד וטעה בדרכו, שהייתה מעגל סגור הנתון לצחוק הגורל. וכשעשה את הצעד הראשון לחיים, כשעבר להתייחסות חדשה לחייו, טרם ידע מדוע עשה את הצעד הזה ולא צעד אחר והיה תמה על כך שכך עשה, ולא יכול היה להיות בטוח אם צעד זה היה הצעד המתבקש כחלק מתהליך ההתבגרות בקצב ובזמן שלו

תום הציץ בארנקו, אלף לירות מצריות בשטרות קטנים ומלוכלכים מרוב החלפות ידיים. למעשה מרוב רעב הוא חש בחילה. הוא אהב את עצמו ילד נאיבי, והיה נהיר לו שהוא צריך להתפקח ולהחכים ולנהוג בעולם באכזריות, כפי שהעולם מתאכזר לעצמו, כפי שברומא תהיה רומאי

הוא ידע שכוח המוח והכוח הפיזי מונעים מהעולם לפגוע ולהכאיב, הוא ידע שכשהיה ילד נתנו לו בובות של דינוזאורים כדי שעם הזמן יבין שהעולם הזה משמעותו לבלוע עולמות אחרים פן יבלע בעצמו, על ידי כוחות חזקים ממנו. ממש כמו שהייתה כתבה בעיתון על הכוחות של החורים השחורים בחלל שבולעים גלאקסיות שלמות, ומתעצמים מכך, ושוב חשב תום על הדגים במסעדה המאולתרת

דג גדול אוכל דג קטן שאוכל דג קטן ממנו

עם הזמן הכול התבהר לו: אם בזמן קדום העריץ את אותם ברנשים קשוחים שלא מפחדים להחזיק סמים לצד סכינים ארוכות, ובני אדם מפולפלים מלאי אינטרסים אישיים שבקסם מילותיהם דברים קורים לטובתם האישית,גנגסטרים ועורכי דין שככל שלשונם חדה יוציאו לחופשי מבית משפט פושעים, רוצחים, אנסים, נאצים

תום העריץ את אלו שראו את החכמה כהתחמקות מפני החוק היושב על האזרח הפשוט, ובדרכם הפכו כל מטרה לשם מטרת עשיית רווחים והתעשרות כספית והתעצמות כלכלית, תוך כדי משחק מחבואים עם אוכפי החוק.

והנה כפלא הדברים, שינה תום את דרך הראייה שלו בחיפושו אחר דרך חיים, לעבר האמונה בתיאטרון, ובאנשי התיאטרון, שבחרו לשחק בחיים בכל הדרכים, האפשרויות והמצבים הרגשיים והנפשיים ובכך העשירו רוחם

עשרים שנה היה תום ילד תם, ואילו היה מבצע עברה בחוק מתוך רצון רגעי או אף חוסר שימת לב שאכן זוהי עבירה, לא היה יודע כיצד להוכיח חפותו, או לפחות להקטין מידת עונשו בהיאבקות כנגד החוק והרשות התובעת. וכל זאת משום שלא זכר מה עשה. לא זכר מה עשה משום שלא ידע ולא חשב על יכולת טכנית לזכור את מעשיו ופעולותיו בעבר ויותר מכך את ההצדקות לאלו. כל זאת כיוון שחי את ההווה באופן תמידי

ילד בדווי בן חמש שנים לכל היותר ניכנס למסעדה וניגש לתום

" חשיש, גראס, אופיום, קוק, טרזיס."

תום המשיך לכתוב כאילו לא הבחין בילד זב החוטם

גראס, גראס, גראס, קמל טריפ, קמל טריפ, טריפ טו בלו הול, קוק... הילד הבדואי ניסה בכוח למשוך את תשומת ליבו של תום מכתביו ומחשבותיו הבוערות

תום לא רצה להפר את רצף המחשבה שבמוחו, עת ישב נינוח וקרא שוב ושוב את שרשם עד כה. "לא רוצה גראס,רוצה אוכל" תום השיב לילד שלא ממש הבין איך אפשר לסרב לו במקום שכל נהירה אליו היא לשם העישונים וההסתחבקות עם הבדואים ושאר התיירים. תום הביט בשמיים הכחולים וחשב על הספר עליסה בארץ הפלאות. תום קרא בעיתון שהספר נכתב כתוצאה מחזיונות של השפעת אופיום על הסופר

אינתע מאז'נון - הילד קילל את תום, והסתלק מהמסעדה השוממת אל הרחוב ונבלע בסופת חול שהותיר ג'יפ שדהר במהירות על השביל החולי, שהפך את צלליתו של הבדואי לחיזיון בדוי

מלצר פלשתינאי ניגש אל שולחנו של תום שרשם מילים במהירות, והניח על שולחנו כוס מלאה במיץ גויאבות שהדיפו ריח גויאבות הישר לנחיריו של תום שנמנע מלשתותם, סמוך ובטוח כי חצי מהנוזל בכוס זה רוק ושתן. מה גם שאותו רגע הוא כתב בשקיקה וניסה לתעד את המפגש עם הילד הבדואי זב החוטם. האם הילד היה המפתח למנעול של עולם הדמיון? כשסיים לרשום את כל שמות הסמים שהילד הציע לו,שם לב שלא כמו בעליסה בארץ הפלאות – לא הציע לו הילד פיטריות. תום הביט בכוס מיץ הגויאבות, והגיש את ידו לנפנף את הזבובים מפי הכוס. כשעמד לחזור למחשבותיו ולכתביו כבר צבאו שוב על פי הכוס עשרות זבובים חדשים ומשפשפי ידיים

מחשבות רגעי העכשיו שלו התבלבלו עם מחשבות מעבר ילדותו שעלו וצפו לפרקים בתודעתו בלא רצף ברור וחד משמעי, בלא קישור האחד לשני, לרגע ראה עצמו ילד רץ בשדה תירס, ולרגע נזכר בארמון שבנה על חוף הים, ולרגע התבהרה לו תמונה שהייתה התמונה הראשונה שנגעה בו בחייו, היה זה בכנסייה בנצרת, בה ראה את ישו צלוב ומדמם, ונזכר שכך בחר בחוג הציור, לעומת חוג הפסנתר שרק בנות נרשמו אליו. לרגע ראה את אביו פורש ידיים לחבקו, ולרגע את אימו מבשלת מרק במטבח, לרגע נזכר שרדף אחרי ילד בגן והכה את הילד – אז נזכר שחודש לאחר מכן הילד החלש והמפוחד ההוא מת מסרטן

זיכרונותיו קסמו לו תעתועים, שבהרכבת פאזל אבסטרקטי בלתי אפשרי

מה שעלה עתה או בעבר לנגד עיני נישכח עם עליית הבזק זיכרון חדש ישן או עם שימת ליבי למציאות הסובבת אותי, כתב תום, ולאחר רגע שב וכתב - המציאות סובבת אותי או אני סובב אותה, סיבה ומסובב סיבה ומסובב סיבה ומסובב

ולאחר רגע ארוך של התמודדות כנגד הזבובים העטים על הכוס, וכנגד רצונו ללגום חרף הזבובים חרף היריקה שדמיין, והשתן שדמיין מהול במיץ הגויאבות, אזר אומץ ולגם לגם מתוק מתוק, הרים עיניו למקום עומדו של המלצר להודות לו על המיץ שהיגיע אליו מבלי שביקש - אך המלצר כבר היה במטבח המסעדה, ודיבר בקול ולפרקים שר - בי רוח בי דם...נגאל את פלשתין

לפתע תום תפש את עצמו מבין שהוא לבד, שהוא גבר ולא ילד, שכל מה שקורה ושיקרה בחייו תלוי בו ובתגובותיו למה שעלול לקרות כל רגע ורגע, בין אם עימות פיזי עם המלצר ובין אם יש במיץ הגויאבות טיפת ל.ס.ד, אך מייד שב למחשבה שלא יתכן שכל שהספיק לרשום בין הגשת המיץ לשולחנו לבין רצונו להביע תודה למלצר, חלפו בזמן בחוסר היגיון של שעון שוויצרי, מחד הוא כתב רק שורה, מאידך הוא תהה ובהה בזיכרונות כמו היו נצח

תום טרם ידע מהי עמדתו הפוליטית, מצד אחד הוא השתחרר מהצבא מטעמי מצפון, ופציפיזם, מצד שני הוא אהב לטייל בהרי יהודה, ולא יכול היה לחשוב שפינות טבע חמודות אלו יהיו אף הן בשליטת מדינה ערבית, כשם שסיני בשליטת המצרים והוא היה רוצה לדבר עברית עם הבדואים ולא לפחד מפני השוטרים המצרים והכלא המצרי במידה ומישהו דוחף לו שטר מזויף, או במידה והוא יחליט לעשן גראאס

פעמים רבות ללא ספק הצילו אותי כוחות גורל עליונים, במצבים שלא ידעתי לתפקד בהם בזכות עצמי - שב תום וכתב כשחשב שיכל למות באותו חדרון מאולתר מכורח מחלתו, מבלי שאיש היה שם לב לכך

עשרים שנה היה תום ילד, שכל טעותו הייתה שהתבגר מהר מידי. משום כך הוא נותר בודד, לבד, מנותק, שונה, זר ומוזר בעיני הבריות, ואף בעיני עצמו

התחלתי לכרוך חבלי באובב סביבי, או סבבתי ככלב המריץ זמנו סביב זנבו, במעגלים סחור סחור, סחור סחור, בלא יכולת לעצור, ולהודות בפני בני האדם כי טעיתי בדרכי, וכל טעותי הייתה שהתבגרתי מהר מידי, חישבתי את הזמן של חשיבת המבוגרים לבין תגובתם השוטפת באותו הווה, בלי לקחת בחשבון שמילים שאמרו המבוגרים היו בעצם בנויות מאותיות אותן הן צרפו זו לזו למילים, ועל כן לא ידעתי מדוע הם תמיד מתווכחים. כריתי לעצמי בור עמוק, כשמשפתי יצאו מילים בנימת חוכמה - כתב תום כשנזכר בתמונה מעברו בה אמר למורה שלו בכיתה א' כי אם היא תצעק הוא ישמע, ואם היא תלחש הוא יקשיב! והיא סילקה אותו מהכיתה. למעשה פעולותיו היו כשל ילד קטן, את המשפט החכם הזה שמע מאביו באחד הבקרים אומר לאימו הזועפת, ותום השתמש במשפט הזה באותו היום, אבל אל מול המורה עדינה, שהייתה לוחשת רוב הזמן, וקשה היה לשמוע אותה ואת מה שלימדה

תום הבין שפעל מתוך מנגנון שקולט חוכמה בשעתה, אך משתמש בה שלא בזמן הנכון

הפקרתי עצמי כקורבן בידי הגורל, עברתי מסכת אימים שאדם לא יצא ממנה חי, וככל שנתתי לעצמי להיות מושפל, יותר ויותר, על כל טעויותיי הרבות, במהלך שנות ילדותי הארוכות, ואפסיותי המביכה, כך הגורל התרכך וסלח - כתב תום בתחושה חיובית, כשלגם את הלגימה האחרונה מכוס מיץ הגויאבות, והותיר את שאריות הפרי לעשרות הזבובים

כשחשב שנתן לגורל לחשב את חייו ופעולותיו מבלי שתום התערב לחשב בעצמו, מה טוב לו
והגורל
באמת החליט להנחיל בתום אושר כלשהו, על שסמך על הגורל שלא יפגע בו לרעה. ורק עתה שם לב לכך ששתה למעשה את המיץ מבלי שחשב ממש לעשות כן

עתה חשב האם הזבובים תקפו את הכוס וניקו בשפשופי ידיהם את תוכן הכוס מגויאבות, והותירו את הלכלוך של עצמם בתוך הכוס המורעלת, האם הזבובים שבו ותקפו את הכוס רק מפני שתום ניסה לסלקם? האם המלצר הפלשתינאי השתין לכוס או ירק לתוכה דם עם נגיף שחפת? האם המלצר שר על גאולת פלשתין כי ידע שתום ישראלי? האם המלצר הגיש לתום את כוס המיץ כדי שתום יוכל ללחום בזבובים העטים עליה ותוך כדי כך לחשוב על סיבה ומסובב? האם תום יצטרך לשלם גם על כוס מיץ הגויאבות וגם על הלימוד שלמד בחובה

דגים כבר לא יגיעו לשולחני היום, חשב תום. הגורל סלח לתום רק כשבא היום שתום ידע לגשת לבני האדם בתחושה שמכל זבוב ניתן ללמוד ולהחכים. ובגישה שמכל אדם ומכל חיה עלובה ומשפשפת ידיה על פי הכוס, כזבוב, ניתן ללמוד, להחכים לדעת ולהבין, תום ידע לרגע שהגורל נתן לו להתפתח
כביצת קוקייה
לחינוך מחדש בידי החברה, כשהגורל שומר על תום מפגיעות הרסניות כל הזמן, תום הבין שהגורל שיתף איתו פעולה לאורך כל חיי ילדותו ושתום חב לו משהו גדול אך טרם גלוי

שלושה ימים של מחלה סגור ומסוגר בחדרון קטן עם דם קרוש דבוק על הקירות, חום גבוה וסחרחורות, גרמו לתום מערבולות אימתניות בכל מה שהיה מוחו ונפשו שרויים בבועת הנאיביות של ימי ילדותו, בין דמיונות של פירמידות זוהרות בחדרו המואר באור נר בודד שהחזיק מעמד כל משך השינוי, לבין זיכרונות מבית אבא, ועד חפשו אחר דרך למלט עצמו מהחדר ולהשאיר בו את כל ילדותו ועברו

ובתחושת רעב שבעטה בביטנו, והתעלות נפשית, שחש בשעה שכתב במסעדה, הגיש לו המלצר הפלשתינאי את מנת הדגים המיוחלת, שתום לא ממש האמין עוד כי תגיע. "שוקרן" הודה תום למלצר ששב למטבח לקצב שירתו- ברוח בי דם נגאל את פלשתין

תום הסתער על המנה הגדולה והמתובלת, שהייתה חמימה כיום קיצי, אך לא כמנה היוצאת מן התנורים במסעדות תל אביב, רומא או פאריז, המפוארות

תום הסתער על הדגים יודע כי זה עניין של שניות ספורות עד בוא גל של יצורים רעבים ודוחקים אל מנתו

בו ברגע חתולי המדבר הופיעו ביללות רעב. חתולים מכוערים רצוצי קרבות עקורי עיניים ואוזניים, ופרוותם דלה ועכורה

תום חש שובע אחרי שמבטו לא יכול היה לעזוב את עינו החסרה של החתול הכתום. תום מתח שריריו, שב לעט ולניירות. הפקיר את המזון לפיות החתולים המרוטים המורעבים וכתב

עשרים שנה הייתי ילד ובשלושה ימים בגרתי! בשלושה ימים עברתי מטמורפוזה, שנבעה במחלה וחום כבד, עיני עדיין בורקות ממראות דמוניים שראיתי על קירות חדרי המדמם
וכמו נפקחו עיני, כל מעשי נבלה שנעשו כלפי, כל דריכת רגל ועקב על גופי הפצוע, עוררה מכאוב, את מכאוב הנקם. הנקמה באלו שבגרו ולא העיזו לחשוב שהם טועים בניסיון לפקוח את עיני מהמציאות הנאיבית מלאת היצירתיות הילידית של נפשי, שהיא אמת כל חי
והנה חלפו שלושה ימי סיוט מתמשך, אני לבדי, מסוגל להזמין בכוחות עצמי מנה הגונה של דגים עם שתן, ואף להאכיל חתולים כתומים חסרי עיניים, עניים ומסכנים ממני. וכאילו קמתי מקבר הטומן בחובו בכוונה להשתמש כאוכל ברקב הזיכרונות, כמאכל, את ימי הילדות, את השנים הכי מתוקות והכי מיוחדות, כאיזו מנה אחרונה של אושר של הרואין, יודע כי כשאר האדם אני. ועל כן רוח נקמה מתעוררת בי. רוח נקמה על כי לא אפשרו לי להישאר לחיות כילד בגן שאני מכנה גן גן עדן

האגו נפוח די בכדי להזמין מנה הגונה של דגים בצהרי הרמדאן מידי מלצר פלשתינאי. האגו נפוח כשם שאגו צריך להיות נפוח בתיאטרון החיים. ואילולי אותו אגו מלא מחוות ומניירות לא יכול אדם לעמוד חשוף על הבמה של החיים, שהיא העולם וחידות מרחביו השוממים ושדות השיפון על קצה המצוק של הבמה העקומה. היום אני יכול. יכול כמעט הכול

אך כבר לא יכול לשחק בבניית ארמונות בחול

ואני רואה את אובדן בתולי שנות הילדות בעבור היכולת להיות עוד אדם מתהלך ברחוב כמו כל אדם אחר, פשוט רגיל כמו כולם

ואני חושב על כל מה שאני רוצה ויודע כיצד לדרוש זאת

ולא איכפת לי כלל כי עדיין משתינים למזוני

כי כשם שאני אוכל את המזון המושתן, חתולים מושתנים מהמזון המושתן, נוגסים בו באותה תאווה לאותו מזון, ובסופו של דבר, בעצם מלאת סידן של נעורים, אני רוצה רק דבר אחד, להצליח להגיע יום אחד לעולם, בו אין מבוגרים מתערבים בהתפתחות של ילדים, אני רוצה להיות ילד לעולם, אני רוצה לבנות בתים מקוביות עץ ולשחק ברכבות מיניאטוריות ושוב לרוץ בשדה התירס נמוך מגובה הגבעולים, להיבלע באין רואים, ולבנות מחול ארמונות ולא לתת שום חשבון ודין לאף אדם, כל חיי חיכיתי להיות אחד המבוגרים שבשורה, היום אני רוצה לחזור לארגז החול
תום היה מהורהר עתה האם יניח לכתיבה, ישלם את שכר האוכל המושתן, ויצא להליכה על קו המים

הוא הוציא שני שטרות של עשרים לירות מצריות מטונפות מארנקו, הניחם על השולחן, תחת כוס המיץ הריקה, קיפל את כתביו בתיק הבד המהוהה, ויצא הישר אל קו המים, החל הולך צפונה כששמש רכה של פברואר מנעימה לגבו, ורוח מזרחית קרה נושבת בצידו הימני בגלים ומשבים קצרים וחטופים ממש בקצב המוסיקה המזרחית שבקעה מן המסעדות לאורך המפרץ

תום נזכר תוך כדי הליכה כי פחד, ואף ציערה אותו העובדה כי הוא נוטש את עולם הדמיון המופלא, בתהליך ההתבגרות הזה

תום חש שהוא מכור במידה רבה לסבל שהיה מורגל אליו כל השנים כילד. אך עד מהרה שם לב כי מלבד זיכרונות ומילים עולים בתודעתו חזיונות דמיוניים כשם שעלו בו שוב ושוב כל אותן השנים של ילדותו

עתה לא היו מלווים חזיונות אלו בכאב על כי טרם התבגר. התבהר לתום כי עתה ברשותו דעת ככל אדם, ובנוסף עולם דמיון עשיר ונעים של ילד שרצה להיות אמן, הוא התפלא פלא גדול שכל זה לא נמוג ותם

אך היה מוכן כרגע לרוץ אוחז בחרב סמוראי באמוק לרצוח את כולם, את כל הבוגרים שבבני האדם

התחושות הציפו אותו והסגידה לקצב המשתנה של הזמן שלרגע כאורלוגין ולרגע כמחוץ לזמן עצמו הפיחו בו עוצמה ושליטה
תום החל מתכנן את שובו לארץ אבותיו, כיודע דבר סוד שנלחש לו במתיקות בארץ הנדודים!
תום נשאר ילד עד
מותום

אי אפשר להיות עיוור במקום כמו קיבוץ חוף מיבטחים, שמאלץ אותך לראות


כבן לאבא טייס קרב
גדלתי בבסיס חיל אויר רמת דוד עד גיל עשר
עשר שנים של ידיעה
שטייסים נהרגים בטיסות אימונים
וחרדות אם אבא טס היום
אז אולי כשאתמול אמר לי לילה טוב
ונשק לי על הלחי
היה אולי הזכרון האחרון

באותן שנים כילד
עיניי היו כבר אז פתוחות
במו עיניי ראיתי איך מחזירים
בצידנית פיקניקים צהובה
מה שנשאר מטייס

עד כיתה ג' בבית הספר היסודי בנהלל
בית ספר יסודי ממנו יצאו ארבעה סופרים
אסי דייין
יונתן גפן
מאיר שלו
ו...אני

הייתי מקשיב כמה מטוסים יצאו לגיחה
וסופר את הרגעים
לספור את מספר קולות המטוסים הנוחתים
והאם אבא בינהם

תהליכים של הדחקת אב
תהליכים של שיטה לא להתחבר
עם ילדים שבאו לגור בבסיס
כי עוד שנתיים הם יעזבו לבסיס אחר

וגם שריטה מבודחת מהשליש של הבסיס
שתפס אותי לבדי על אופניים
באיזור המפקדה
והורה לי להתייצב בלשכתו
לעמוד דום, ולהצדיע לו במשפט צבאי
שאוסר עליי לרכב עם האופניים באיזור ההוא
בעודי בסך הכל בן ארבע

אני חושב היום
בדיעבד
שאילו לא הייתי מוכר כיום כנכה צהל
על ידי משרד הביטחון
בגלל דברים משירותי הצבאי
הייתי תובע את משרד הביטחון
על כל הסיבות
המראות
הקולות
הכאב
הפחד
והאובדן
שסביבי
כילד בבסיס צבאי
בכל הרצינות

לראות את מפקד הבסיס
וסגנו
והרופא של הבסיס
צועדים על השביל לעבר הבית
משפילים מבט
החרדה והידיעה כבר ברורה
ואז במפנה
הם נוקשים על דלת השכנה
ואז היבבה הבלתי נמנעת
כסירנה של יום הזכרון
אי אפשר להיות עיוור במקום שמאלץ אותך לראות

בקשתו של הרפתן של קיבוץ חוף מיבטחים להוקיע את הפרה העיוורת תיבחן מחר במזכירות הקיבוץ


יש לי עוד זמן להקים בית ומשפחה
כגבר, זכר, יש לי אפילו את כל הזמן שבעולם
לעשות זאת

ללמוד עוד רבות איך יוצאים לאור העולם
"ממצב של "פרה עיורת מתבוססת בבוץ
(ציטוט מתוך שייקספיר - המלט פונה לאימו, ברגע פרוידיאני לחלוטין)
אבל פער הדורות שאכן נפער עם הזמן
מתגלה ברגע שמגיעים לגיל שלושים
כיכולת לתת תשובה לכל נושא ושאלה
יחד עם זאת נכון הוא
שיש תמיד צורך, וכדאי גם לשמוע
עצות ותובנות של אנשים עם פרקי חיים ארוכים יותר
אגב
באותה המידה שניתן להחכים
ממילה אחת שתינוק בן שנה אומר
וחוזר על אותה המילה
אומר וחוזר
עד שמתגלה כמו קסם של שיר
עוד משהו שניתן לחשוב עליו ולהחכים

קיבוץ חוף מיבטחים מביע את צערו על אובדנו של זוהר בן הקיבוץ


עברתי המון בחיים שלי
החכמתי התגבשתי
פערתי עיניים עצומות לרווחה
לראות את העולם בלי מעטה הנאיביות
עברתי תהליכים איטיים וכואבים בחיים
לא הלכתי על קיצור דרך
או למידה על החיים על רגל אחת

עשיתי טיול ענק לתוכי
ודליתי מהעצמי שלי פנינים ויהלומים
חוכמה בינה ודעת
את בית הוריי עזבתי לדירה שהשכרתי כבר בגיל 17

אני למעשה מבחין
היטב בין מה שקרה - שקר נורא, למה שהיה - שה יה' היה רע
רע מאוד
אבל עטוף בסוכר ונייר צלופן מרשרש
(יונה וולך)
כבר נכנסתי ויצאתי
מגלגול קודם
בו הייתי אם שכולה ולא תמיד שקולה
כאבתי את כאבה
והזדהתי לאחר קטרזיס
עם נפש כל אדם
בכאב אובדן
שהיה והפך לספר
בשם "אם שכולה תכלת", אם שכולה - טלית שכולה תכלת
רק אחר זאת, יכולתי לחייך שוב לעולם

רצף של טעויות במדגרה של קיבוץ חוף מיבטחים הביאה למות כל האפרוחים


הבנתי בשלב מסויים
שיש מקום ליצירה אקספרסיבית
שמעבירה תחושות או מודעות או דיעות או מחשבות
שהן רלוונטיות לרגע הספציפי בו הן נוצרות
כשכתבתי פעם ברגע מרגעים
שאין יופי
ואין אהבה בעולם
זה היה נכון לי לאותו הרגע
וזה יכול להיות נכון לכל אחד
ברגע מסויים ספציפי במהלך החיים
כמו שזה יכול להראות לא נכון
וטעות גדולה במהלך כל החיים
אני מתאר לעצמי שמירב האנשים הנאורים
משנים לעיתים את זווית הראייה שלהם
ורואים דברים אחרת משראו בעברם

גם אם דקה אחר כך
אחרי שכתבתי שאין יופי ואין אהבה בעולם
חיבקתי בחום חבר טוב ואהוב
וגם אם הבטתי שתי דקות אחר כך
בספר עם צילומים של פסלים של רודן
שהדהימו אותי ביופיים
ואכן יש יופי ואהבה בעולם

אבל ברגע ההוא שכתבתי שאין
כך הרגשתי
ולכן כך ביטאתי את עצמי
אז כמו שכתבתי
שינוי זווית הראייה
משנה את התפישה מקצה לקצה
ובעצם אין באמת טעויות
אם יש טעויות בחיים
זה כי החיים
הם רצף של טעויות
וצריך לתת לכל אדם צ'אנס
כי טעות לעולם חוזרת

ואם אומרים שטעות עושים פעם אחת בחיים
זו טעות לחשוב כך

Tuesday, July 18, 2006

הניכור תופס תאוצה בקיבוץ חוף מיבטחים


הכוח המסתורי שבאמנות
המובילה את היוצרים למחוזות רחוקים
זה משתלב לי עם המקומות הללו
בהן תהליך היצירה
היה כלי הלימוד שלי על החיים דרך עצמי

האמנות המובילה צופים או קוראים למחוזות רחוקים
זה מזכיר לי שכשפרסמתי את ספר השירים שלי
ספר הביכורים שלי
בגיל 23
הייתי שבוי בביטחון גדול אבל נאיבי
שאלו שקוראים אותי מבינים אותי
ומגיעים אליי לנבכיי שלי עצמי
עובדה זו התפוצצה בשבר גדול
של שינוי תפישתי הפרטית
להבין שכל קורא מפרש ציורים או שירים או אמנות בכלל
דרך עולמו שלו עצמו
ומפליג הרחק לעומקיי עצמו ולאסוציאציות הפרטיות שלו

בהתחלה כשקיבלתי תגובות על שיריי
בהסברים של אנשים על עולמם שלהם
המשתקף להם מהשירים שלי
נורא כעסתי וזעמתי
איך הם לא מבינים אותי
אלא את עצמם
רק בעבור זמן הבנתי שכך זה העולם
והעולם כמנהגו נוהג

על כן, אני טוען לאחר עיניין זה
בו אף אחד לא יוכל לחוש את תחושותיי

שאין טעם לכוון את המשמעויות הפרטיות של כתיבתי
להבנת הסביבה אותי עצמי
וברור לי שלכל אדם ישנם הפילטרים הפרטיים שלו
זווית הראייה הפרטית שלו

האפטיה האופפת את כולנו לא להבין את שמחוצה לנו
ואנו כולנו בדידים בודדים
שאדם לא יבין אדם לא יבין אדם לא יבין אדם

חשיש הורס את המארג והערכים של קיבוץ חוף מיבטחים


צמיגי גומי מלאים בחשיש הגיעו לחוף
של קיבוץ חוף מיבטחים
החברים מתבקשים להיאסף במכולת
לטעימה טרם שיווקו

לפני שלשה ימים, הלכתי למופע רוק פסיכדלי

בעוד הלהקה מנגנת

אני מרגיש את שלפוחית השתן

יוצא מהאולם לכיוון השירותים



בדרך לשירותים

אני חולף על פני חדר שנמצא במסדרון של המועדון

על ספה גדולה ישבו שני גברים ובינהם בחורה צעירה

אני קולט בסביבתם את ריח בערת מריחואנה



אני ממשיך בדרכי לשירותים

ולאחר שהשבתי מים רבים לים הגדול

תופסת אותי רוח תזזית של השטטות



בצעד ספונטני ולא מחושב

בדרכי לאולם ההופעה

אני כבר יודע מה אני הולך לעשות



עשרה מטרים של צעידה

אני מאיץ בגופי ומתקדם במהירות

לאותה הספה עליה יושבים שלשת האנשים



במרחק שלשה מטרים מהם

אני שולף את הארנק שלי

ארנק הנפתח לשני חצאים לצדדים

אני פונה אל היושבים

אני אומר להם

שלום

ותוך כדי

מראה לפחות מחצי שנייה

את הארנק

נפתח ונסגר

ושב לכיס

ומודיע

זו התעודה שלי

אני שוטר במיחלק הסמים



שלשתם נכנסים להלם

אני פונה לאחד מהם

ואומר לו

אני מריח משהו כאן

משהו ירוק

נכון

?

הבחור משיב לי

נכון

!

אני שב ואומר

משהו ירוק שנמצא מחוץ לחוק, נכון

?

הבחור עונה לי

כן



אתה חושב שאתה באמסטרדם

אני שואל

והבחור עונה

לא



אני אומר לו

מותר בעינייך להחזיק ולעשן את המריחואנה הזו

?

הבחור עונה לי

לא



אני ממשיך

מה שאתה עושה בבית שלך בשקט בלי שאף אחד יודע זה בסדר

אבל אתה מעשן כרגע בחלל ציבורי, נכון

?

הבחור עונה

נכון



אני ממשיך

אז מה, כמה גרם אני אמצא עליך כשאעשה עלייך חיפוש, יותר מכמות מסחרית

?

בחור עונה לי

כן



אני ממשיך

אז אתה מודע לכך שאתה עובר על החוק, נכון

?

הבחור משיב

נכון



אני מתקרב אליו

ומוציא מידיו שקית מריחואנה

אני מביט בשקית ואומר

כן, הא? כמות מסחרית

אתם יודעים שהסתבכתם כרגע

הבחור שותק

הבחורה שביניהם פניה לבנות כמו סיד



אני משיב לו את השקית עם המריחואנה

ואומר

אז מה? איך נפתור את הבעיה בלי לעצור אותכם

?

הם שותקים



אני ממשיך

יש למישהו מכם תיק במשטרה על אחזקת סמים

?

הבחור עונה

לא



הבחורה עונה בקול חלוש

לא



השלישי מביט בי ואני קולט ממבטו שהוא אנרכיסט שונא שוטרים



אני ממשיך

אז מה, אולי אוכל להקל ראש לגביכם, במידה ותגידו לי ממי קניתם את זה

?

הם שותקים



אני ממשיך

או אולי נסגור עיניין שתעבירו לי את המריחואנה

ותבטיחו שלא תעשנו במקומות ציבוריים

?

הבחור עונה לי

יא מנייק שטינקר ידעתי שאתם במשטרה מעשנים

את מה שאתם מחרימים



אני ממשיך

אז אתה לא בא לקראתי ולמענך, הא? יש לך מושג כמה הסתבכת עכשיו

?

הבחור שותק

אבל אני חש שהוא מאבד את שפיותו לכמה שניות

ועוד רגע מתנפל עליי



אני ממשיך

טוב, רק ששלושתיכם תבינו, אני לא שוטר

אני לא ממחלק סמים

פשוט עבדתי עליכם

!

הבחור עונה

אני הייתי שניה מלחתוך אותך בסכין

זה לא מצחיק אותי שעבדת עלינו



אני ממשיך

טוב תרגע בן אדם

בסך הכל צחקתי עליכם

כי כמי שהיה טוחן שקים של דובדוב אל לובנן

אני מכיר את הפחד ממשטרה

באמת

אבל באמת סליחה

לא יכולתי שלא

אני מתנצל

הייתם צריכים לראות את עצמיכם

קחו את זה בקלות

כולה בדיחה



הבחור מתעשת ואומר

סבבה בן אדם, זו הייתה אחלה מתיחה



אני ממשיך

כן, רק חסר לי פה את יגאל שילון



שלשתם פורצים בצחוק

הבחור השני מעביר אליי ג'וינט



אני משיב לו את הג'וינט

ואומר

צר לי אחי, אני כבר משנת 1998 ועד היום 2006

לא לקחתי אפילו שאכטה אחת

ואני תמיד נוהג לומר ולצטט את לו ריד

U STILL DOING THING I GAVE UP YEARS AGO



סיפרתי את זה לאבא שלי

הוא אמר לי

אתה דפוק לגמרי, אתה לא מודע למהירות שבה

אנשים שולפים סכינים בלי להניד עפעף כיום

אין לך היום מושג מאיפה וממי זה יגיע

זה היה מסוכן

אל תעז לחזור על הטעות הזו

אל תתגרה באנשים שאתה לא מכיר

במזל זה קרה עם אנשים טובים

אבל בזמנים כאלו, צריך מאוד מאוד להזהר

אין לך מושג אם היית יוצא מהמועדון ועשרה חברה

של האנשים האלו היו מכניסים לך מכות רצח

יצאת מזה בנס



סוף אפיזודה ראשונה



האפיזודה השנייה

עוד מגיל 17 כשהתחלתי לעשן חשיש

הייתה לי תחושה שהמראה החיצוני שלי

צורת ההתנהגות שלי

והדיקצייה שלי

גורמים לאנשים לחשוב

שאני שוטר מוסווה

ועכברוש שהולך להפיל בפח

סוחרי סמים ומשתמשים



סוף אפיזודה שנייה



אפיזודה שלישית ואחרונה

מהימים הראשונים שהתחלתי לעשן סמים

ברגעים שהייתי הולך ברחובות תל אביב גפן

בעודי מסומם

הייתי בטוח במאה אחוז

שכל בן אדם שאני רואה

מעשן סמים



אפילוג

התחלתי לעשן סמים בגיל שבע עשרה

משנת 1988

עישנתי בקביעות כמויות עצומות של חשיש וגראס

בשנת 1998

אחרי 10 שנים של עישון סמים

החלטתי להפסיק לאלתר ולעולם

לעשן סמים

היום הזה ביומן בשנת 2006

חלפו 8 שנים

בדיוק

שלא שאפתי אף לא שאיפה אחת משום חומר לא חוקי

ולטעמי די טוב לי בחיים

ואין לי אפילו טיפת יצר לשוב לעשן סמים

אני מאושר היום

לחגוג 8 שנים מרגע ההחלטה להפסיק ועד עתה

ובמקום רובה שיורה במערכה האחרונה של הצגת תיאטרון

לדאבוני

אני מבשר שרק כרגע ממש

אני קולט

שישראל נמצאת במלחמה

והמוזה שלי

לא שותקת

אבל היא כן לוחשת
ומחששת
מציפה אותי באפטיה למצב
להתרכזות של כל אות ואות במשפט
בקצב צב
ובבהלה תזזיתית מצו 8

בקיבוץ חוף מיבטחים, אין לדעת אם אמנות נוצרת לתכלית הטוב או משרתת גורמים שטניים


פעם חשבתי לעצמי
שכשאני יוצר
אני לא יודע אם אני משרת את הטוב והנכון בחיים
או יותר מדוייק לכתוב
שלא ידעתי אם יצירתי היא אמת צרופה
או גורם שטני משקר
ולא מתואם לשום נדבח קיים של אמת או מציאות
ואכן באותן שנים המעצורים והביקורת העצמית
הייתה חזקה יותר ומחושבת יותר
כדי להיות בטוח שמה שאני אומר ביצירתי
לא ישרת גורמים שליליים ומטעים

על אינטואיצייה באופן פרוידיני בלול של קיבוץ חוף מיבטחים


לאחר הרבה שנים שכן הייתי על סמים
התנקתי לחלוטין
ואין לי טיפת רצון לשוב אפילו לא לשאיפת מריחואנה
אף על פי שנהגתי ליצור
תחת השפעות כימיקליות
שגרמו לי להבין היישר מתת ההכרה
את המשמעות העמוקה הספציפית ממשיכת כל קו מכחול
וכל כתם, או אות בשיר
והציורים בהתהוותם תחת הכימיקלים
ממש סיפרו לי את הסיפור
של עצם קיומם וסיבת קיומם
ולקח הרבה זמן להבין
שאני יכול לסמוך על האינטואיצייה שלי
במקום על המודעות הפנימית שנפתחה לי מהסמים
שאומנם אם כיום אני מושך קו מכחול
גם אם איני מודע לחלוטין מדוע
ברור לי שהיכן שהקו נמצא ואיך שהוא נראה כצבע או כתם
ישנה סיבה
ואני אבין אותה באחד מקורות העיתים
ללא סמים
הביטחון שמה שאני יוצר
הוא נכון לי ולאמירה שלי
מעבר למראה או למילים
הפך עצמו מוצק יותר
ואני סומך על האינטואיצייה

Friday, July 14, 2006

כשתגיד לחבר קיבוץ חוף מיבטחים - איך הפכתי אמנות לשגעון, הוא יבין אותך


האם יש עיניין או קשר בין אמנות לשיגעון
למה התכוון המשורר כשכתב: איך הפכתי אמנות לשגעון

הפיכת האמנות לשגעון, או השגעון לאמנות
או האם השגעון הוא אמנות או להיפך
אני אלך צעד צעד
אני מניח שלא רבים יודעים ומכירים את המושג אמנות דיסטופית
אם לא - אמנות דיסטופית היא אמנות או יצירה
שנוצרת בדרך כלל על ידי חולי נפש
שיש להם צורך ליצור
אבל אין הם יוצרים מתוך מודעות למה שהם יוצרים
ואין הם מכירים כלל את המושג אמנות
ויותר מכך
אין הם מתייחסים ביצירתם לאמנות, כלהתייחס לתולדות האמנות
הם יוצרים לעצמם את הגלגל מחדש
במקום לגלגל אותו הלאה

אין לי ספק מזווית הראייה הסובייקטיבית שלי
שהצורך ליצור בא מאיזשהו שיגעון ליצור, או אובססיה ליצור
בתחום הקטן שיש לנו כיום במציאות - תרפייה ביצירה
אנשים נעזרים ביכולות הביטוי
לצאת בנפשם ורוחם מגופם או להשליך את שעל נפשם - ביצירה
גם במקרים דיסטופיים
וגם במצוקות נפשיות אחרות המשלבות את הידע באמנות
לדרך ביטוי והוצאת המרה הכחולה שעל ליבם עד לרפואה שלמה
אמנות לדעתי היא סוג של שגעון חיובי
צורך ביצירה ורצון הנוצר ליצור
הוא מצב בו אדם מודה שלולי היצירה אין חייו שווים פרוטה

שגעון יכול להיות שגעון ללא קשר לאמנות או יצירה
.
אבל אין מצב שיצירה ואמנות סיזיפית ודייקנית אולי אובססיבית משהו
היא נטולת שגעון כלשהו
משגעון להיות האמן הכי מוכר בעולם
שזה שיגעון גדלות בקנה מידה שכל גבר נמוך קומה
חושב שהוא נפוליאון בונאפארטה
.
ועד יצירה של אמנות דייקנית וסיזיפית שנוגעת בגבולות האוטיזם
למשל, כשאני יוצר לא משנה כמה רעש ומהומה תהיה סביבי
אני אהיה מרוכז בתוך עצמי
ויצירתי ולתוך כל עומקי מבלי לחוש את הרחש והרעש והמהומה שסביבי

להפוך אמנות לשגעון זה מתפצל ודו משמעי
מצד אחד הצורך של ואן גוך
ליצור את המציאות אותה הוא רואה
עם טכסטורות של מרבדיי שדות חיטה
או תחושת הבליטות והשקעים שבעלי הכותרת של חמניות
שהובילו לשגעונו דרך הניסיון
לממש ביצירתו את חזיונו וצורת ראייתו האישית את המציאות
ולהביע באופן אקספרסיוניסטי את התחושות שהוא ספג מהטבע
הצורך שלו לנסות להעשיר את הטכסטורה
במידה שווה למה שמשתקף בעינייו
כבעל יותר משני מימדים ולא בשיטת ההצללה
הביא אותו לתחושת האכזבה מעצמו
שלא הצליח להעביר את שהתכוון
גם אם היה קרוב לכך
ולעיתים רחוקות יותר אף הצליח בכך
היתה זו מלחמה
שסופה אוזן חסרה
ולאחר מכן ירייתו בעצמו והתאבדותו
בתיסכול נוראי
על שלא זכה למצוא את הדרך להביע את מראה עינייו
ולזה אני קורא להפוך אמנות לשגעון

ובמילים אחיה ואמות על ערך האמנות
כך ואן גוך הביא עצמו לקיצו

גם אם כיום אנו מוקירים ומאדירים את שמו של ואן גוך
ונפלאות יצירתו שאנו מזהים בבירור את סגנונו האישי
והתועלת שהביא למציאות לתולדות האמנות
כתוצאה מזווית ראייתו השונה של המציאות
כשציור אחד שלו שווה למעלה משבעים מיליון דולר
והוא עצמו בחייו הצליח למכור רק יצירה אחת בודדת
ובפרוטות
גם ידיעתו על הסכומים שציוריו ימכרו בחלוף מאתיים שנה
לא היו מנחמים אותו על אי השגת השלמות של מטרתו
ותחושת הכאב הדיכדוך או הדכאון ממש
שהביאו לקיצו

מצד שני באופן קליל יותר, כמו בשפת דיבור או שפת רחוב
להפוך תחביב כאמנות למיקצוע
זה משהו קצת משוגע בחברה שלנו
שלא יודעת להעריך אמנות
או לשווק אמנות
באופן שהאדם היוצר יוכל
לחיות ולבנות בית
ולהקים משפחה
ולקיים אותה מהתמקצעותו באמנות
במציאות שלנו לדאבוני זה הוא שיגעון
זה מה שנקרא חלומות באספמיה
זה להיות דון קישוט ולהלחם בתחנות רוח
כניסיון להתקבל לממסד על ידי האוטוריטות
של הממסד

על כל פנים שגעון זה משהו שעברתי בחיי באופן חד משמעי
עם כל הכובד של המילה שגעון
ותודה לאל, חזרתי מהדולפינריום הזה

מהם "חיים ושגעון" לולא האמנות המתווכת
לולא האמנות המנסה בכל שפותיה
לבטא את הרגשות שלנו
מה טעם החיים בלעדי שאר הרוח הזה

האם החיים היו ליפים וטובים יותר
נוחים יותר או עמוקים יותר כיום
מבלי יצר היצירה

האם לא בזכות תהליכי יצירה של נבירה בעצמנו ובמה שסובב אותנו
אנו מוצאים את הנפט או הנאורות אנו מגלים את מה שניתן להוסיף
לממלכת היש
לחוכמה דעת ובינה
טבע וחידת סיבתו וטעמו ומרחביו
הנסתרים בממלכת האין

הלא היינו נותרים חסרי תבונה או תודעה
חסרי שפה
חסרי לבוש
חסרי אמונה
חסרי תקווה
חסרי השכלה
חסרי אור מנורות
חסרי פיזיקה
חסרי מיקרוסקופים לראות את האטומים של עולמנו
חסרי התפתחות
חסרי יכולת הגנה על עצמנו
ללא האמנות
ללא היצירתיות
ללא דעת שיש רצון
והרצון נוצר ליצור

כשם שפחד הופך בדחף לצחוק הפחד הקדמון החושף שיניים

שיכרון חושים בקופי-שופ של קיבוץ חוף מיבטחים


ישנם אנשים שחושבים שאני כותב תוך כדי שכרון חושים
אז
או שאני חי את עולמי יום יום מרגע לרגע בשכרון חושים
ומשום כך איני חש שאני כותב ממצב של שכרון חושים
ובכל זאת, אני נוהג לכתוב בשעות הקטנות של הלילה
ורחש ליליות בחצר
אולי מאפשרים לי מרחב ביטוי וזרימה אסוציאטיבית
או משחק ביני למילים שמייצרות עוד מילים
וכבר התבטאתי לא פעם

שהמקלדת שלי יולדת אל מול המסך של המחשב המכשף המעלה לי באוב

החורג מסיכום דברים של עורך דין או רואה חשבון
שמילותיהם הכתובות לא שוות יותר מאזוב בנחל אכזב

וגם אם כתיבה אינה שווה כקליפת השום
אני מעדיף תמיד להיות בצד שקליפת השום דבר שווה יותר מקליפת השום

לגביי הכתיבה התת-הכרתית, שאני מוקיר את עומקותיה
אכן, בשנים עברו נהגתי ליצור מתוך השפעה של חומרים לא חוקיים
הם הפכו אותי לגמרי, כך שההכרה
הפכה בתודעה שלי לתת-ההכרה
כיום איני ממשיך לצרוך חומרים ופרחים אסורים
אבל המפתחות של כל המגרות התת-הכרתיות נותרו בידיי
ואני נוהג לפתוח אותן מידי פעם לאוורור
ואז אולי באמת אני כותב מתת-ההכרה
או אם תרצו ותקראו לכתיבתי משהו הנובע משכרון חושים
אני אדגול באמירה וההצהרה שאני כותב מתוך שיכרון מעמקים
אך משום שבשכרון מעמקים לא חשים את החושים
ובשכרון חושים שיצירה ממנו היא עשויה לרתק
אני שב ומבדיל את עצמי
שכן גם בשכרון חושים
אני חש יותר לעומק
כמו מריחוף אצבע על קו צוואר
עד נעיצת ציפורניים בעומק חדרי הלב
את כל גווני המרחב שבין הנאה וכאב
שכרון חושים למיטב ניסיוני
כשהחושים צלולים
ניתן להבחין בכל חוש ספציפי
באם צלילות מרום היא או שמא צלילת עומקי אוקינוסים

אכן צלילות תת-הכרתית ושכרון חושים
הופכים את כל שתועד או נרמז מבין השורות להיות זרם התודעה
ותודה שבחרתם לטוס אל על
על עלעלי גן העדן של אורי רז
זר לא יבין זאת

מופע סטנד אפ "הבהלה לזהב" במפעל המחרטות של קיבוץ חוף מיבטחים


"סטנד אפ גלרי"
או במילים אחרות: דראפט ראשון לתסריט לסרט של אמיר קוסטריצה

הבהלה לזהב


פתחתי את הגלריה בשעה 17:00
בחוץ הייתה הרצאה שעברו שוטרים על ידי מפקד בכיר
לא ידעתי מה ולמה, עוד חשבתי לתומי
להציע למפקד הבכיר לעשות לשוטרים הצעירים סבב בגלריה
כמה טעיתי בדיעבד

שלום זה כניסה בתשלום? שאלה מרוקאית קטנטונת
שנכנסה עם עוד ארבעה מרוקאים גדולים יותר
לא! אבל את שואלת שאלת קיטבג
כי הייתי עונה 250 ש"ח ליחיד
ואתם חמישה. סליחה, איפה השירותים
בוא אני אצביע לך - אתה רואה את הביניין הצמוד זה שם בדלת החומה
סליחה איפה השירותים
בואי אני אראה לך, את רואה את הביניין הצמוד זה שם בדלת החומה
תגיד, איפה השירותים
הנה אתה רואה את הבן אדם בחולצה הכתומה
הוא נכנס אליהם עכשיו לך אחריו
אם ותינוקת נכנסות לגלריה עם עגלה
לא מביטה בשום ציור מתקשרת לחברה שלה מהסלולרי
השנייה מגיעה תוך דקה
ותוך כדי שהיא צועדת לכיסא הירוק
בלי לראות שום ציור
היא מתקשרת לשתיי חברות נוספות
תוך חמש דקות אם ותינוקת בעגלה ניכנסת לגלריה
לא מביטה בשום ציור ומתיישבת על הריצפה ליד חברותיה
הן משוחחות
ומגיעות עוד שלש נשים עם עגלות
והן יושבות עם טפם באיזור הכורסאות הירוקות
עובר זמן...ומגיעות עוד שלש נשים עם עגלות ותינוקות
בלי לראות בכלל שהן בחלל של גלריה
או האם יש משהו תלוי על הקיר
הן לא קוראות את הכתובת על הקיר

בדיעבד
גם אני לא ראיתי או שמעתי את צופרי האזהרה
יותר משתיים עשרה אמהות ותינוקותיהן
והאמהות פותחות חבילות במבה ומגישות לפעוטות
עוד רגע והן פותחות שמיכת פיקה ומנהלות פיקניק
בחלל של גלרייה

עוד סוג של זן ישראלי טרופי מגיע
הורים וילדים בני שלש שמורידים נעליים
ורצים על מרצפות השייש החלקות במשחקי תופסת
ואני פוחד שיש שאריות
של שברי זכוכית ממנורה שהתפוצצה

לפתע אני חושב בתמיהה
הם הילדים האלה הורידו עבורי את הנעליים
הם מכבדים אותי כמו במסגד
הם משאירים כדלפונים את הנעליים המשתחוות

עוד מישהי נכנסת ושואלת איפה כאן השירותים
ותוך כדי עוד שני בחורים נכנסים
ושואלים על השירותים

ונעליים וסנדלים שנשכחו באולם
ניצבות כמו ליכלוך וזוהמה
ואני מתחיל להתעצבן
אני המודיעין של השירותים

אני אומר לחמש עשרה או יותר הנשים עם התינוקות
שזה לא גנון ולא מעון ולא שום דבר פרט לגלריה
בה אמורים להביט בציורים וללכת
הן יוצאות במבטים של שנאה

הבחור הבא שנכנס ושואל על השירותים
אני כבר משתלח בו - לך לבית הקפה ותשאל שם
נכנסת אישה ולוקחת מחירון
אני תוהה האם עוד אמכור ציור במהלך התערוכה
האם האישה הזו רוצה לקנות ציור
או שהיא אמנית בעצמה
והיא רוצה להשוות מחירים
ולדעת לתמחר את הציורים של עצמה
שוב נכנס אדם
השירותים? אני שואל
כן, איך ידעת? הוא שואל
יגידו לך בבית קפה אני עונה

אני ממש מתחיל להרגיש שהנה אני מאבד את עצמי
בחוץ רעש והמולה נוראית
מיליון בני אדם
כל מיני ליצנים עם איפור
וקולות של מוזיקה מזרחית
תשאל בבית קפה אני משיב לעוד אדם...ועוד אחד אני מתפוצץ
תשאל בבית קפה, ואחר כך תבוא, תעמוד בכניסה כאן
ותהיה אתה המכוון את המשתינים...רבק
אני מתחיל להסתובב בגלריה
לאסוף במבה עם רוק של תינוקות לפח אשפה
ושוב - היי אתה
אתה מדבר אליי אני שואל
כן אתה, איפה השירותים

אני הצלחתי משום מה להרגיע את עצמי
תראה יוצאים מכאן
הולכים לשם לדלת החומה, זה שם
נכנסים שניים, איפה כאן השירותים בן אדם
תעכבו אחרי הבן אדם הזה
אני מצביע על הבן אדם
שלקח לי איתו את שניית השקט שחשתי

לשירותים? שואל אדם נוסף
יחד עם שני אלה
אני מצביע

כשהם יוצאים החוצה נכנס אחד נוסף ושואל - אחי, איפה השירותים
אני יש לי רק אח אחד
אתה מתבלבל אני לא אחיך
נו יאללה אחי, בדאחקות, יא גבר, אתה יודע איפה יש

לא! אני עונה
לפתע בא לי להשתין בעצמי
אני יוצא מהגלריה משאיר אותה פתוחה
עולה על איזה פודיום ומכריז
כולם אחריי לשירותים. רק בדימיון

טרם יצאתי ממש מהגלרייה נכנסו לתוכה ילדים
שהיו עם חמישה בלונים צבעוניים ארוכים
שעושים מהם צורות של חיות
והם מפוצצים אותם

נא להיות בשקט אני מבקש
אני הופך מלהיות הצייר
האמן לסדרן משמעת

זו עם המחירון באה להגיד איזה עבודות היא אהבה
הכי את - העיר המתפוררת

ואחר כך בן אדם בא ושואל
אם אני מוכן ליצור לו ציור לפי מידות שהוא יגיד לי
הילדים עם הבלונים שוב מפוצצים

את המוזיקה ששמתי בדיסק בגלרייה
מחרישים קולות של המון ורבבות בני אדם
עם קו רקיע של סאונד של רמקול
שהמיקרופון קרוב אליו מידי

ילדים צאו החוצה
אני צועק עליהם
ואני עדיין לא השתנתי
אני מת להשתין ויש אנשים בגלריה
עוברים ומביטים

מה לעזאזל הם מבינים מהציורים
זו שאהבה את "העיר המתפוררת" אמרה
שהיא חושבת שאני מתאים בהתאמה מדוייקת
שמות הציורים לציורים עצמם
תודה, אני אומר לה
חושב איך אני יוצא להשתין
ללא לפנות את האנשים
וחוזר בלי שמשהו כאן יהרס

האיש עם הפורפורציות והמידות המדוייקות לבית שלו
הלך להביא את אישתו
ככה לפחות הוא אמר
אני לא באמת מאמין שהוא יחזור

מה זה המקום הזה
שואלת אישה תימנייה
גלרייה ! אני משיב
והתמונות מתחלפות? היא שואלת
כן עוד שבועיים יהיה כאן מציג אחר, אני משיב
אז איפה השירותים? היא שואלת
מה הקשר אני תוהה
ומרכין את ראשי וחופן בשתי ידיי את ראשי
ורוצה לכרות את ראשי בשני ענפי גלדיולה

נכנסת אמנית ורוצה לשאול פרטים
אני כותב לה בלי לדבר מילה
את הטלפון של מחלקת תרבות בעיר
ואת שמו של האחראי על הגלרייה
היא מסתובבת קלות בגלריה
נכנס המנכ"ל של העיר
רק בדיעבד הבנתי שהוא בא לפקח על מה שקורה
כי מה שקרה הבנתי רק אחר כך
רק בדיעבד

ביינתיים אני מודיעין של שירותים
בחורה שואלת אותי אם יש כאן טלפון
לא! אני עונה לה
מה לא? היא שואלת
אין כאן טלפון
אבל סלולרי יש לך? היא שואלת
מה איכפת לך
אני מצמצם את העיניים כדי לירות מהן
שני חיצים לעיניים שלה שתעוף

האמנית מנסה לעניין את מנכ"ל העיר
להקים לעיר אתר אינטרנט של הגלרייה
הוא אומר לה שהוא ישקול את זה
אבל הוא משקר וקורץ לי

אני אומר לו שהאחראי על הגלרייה
הוא חתיכת חרא אמיתי
והוא הבן אדם האחרון שצריך לעמוד מול אמנים
המנכ"ל אומר לי שהוא מצטער לשמוע
שככה אני חושב
אבל הפעם הוא קורץ לאמנית

על הכורסאות הירוקים באמצע הגלרייה
יושבות שתיי בחורות כבר שעה
נראות מרחוק נחמדות
אני לא יוצר קשר עין

בינתיים
אני עונה כמו רובוט לכל מי שנכנס
בביניין השני של בית הקפה
מאחוריי איפה שיש דלת חומה
נו מה...השירותים
ושוב - אין כאן שירותים, תחפשו במקום אחר
ושוב כמו רובוט שהצ'יפ של המחשב שבתוכו נשרף
אני מתקתק מילים
בחוץ
השירותים לא פה
הם בחוץ
בחוץ
לא כאן
אין כאן
זה שם
לא אני
זה לא פה
בחוץ
לכו תחפשו
ממול
תשאלו ממול

בחוץ ליצנים...בחוץ המוני שוטרים
בחוץ המוני אדם ילדים נשים גברים
בחולצות של איזו חברה פרטית גדולה
שחכרה את המקום מהעיר
זו הסיבה שהמנכ"ל עבר כאן
לראות שהכל מתנהל בלי שאף אחד יידע
שהפארק לרווחת התושבים
הפך למחנה סגור מחומש בשוטרים
לסוג ספציפי של אנשי החברה הפרטית הגדולה
זו האמת המרה

ואני
בחוץ
תשאלו מישהו אחר
אני לא מודיעין
אין כאן טלפון מותק
בדלת החומה
בביניין ממול
אין כאן
זה לא פה
פה זו גלרייה

זמן לסיגריה
אחת מהיושבות על הכורסאות הירוקים
מדברת על הבראנג'ה ועל סלבריטאים
היא לובשת סרבל ג'ינס כחול
כמו זה, שזו שהייתה שלי, הייתה איתו
בפרסומת שלה בטלויזיה
ואני הייתי רב עם בחורה אחרת שאהבה אותי
כל פעם שראו את שהייתה שלי בפרסומת
כי בפעם הראשונה שראיתי אותה בפרסומת
הייתי חייב להגיב איכשהו
ולהוציא מרה מליבי
ועכשיו כל פעם שרואים את הפרסומת
זו שאיתי, עם רגשי נחיתתות
מתפוצצת עליי מתוך קנאה לשהייתה שלי
גם אם אני כבר לא מתרגש שנכנסה לחיים שלי
ישירות לסלון שלי על מסך הטלויזיה שמולי
איפה היא היום
את מי היא אוהבת בכלל
האם היא זוכרת אותי כמאהב הראשון בחייה
האם היא זוכרת אותי כמי שביתק את בתוליה
האם היא זוכרת את הרגע שביתקתי אותה
הרגע בו היא ידעה
שזו הייתה הפעם הראשונה האחרונה בחייה

כפי ששמעתי
היא מנסה לכבוש באנגלית
של ישראלים צברים
את הוליווד
טיפשה חסרת אמונה בשפה העברית
העוקצת המעקצצת שבחום הקייץ בקוצים קודחת
כן, שמעתי שהיא באר"הב
ועכשיו כשכולם בכל תיאטרון בארץ לא סובלים אותה
מנסה בכסף העצום והאצור של הוריה
עם בית העץ הכי מפואר בצפון הארץ
שנהגתי לשבת בו מול האח
ולבהות כמו בסרטים מצויירים
באש והעצים הנאכלים והופכים לאפר
את מזלה באר"הב כשחקנית
עם מבטא של
פולנייה מזימבבואה

זה כנס לעובדי קופת חולים כללית
חברה פרטית
זו עבירה על החוק של ריווחת התושבים של העיר בעליל
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט

ילדה קטנה בת שלש בערך
בודקת איך הציור הימני
מהסדרה של ברל כצנלסון תלוי
היא מניעה אותו בעוצמה
כנגד הציור האמצעי
שנע לעבר הציור השמאלי
ותוך עוד נגיעה שלשתם נופלים

למה? למה? למה? למה? למה? למה? אני צועק
היא פורצת בבכי תמרורים
אבא שלה שואג עליי
מה אתה צועק על הבת שלי
אני משיב שהיא כמעט הפילה ציורים
הוא מתנצל. היא בוכה על כתפיו

הוא אומר לי
כדי שהיא תשמע
מן פסיכולוגייה שכזו
בדרך כלל היא ילדה טובה
אני משיב בקול, כדי שהיא תשמע
כן, אני בטוח שהיא ילדה טובה
אבל הילדה לא מפסיקה לייבב
הוא יוצא איתה מהגלריה
תתבייש לך! האמא שלה אומרת לי ויוצאת אף היא
עוד אנשים נכנסים
ילד עם אופניים...צא החוצה אני אומר לו
אה... אתה לא רוצה שנראה את הציורים? אמא שלו אומרת לי
זה לא משנה לי, זו גלרייה ולא נכנסים עם אופניים
אז אנחנו לא נכנסים, היא אומרת
תלכי קיבינימט אני אומר בלב

בחוץ! בביניין של הבית קפה
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
התשובה חוזרת, אבל לא עוברת בשמועה
אז היא חוזרת ונשאלת
אני משתגע שוב

אתה מחצור הא? שואלת אישה, וממשיכה
היינו שכנים, אני מבאר טוביה....היינו קרובים היא טוענת

לא, בגלל שאבא טייס עברתי בגיל 8 חודשים לרמת דוד
אין לי זכרונות מחצור
אז איפה השירותים היא שואלת

אוהו, היה שווה להכנס אמרתי לך, אחת לשנייה אומרת
זה בסדר כנסו
אני מתיר את רצועת החנק שלי להכל בסדר
גם כשהכל סדוק - הכל בסדק
תתרעננו לכן
לי כבר לא איכפת, אני אפאטי
באמת תודה, רק עבור המזגן היה שווה להיכנס
זה בסדר תרגישו חופשי אני אומר
ולא מבין איך הן יכלו להתייחס למזגן, בלי להתייחס לתערוכה
ואחת מהן, ותגיד יש פה גם שירותים

מה הבהלה לזהב החוזר אל הים
אני תוהה ולא מבין עדיין
כל רבע שעה מתחלפים שלושים אנשים בגלריה
מה הם ראו? מה הם יזכרו? מה הם הבינו

אחת מזהה את השם של האוצרת של התערוכה מהשלט
היא אומרת למישהו שבא איתה שזו התערוכה של הציורים של גברת מריה קאלו
לא נכון
זו התערוכה שמריה קאלו אוצרת
אבל אני הצייר

אבל אני עדיין באפאטיה
ולא אומר את זה
רק נותר בשוק
איך היא לא קראה את השלט באותיות גדולות
אורי רז
אלא את תחתית המאמר בלבד
אפילו לא את הפסוק האחרון
רק את השם :מריה קאלו
ואפילו לא הלאה מזה
אוצרת התערוכה

זה במוח שלי? אני שואל את עצמי
האם כל הרעש הזה הוא שיקוף למה שאני חש או חושב
האם אני מייצר את ההמון הזה בדימיון שלי
האם ההמון הזה הוא שיקוף
של המראה של מי אני עצמי בעיני עצמי
???
שאלה פילוסופית מרתקת, אבל אני מת להשתין
הנשים שהצטננו יצאו. לאן? לשירותים
ושוב נכנס גבר - זה בביניין ממול
נכנסת ילדה - זה בביניין ממול
בחוץ! בביניין של הבית קפה
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
נכנס צעיר עם שיער אדום
אני חושב שטן קטן באת לבדוק
אם אני מתמודד עם הגיהנום הזה הה
והוא - יש שירותים

לא אין שירות חדרים, יש רק השקמה, וארוחת בקר, אני משיב לו
על מה אתה מדבר הוא שואל
זה לא מלון חמישה כוכבים
זה מלון שלשה כוכבים
מה פשוט מזה
אני מוסיף אינפורמצייה מבלבלת לבחור
שלא מבין מה לעזאזל אני רוצה ממנו
ושב במילים: אבל שירותים
אני רואה אותו אוחז בידו את מיכנסיו
מכווץ את אגרופו סביב איזור השלפוחית
הוא עומד להתיז בקשת בלי הכרה
זה בביניין ממול אני נענה לו

שתי הכורסאות הירוקות ריקות שוב
מה זה אומר
האם כל דבר ויזואלי ניתן לפירוש מיידי
והבחנה במשהו גדול ומסעיר
או גדול ועמוק מכך
האם הייתי צריך להביא דווקא היום את מצלמת הווידאו
בחוץ
בחוץ
בחוץ
לא כאן
זה לא כאן
אין כאן
לא
זה בחוץ
אין כאן
בחוץ
בביניין של הבית קפה
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט

ארבעה נערים ונערות יושבים עם הגב
על הקיר הראשי של הציורים התלויים
אולי הם המיצג שלי

ילד בן שנתיים תולש את אחד השמות של הציורים
וזורק על הריצפה
אני קם ומדביק מחדש
משהו באויר צפוף מידי
אין אנרגיה של שקט
אין שקט בכלל
אין זמן
הכל רץ כמו סרט במצלמת 8 מילימטר

אה...אה...אה...אני צועק כשהילד תולש שוב שם של ציור
אני פונה לאבא שלו ואומר
בבקשה תשים לב לבן שלך
אתה צודק הוא עונה לי בהתנצלות חסרת אמת
אלא כדרך הדברים לקרות
אם הבן יפיל שוב את השם
הוא יתנצל בשמו שוב
הוא בשאנטי של להיות אבא צעיר
יש קצב עד שילדים קטנים ילמדו להתנהג
ביינתיים
להיות אדיבים
ולתת להם כל מה שלא ממש מזיק
מה זה לא מזיק שהילד
תולש
בתערוכה בגלרייה פרט מהתצוגה

העולם הזה עומד להיחרב בואנדליזם מטורף חסר מעצורים של עם ישראל
מישהו שואל אותי
תגיד הציורים עם הדמויות שעולות מהאפר
זה קשור בשואה

במובן מסויים כן
אבל לא בשל כך אני מצייר כך
אני פשוט מגלה באפר של הסיגריות שלי
את המלאכים והשדים שנשרפו
אולי זה באמת אותם יהודים באוושוויץ
אבל אני עושה את זה באופן אינטואיטיבי
לא במתכוון
אני כן מאפר על הנייר במתכוון
אבל כל הרעיון
והמבט באפר על הנייר זה אינטואיטיבי
אני מסביר

והוא שואל, מה זה אינטואיטיבי
אני אומר זה יותר אמוציונלי
זה דרך תת ההכרה ולאו דווקא בכוונה ומחשבה

איך עושים משהו בלי לחשוב? הוא שואל
איך ילד בן שנתיים תולש את הפתק
של שם של ציור אני משיב לו בשאלה. הוא הולך
נכנס בחור שמניע את עצמו על כיסא גלגלים
בעזרת קש שאחוז בפה שלו
אני מתיחס אליו יפה
אני שואל אותו איך הוא מזיז את הכיסא
הוא מנסה להסביר אך לא יכול
אני שואל
אתה מתרשם מציורים
הוא מסמן לי עם הקש בפה
שהוא מצייר עם המכחול בפה
תמיד חשבתי ששווה להשקיע רגע עם אנשים
שחיים חיים אחרים לחלוטין
וואווו...אני אומר לו
וממש אפשר לראות שאתה מצייר איש
אז רואים איש

כן, הוא שואג בשמחה ומהנהן. עשיתי לו את השבוע
איפה השירותים שואל איש בחולצה כתומה
לא רוצה להגיד לך
אבל זה לילדים הוא אומר
אני צועק - לא מעניין תתחת שלי , לא רוצה להגיד לך
נו איפה זה??? הוא מפציר כאילו הוא עומד להשתין במכנסיים
תשאל מישהו אחר בחוץ

ילדים על סקטבורדים ועל סקטים ורולר בליידס נכנסים בפראות
החוצה מייד
הסדרן שבי זועק
בקריזה מטורפת
מת מת מת מת מת מת להשתין
סליחה, טלפון, פונה אישה בלי סימן שאלה או תשובה
מה טלפון? אני שואל אותה
היא מישהי שהייתה כבר קודם
לפני איזה שלש שעות
ונראתה לי פסיכית כבר אז
אני נזכר שהיא ישבה במשך שעה
לבד על הכורסא הירוקה
וטלפון? היא אומרת ושואלת או שואלת ואומרת
אני לא מבין מה
יש פה טלפון? היא שואלת
לא! אין פה טלפון! אני משיב
ואיפה יש? היא שואלת ממש
אני לא יודע
וסלולרי,היא מנסה
לא! אני לא נותן לך את הסלולרי
אז איפה השירותים

נו...אני שואל את עצמי
מתי אני אמצא רגע אחד לסגור כאן, וללכת לשירותים
כמובן שיש להודות
שיש אנשים שמתעניינים
לפחות 4 ביקשו את הרימון
ואת הרימון השני
במחיר של אחד
ויש מתעניינים לעצמם
קוראים את דבר האוצרת, ועוברים רק אחרי דקה ארוכה לציור הבא
אני מודה להם בתוך תוכי
שהרי למענם אני שם בכלל
לשמם נועדה התערוכה
שיבדקו כל מילימטר בציורים
ויזכרו שיש צייר שקוראים לו
אורי רז
לא יודע! אני משיב שוב
אבל איפה הם? מישהי ממשיכה

הפעם אישה שהייתה עסוקה באמת בציורים
נחלצה לעזרתי
וענתה למישהי באופן אישי
פה זו גלרייה לאמנות, השירותים בחוץ, לא פה

ילדי המיצג שלי ממש לא נראים לי כאילו אני ביימתי אותם ככה
הם משעממים
ולא מאפשרים לאנשים לראות שלשה ציורים
שהם יושבים עם הגב לקיר שלהם

ילדי המיצג שלי, זה כבר סיפור אחר
פעם חשבתי להכניס לחלל גלרייה פרוצות יצאניות
שיעשו תנועות מגונות ובוטות לקהל שלא יבין מה הולך פה

אז באותם ימים בניתי את הרעיון
כשאמרתי בתפישה פילוסופית
שאמן הוא זונה
כמו זונה ככל זונה
כי אמן הוא אפילו זונה יותר מועדת לשימצה
כי הוא מוכר את פיסות הנפש שלו
בזמן שפרוצות רק את הוגינה שלהן
לכמה דקות ורק מרצון
הן מסננות את החודרים
לעומתי
שכל מי שיקפוץ ראשון
ויגיד את הציור הזה - את פיסת הנפש הזו אני רוצה
רק שישים כסף על החשבון
והציור - פיסת הנפש שלי - הופכת שייכת לו לעולם

סליחה...סליחה...סליחה...אל תיגעו בקערת הזכוכית
הסדרן שבי אומר
זה זכוכית
הילדים יכולים להפצע
הם הולכים יחפים, זה מסוכן

עזוב אותנו, מי אתה? אתה רק השומר כאן
למה אתה לא בודק את האנשים שבאים עם תיקים לכאן
אנחנו נתלונן בעירייה
שאתה לא עושה את העבודה שלך כמו שצריך
וחוץ מזה מה איכפת לך? מה אתה רוצה
אתה לא רוצה את הסכנה שהילדים יחפים
וייפצעו מהזכוכית של הקערה
אז תגיד לאמן, שהמיצב שלו של הקערה מסוכן
ושידביק אותו לשולחן בדבק
או שתגיד לאמן - אל תשים כאן את הקערה

או. קיי, אני במקרה האמן
עכשיו שלשתיכן עם הילדים תצאו מייד החוצה
מייד אבל
פשוט תעופו מכאן

נו בחור צעיר, תתלה בכניסה שלט שאומר שזה לא מודיעין
ושאין כאן שירותים

תודה על ההצעה אני משיב

אני רואה בציורים שלך המון כאב ודם
למה אני רואה את זה אצלך

כי גדלתי בבסיס חיל אויר
וראיתי איך מחזירים בצידנית את השכן שלי
כן, ידעתי, היא מוסיפה, דם וכאב, זה אתה
זה כואב לראות, אני מתקשרת, אני קוראת בטארות
מעניין, אני משיב לה, אני קורא בכתמי אפר סיגריות
אני גם קוראת באצבעות של אנשים
היא ממשיכה, תראה לי את הידיים
אני מושיט את הידיים
היא בוחנת את האצבעות ואת הציפורניים
כן, כן, כן, מ..ה..מ , אהה כן, אני רואה שאתה אדם רגיש
אני רואה שאתה אדם אמיתי
אני רואה שאתה, כן, אני רואה ש...רגע רגע
מה אני רואה כאן

אני מביט בציפורן שהיא לא עלתה על משמעותה
נו...זה ברור, הכתם הלבן הזה בציפורן
סימן ידוע שחסר לי סידן! אני אומר לה
כן, כן נכון, אתה שותה בדרך כלל קוקה קולה
אתה לא שותה או אוכל מאכלי חלב
אני דווקא כן אוכל המון שמנת
ואני שותה עשרים כוסות קפה עם שליש כוס חלב
בכל כוס קפה
ובכלל לא נוגע בקוקה קולה או פפסי או ארסיקולה
כן, הכתם הזה מתעתע לפעמים, היא מוסיפה
הסלולרי שלי מצלצל
אישה
שלום אורי, אני מונה ליזה מקיבוץ ריקושט
בת מעיין צבי, אתה זוכר אותי

אני כרגע לא בדיוק זוכר אף אחד
אני כעוס
ואני בכאוס
תזכירי לי מי את
את מישהי שפגשתי בפתיחה בבית משה דיין במושב נהלל
טעות טקטית שלי

לא! אני אני נפגשתי איתך
וביקרתי אצלך בבית שלך
לספר לך שהבת שלי התאבדה
אני מצטער
אני מאוד מצטער
ואני לא זוכר
אבל התערוכה עד השלושים ואחד לחודש
אז עד אז אין לי דקה לנשום
רק רציתי לומר בהצלחה! היא אמרה
תודה מונה! השבתי
הוצאתי כריך שאמא הכינה לי עם רוטב ביג מק
כמו שאני הכי אוהב
התחלתי לאכול את הארוחה היחידה שלי ביום
גבר נכנס והביט בי
הוא התחיל לשאול : תסלח לי אבל השירו...עצור עצור עצור עצור עצור
תעשה לי טובה אמרתי לו
אל תשאל אותי על השירותים בזמן שאני אוכל
ולפני הנגיסה השנייה
בחוץ
בחוץ
בחוץ
לא כאן
זה לא כאן
אין כאן
לא
זה בחוץ
אין כאן
בחוץ
בביניין של הבית קפה
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
בחוץ
בחוץ
בחוץ
לא כאן
זה לא כאן
אין כאן
לא
זה בחוץ
אין כאן
בחוץ
בביניין של הבית קפה
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בביניין ממול
אני שב לאוטומט
בחוץ
בבניין ממול
תשאלו בבית הקפה
אני אוטומט

עכשיו אבא הגיע וראה את כל העולם שלי
הפוך ואפוף אנרגיות שליליות ונוראיות ואכזריות ומטורפות
למה לא קראת לי קודם לעזור לך? הוא שאל
וניגש לילד עם בקבוק של קולה
ואמר לו להוציא את הבקבוק מהגלריה
אמרתי לו, אני מת להשתין, תשמור עכשיו אתה

ואז הבנתי את הבהלה לזהב השב אל הים
בשירותים של בית הקפה הנשים היו בגברים והגברים בנשים
והתור בכל חדר שירותים של חמישים איש
כל שתיי דקות הבא בתור נכנס
אין לי זמן לזה
רצתי לעבר השדות
כמו פיינלה של סרט בטירוף
רצתי בטירוף
מרגיש את סיומו של השיר
THIS IS THE END
של ג'ים מוריסון מזמר בראשי
עם כתוביות של המשתתפים בסרט
ועצרתי רק כשלא יכולתי לרוץ יותר
לבד, בשדות בחושך מוחלט
חלצתי את איברי מתחתוניי ומיכנסיי
והשתנתי בעונג ארבע וחצי אולי חמש דקות בקשת

כששבתי בכניסה עמדו עשרה שוטרים
ואף אחד לא עשה עליי בדיקה בטחונית
אף אחד מהם לא ראה אותי כלל
בקלות יכולתי להיות מחבל מתאבד
בשירותים עם כל עם ישראל
כשחזרתי לגלרייה
אבא כבר העיף משם את כולם
ואז נכנס איש מבוגר בשלווה סטואית
ומייד פניתי אליו ואמרתי לו ברוך בואך אדון השקט

נכנסנו לשיחה, הוא התעניין ברימונים - שניים במחיר של אחד

לא איש של שקט ישראלי מצוי
זה לא, אבל זה ממש לא, שוק הכרמל
גם אם זה ממש היה נראה ונשמע ככה עד שהגעת

אני ואבא נעלנו את החלל בסביבות חצות

ביום הזה
עם ישראל הופיע לפניי בפניו המושתנות
זהב זה זהב
אבל לא כל שתינה של צבע זהב
היא זהב

נקודה קטנה על משמעות הזמן החולף, בין הרפתן לחורש השדות של קיבוץ חוף מיבטחים


מורתי לספרות נתנה לי ציון 6
אני טוען שהגאונות של יוצרים היא היכולת
לרדד את יצירתם לשפה פשוטה
המסוגלת לגעת בכל פלחי האוכלוסייה
ולא להשאר אליטיסטים שיוצרים רק עבור המספר הקטן
של המעמיקים והמבינים באמנות

הבינוניות
או יצירה שנעשתה עבור המיין-סטרים שהוא הבינוניות הממוצעת
היא הגאונות האמיתית
של יכולתם בהיותם גאונים
לכתוב לקהל גדול יותר
קהל גדול יותר הוא איפהשהו ממוצע ובינוני
שמכיל בחובו את רוב האוכלוסייה

כך שהציון 6 בין אפס לעשר די בינוני
נמצא קרוב לאמצע, על כן
זו הפכה ברבות השנים ככל שהשכלתי להבין דווקא מחמאה
גם אם בימים ההם זה היה ציון שנשמע גרוע
ונפגעתי ממנו
.
אבל העולם נע 400 מטר בשנייה סביב עצמו
ומערכת השמש גם היא חלק נע בתוך הגלאקסייה הנעה אף היא
כך שככל שאנו נמצאים עם תפישה או קיבעון
כמו שאומרים - הזמן מרפא הכל
ומבחינתי הזמן משנה את החוקים של עולמנו בעבור זמן
כל הזמן ישנן תמורות
כמעט חדשות לבקרים
אז אם הציון 6 הוא כיום הממוצע והמיין-סטרים
זה דווקא משמח
.
מלימודיי הבנתי
שאפילו שייקספיר כתב את מחזותיו
שנועדו דווקא לבורים
והשתמש בשפה הכי רדודה הכי פשוטה
הכי מובנת
על ידי מרבית אלו שבאותם ימים
לא ידעו אפילו קרוא וכתוב
.
רק התרגומים שאנו קוראים את מחזותיו של שייקספיר
כתובים באופן ארכאי ובלתי מובן
וכל זאת מהסיבה שכדי להיות כמה שיותר קרובים בתרגום למקור
אנו נאלצים להשתמש במילים
שאנו לא ממש מרבים לדבר אותן

Thursday, July 13, 2006

על אקזוטיקה, הרצאה בסמוך לעצי הקוקוס של קיבוץ חוף מיבטחים


בכיתה י' שאלה אותי בבוחן פתע המורה לספרות

מה אומרת לי המילה : אקזוטי

עניתי לה: פרוסות לחם ליום עבודה

קיבלתי ציון 6

לו רק יכולתי היום לספר למורה ההיא את הסיפור הבא, הנקרא

"פרוסות לחם אקזוטיות ליום עבודה בוול סטריט"


לפני הרבה שנים חיו להם בני אדם בחופי תאילנד

תנאי האקלים של איזור מגוריהם היטיבו עימם

הגשם שטף אותם בסופות חזקות אז לא היה מחסור במים, האדמה הייתה פורייה, ובעלי חיים חיו שם בצורות מאוד נדירות. הם גרו בבתים ארעייים מעץ וכפות תמרים

מאכליהם היו אגוזי קוקוס, ומשקאותיהם היו מיצי אננס ופיג'ויה ואנונה

הם חיו מהיד לפה, הג'ונגל סיפק להם הכל

סחרו בבעלי חיים תמורת נשים, התרבו להם , והכל היה טוב ויפה

אבל הם לא ידעו אחרת



במקום אחר לחלוטין, במזרח התיכון חיו על גביי גמלים שיירות של בדואים, שחנו במאהלים ונדדו אחר שיירות של משלוחי אוצרות

הבדואים פשטו ובזזו מכל האוצרות שהגיעו לאגן הים התיכון המזרחי מהמזרח הרחוק

והם פשטו ובזזו מכל האוצרות שהגיעו מאירופה או מהמזרח הרחוק, לקו הים התיכון המזרחי לכאן ולכאן, זהב, שטיחים של מלאכת יד מפרס , אורז, קפה, תה וחיטה

הם חיו להם כך והיה הכל טוב ויפה בעיניהם

והם לא ידעו אחרת

ואז באו ראשונים: קבוצת בלונדינים מאירופה הסקנדינבית והתחילו לעבד את אדמות החולות כיון שבאוצרות החולות ואדמות החמרה של אגן הים התיכון המזרחי גדלו יפה -תפוחי זהב שמחירן כמחירי הזהב באותם הימים

עבדו בעיבוד השטחים של פרדסים עצומים ישבו בצל קזוארינות, ואכלו פרוסות לחם שבחובן

עגבנייה וגבינה

כמה היה להם טעים לאכול בצל הקזוארינות ובצל הערבות הבוכיות, את הפרוסות לחם

שהם גידלו את החיטה שלהן, להכנת הקמח, להכנת הבצק, להכנת הלחם, להכנת הפרוסות

אוך!!! כמה שהיה להם טעים הלחם, הרטבטב במיץ העגבנייה, שהם גידלו בשטח סמוך לביתם ממנו הם סיכלו את האבנים אשר מהן, הם בנו בתים קטנים מאבן, על יד שיחי נענע ומרווה וזוטה לבנה, להכנת ספלי תה קטנים להשביע את פרוסות הלחם והגבינה של כמה עיזים, שהם קנו מהבדואים, תמורת כמה מטבעות כסף מצלצלים של קודש, אשר נפדו במקום אחר תמורת- לא תאמינו - כמה תפוזים. שהם עצמם שיווקו

אכן כן, והתפוזים הגיעו לאירופה והיו טעם חבל אגן הים התיכון, וטעמם נמכר כמחיר הזהב

שבא מאירופה

ואז
אחד מהם, אחד מהאירופאים שחי שלושים שנים במדבריות החולות הרוחות הצחיחות ואדמות החמרה בצל ענפי התפוזים שלו, נקלע לצרה כשנחטף לפתע על ידי בדואים מסוג אחר, כאלו שבאו היישר ממדבריות צחיחות של מונגולייה

והם הובילו אותו דרך דרכי מלך ודרכי עיזים, והוא חלף בעינים פקוחות על פני נופי העולם וגם של תאילנד. עצי קוקוס, דקלים, שיחים, הכל ירוק, ותוכים קוראים קריאות בצבעים מדהימים, כאותם השטיחים שראה פעם שעברו דרכו בדרכם, מאיזור הבריאה : אור-כשדים ( פרס ) לאירופה, בדרכם בסמוך לפרדס שלו....שהקים במו ידיו בין פרוסת לחם אחת לשנייה

ואז

כשהיה צמא השקו אותו במיצי האננס והגויאבות, והפיג'ויות, ויאמר תוך כדי הרחת עשן חשיש תאילנדי: אההה....דימינתי את אמא אדמה כזותי. וילכך באגוז קוקוס, ויאמר: אההה, זה מה שנקרא אקזוטי

אבל, לא כך נסגר הסיפור, הסיפור נסגר כאשר הוא שב יחד עם נער מתאילנד, כדי להביא הוכחה שהוא מצא את גן עדן. ממש כמו מרקו פולו. רק שפולו לא הביא הוכחה

ובבואו לרכון תחת עציי השיטים, ועצי תפוחי הזהב, שגדלו עם השנים, תחת אותן קזוארינות

יחד עם חבריו למסע לארץ הזהב של תפוחי הזהב...וחבריו השמחים בשעת השביעה, הגישו לו מזה שנים מספר, פרוסת לחם

הוא קיבל אל כף ידו את הפרוסה הראשונה בחייו מזה שנים, אך על כך הוציא מידו של עבדו התאילנדי אגוז קוקוס ונתן לחבר מרעיו

הנער התאילנדי, שמצא את הבצק האפוי המריח במיץ עגבנייה ומלפפון ונתח קטן של גבינה בידיו,חש בגופו רעב כה גדול, נתן לפיו נגיסה : ובתאילנדית שאיש לא הבין, אמר לעצמו
וואוו זה משהו, וכמה יפה הנוף הקדום, ואיך העצים עם הפירות הזהובים מסודרים שורות שורות וטורים טורים.....והבתים מהאבן במרחק מחוברים אבן לאבן עם טייח והכל מסודר הכל מרובעים וריבועים , ושם במרחק הרי שולחן, וגווני החום היו בעיניו התגלמות - אמא אדמה - כן כזותי היא אמא אדמה אמר לעצמו בתאילנדית. אקזוטית, אמר. והאירופאי שחזר לנוף הידוע והמוכר לו כל כך, גם הוא נתן נגיסה

בפרוסת לחם עם גבינה ועגבנייה, וככל שהטעם
היה מוכר לו יותר, כאילו הוא אוכל את מאכליה של אימו עוד בימיו בסקנדינבייה, כך הטעם המוכר, שלא נגעה בו לשונו כבר שנים ארוכות
חש את אותה התחושה של טעם אקזוטי בפעם השנייה בחייו



מישהו שמשנה מקום משנה מזל

במקום אחד בעיניי העולם המערבי אקזוטי זה עצי הקוקוס

אך כל תאילנדי שעובד בשדה אורז ירצה להיות איש עסקים בבורסה של ניו יורק וטעם הביג-מק של מקדונלדס יהיה הכי אקזוטי לטעמו

על כן

קוקוס אקזוטי

או

מק דונלד בוול סטריט

זה הכל אותו הדבר, וזה כל העינין

היכולת לחוש בדבר הטבעי לך ביותר כדבר הזר לך ביותר זו יכולת עילאית

יכולת שרק אנשי זן מסויימים ביותר מגיעים אליו. על כן זה אקזוטי, ככל שזה יותר איזוטרי

לחוש את ההווה

לחוש את רגע שלושים דקות ההפסקה של ארוחת הצהריים של שתיי פרוסות לחם

שהכנת כבר בבקר....ולהגיד וואווו זה טעים....זה אותו דבר כמו לראות מהחלון לרגע את נופי עציי הקוקוס על קו חוף חולי וים טורכיז בתאילנד, לכן אני לא חי שם, אלא פה, כי זה בעצם אותו הדבר

הסיפור יצא חמצמץ, אבל אקזוטי באיזשהו מובן

למה אנשים לומדים כאן בארץ האבות נעימות איריות על חלילית ומקשיבים לניק קייב ובוב דילן לג'ים מוריסון וללו ריד ומחתרת הקטיפה בלא לזכור שהמטמון לא ירד לקבר עם מאיר אריאל? או סשה ארגוב? או שושנה דמארי

אלא חי וקיים בהווה ברוח ולא בגוף

למה מוסיקת טראנס טכנו אסיד מתקדמת, ולא צלילי חליל בדואי שאל המדבר היה שולח....ולא עוד שיריי ארץ ישראל הישנה והטובה

למה כל חייל שהשתחרר נוסע לחפש את עצמו בתאילנד או בקוס של העולם - אם יש הכל בלב

זה הכל כמו בן המלך והעני

זה רוצה לראות מה זה לחיות באשפתות - וזה רוצה לטעום זהב

מה טעם שן זהב בפה אם אין לגרוזיני מטבע לקנות את לחם חייו

ולהנות מטעמו

למה פיסת בד עם צבע עולה 14 מיליון דולר - ובפיסת בד אחרת עוטפים ישבני תינוקות

כיוון שבאחת ישנה רוח והשראה ובשנייה את מה שההשראה והרוח לא צרכו כדי להתקיים

האנרגייה בעולם היא אינסופית אבל היא משתנה לפי צו האופנה, וצו האופנה משתנה עם

הזמן

דלק יחסר בעולם בעוד עשרים שנה - אבל כורים גרעיניים יחזיקו עוד מאה, ואז מה

אחרי קץ המשאבים וחזון אחרית הימים - נדע ונבין הכל - אבל לשכל גם יהיה תחליף. לא שלא נתרפק עליו כבלהביט על ציורים ניאנדרטליים

מעשרים ושתיים אותיות ישנו מספר בלתי מוגבל לאפשרויות מילוליות

כל דבר יהיה ניתן להוכיח בבוא הזמן

והזמן ירחיק כוכב אחד מכוכב אחר - ירחיק גלאקסייה מגלאקסייה - היקום יתקיים בכל מקום אבל בשום מקום כבר לא יראו יקום

הקיום יסתיים כמו זמן שנע על ציר אחד ממקום למקום....כמו שמש על צירה....והשמש

גם היא תכלה את האנרגייה הספציפית שלה - היכולה להקביל לנקודה קטנה כמו נקודה של דפוס בסוף ספר של סופר סתם. אבל לשם כך המצאנו את תוארת תורת הקוונטים – כדי להשיב את השמש בקר בקר!!! אבל זה סוד, רז קטן הרובץ כתן מחופש ליונה

היקום יתנפץ כפצצה או כפרי רימון יד - מכדור קטנטן של דיו אדום של פרי רימון - לתוך עצמו - ומחוצה לו לכל עבר כהיפוך של עצמו - העשיר תמיד יירש - ולעני יהיה תמיד רק יין

כשלעני יין הוא חש עשיר - כשלעשיר יין הוא חש בדידות

עצב ושמחה הם הפכים ולא בכדי. אהבה ושנאה אף הם ולא בכדי. ובכל זאת הכל רבעים

של חמוץ מתוק מלוח וחריף. המתוק המתוק מידי כמרוכז בכדור סוכרזית יהיה מר

את זו ששנאתי אני שב ואוהב – אני מוקיר תודה לזמן שנתן לי להבין זאת

מוסיקה היא פס הקול המרצד בגלים ברבעים ושמיניות, לאוקטבה שמונה תוים אך הבריאה כולה רק בשבעה ימים

שבעה ימים בשבוע. שבעה יושבים על מת. והמת שבע מחייו. האם המת שבע מחייו עוד בחייו

הלב מפסיק לפעום - המוח עוד חש לשנייה. ואז דממה

אנו נבין את החשיבה הלוגית של השפה של הפה הדובר עיברית. ואת גודל עוצמת כל אות ותו בין אם נהיה פסיק קטן ביקום ובין אם האמת הצרופה, נמות בסוף עם טעם. אולי עם טעם של עוד עוד משהו שטרם ניסינו ויהיה טעם אקזוטי, או טעם שמרגיש לנו אקזוטי כי לא טעמנו אותו עשרות שנים. מעט טעם של קודש פרי הרימון יטעם רק זה שיוכל לדעת שרוחות קרירות, בסוף הקייץ, לא סתם מבשרות על סתיו....בסתיו לא סתם נושרים עלים....עלה עלה אל בדידות קמילתו, כה בודד אני לולא אהבתי. ואני אוהב מתוך הזדהות עם הגורל של הבדידות את עלי הגן – עלי גן גן עדן

עלים נשאפים אל ריאות – פותחים חלונות ורוח – ורוח בעלים לא ללא סיבה רוחשת נשירה. שירה לא סתם נכתבת – נשירת שיני חלב, התבגרות בכאבי התכווצות הלב – כפעימות היקום
המת-כווץ ומת-רחב

לא סתם הלב רחב ורחב זונה. היקום הוא לב מת-כווץ ומת-רחב

הזמן סוטה

הלב זונה

השכל מת

היקום קם

בוקר בסין כעת

לונדון שקעה בשינה עמוקה

בוול סטריט יתחיל יום העסקים הבא

אז מניות עולות

אז מניות שונות צונחות. צאן לטבח או בשר לטבח על פי מתכון השף

הימנון לעם. כמו הוראות אפייה של יהודים בתנור

טרנדים משתנים בין סתיו לחורף, מחורף לאביב, מאביב לקייץ – ולסתיו

אך תו סיום לי טרם בא

בראשית הלב פועם מת-כווץ ומת-רחב

מתר כדוריות אדומות ולבנות נורות כמו אורות מטאורים של טילים

אלתרמן ישן לו שינה של ישרים? האם ידע ממש לשמור נפשה של בת? הלא בתו מתה

בתו התאבדה
אז מה הטעם לשיר ילדתי שלי

אל תלכי לטייל בשדה המוזהב וחידת מרחביו

רוח בעלים, לא כאן נושבת. אף סיגריה לא ניצתת

בעלים בועלים נקבות בנקביהן.כן. אל כוכבים עיני מעריצים. אין פרטיות

הכל עלול להיות גלוי. שבט לוי הוא טעם הלוואי של שלש מאות כבשים. אני יודע דבר אחד הייתי פעם לרגע מרגעים. הייתי אלהים

ואלהים רבים רבים על נתחים של בריאה. ולא בכדי ברייה, ולא בכדי בריאה בגוף וגם בנפש

רק היא המגששת להביא תועלת לנשמה – באין דורש